שירת הברבורים

"זמן –זורם כמו נהר

זמן – מאותת לי לבוא

מי יודע מתי ניפגש שוב – אם בכלל?

אך הזמן ממשיך לזרום כמו נהר

אל הים, אל הים..."

("הפרוייקט של אלן פרסונס", "זמן" 1980, מילים: אריק וולפסון)

עידן המסירה, שנחת על עולם הפוטבול בעונת 1979 עם הופעתן של התקפת "החוף המערבי" (כפי שכונתה בהמשך) בסן פרנסיסקו ו"אייר קורייל" בסן דייגו, שינה את פני המשחק ואת הספורט המקצועני כולו. השינוי הסייסמי במראה ובסגנון המשחק שהביא עמו סייע לרשת ESPN להפוך לאימפריה, מה שבתורו השפיע על סגנון המשחק ב-NBA.

סרט ההיילייטס הפך למלך שידורי הספורט, מושגים כמו "נו האדל", "ספרינט רייט אופשן" ו"שאטגאן ספרד" הפכו למטבעות לשון עוברים לסוחר. קבוצות שהתגאו לאורך עשרות שנים במשחק הריצה הפיסי והדומיננטי שלהן עברו בלית ברירה להתקפה מאוזנת יותר ולעתים אף לקיצוניות השנייה. האטרקטיביות הרבה של משחק האוויר המודרני העלתה את הכנסות הליגה, הגבירה את רמת החשיפה, הביאה לבניית אצטדיונים חדשים ומפוארים, הגדילה את מספר הערוצים וסוגי המדיה המשדרים את המשחקים ויצרה מערך שלם של כוכבים על כל הנלווה אליהם, לטוב ולרע. התופסים, בעבר דחלילים וירטואליים שכל תפקידם למשוך שחקני הגנה מקו ההתנגשות, הפכו לסופרסטארים ובחלקם ל"דיוות" מרגיזות. וכפי שראינו שוב בסוף השבוע האחרון, העידן החדש הפך את הק"ב לעמדה חשובה אף יותר מבעבר, שדי לאייש אותה בשחקן ברמה גבוהה כדי לשנות מקצה אל קצה את גורל הקבוצה.

שבעה ק"ב שהחלו דרכם בעידן המסירה הגיעו עד היום להיכל התהילה, והם מהווים כמעט שליש מהק"ב החברים בו (23). השבעה העניקו לחובבי הספורט בארה"ב ובעולם אינספור רגעי קסם. בעונת 99', 20 שנה בדיוק לאחר פתיחת העידן החדש שברא אותם, היו שלושה מהם כבר בביתם, נהנים מהפרישה ומהחיים שאחרי. כפי שהגדיר זאת בראשית אותה עונה הפורש הטרי ביותר, ג'ון אלוויי: "אני לא מתגעגע למשחק – זה נפלא לקום ביום שני בבוקר מבלי ששום חלק בגופך כואב".

אבל ארבעה מהשבעה היו עדיין פעילים, ושניים - עדיין בהרכב קבוצותיהם. שניהם הגיעו לפלייאוף 99', מחפשים רגע אחרון של תהילה. אחד מהם השיג כבר הכל, ורק רצה לסיים את הקריירה בצורה מכובדת. השני כיכב 17 עונות בליגה, הגיע לכל הישג אישי אפשרי – ורק הישג קבוצתי אחד, החשוב מכולם, חמק ממנו. הוא ידע כי פלייאוף 99' יהיה הצ'אנס האחרון שלו.

יום ראשון, 9 בינואר 2000, כלל שני משחקי וויילד קארד שייזכרו לא בגלל מה שארע בהם כמו בגלל ההקשר ההיסטורי שלהם: משחק הפלייאוף האחרון של טרוי אייקמן, והניצחון האחרון (וגם הקאמבק האחרון) של דן "הגבר" מרינו. ואם הסדרה הזו היא בראש ובראשונה מסע נוסטלגי, הרי ששני אלה הם ללא ספק הדמויות הנוסטלגיות ביותר.

ברוח זו בחרתי לפתוח את הפרק בשירו של אריק וולפסון המנוח, "זמן". וולפסון, הזמר וכותב המילים העיקרי של "הפרויקט של אלן פרסונס", נפטר לאחרונה בגיל 64. מילותיו המלנכוליות של השיר (מתוך האלבום "הפיכת קלף ידידותי"), שיצא לאור כשנה לאחר תחילת עידן המסירה, מזכירות לא רק את החוויות שחווינו באותן שנים ראשונות של "המשחק החדש", ובראש ובראשונה את סופרבול XIX, אלא גם את הסוף והפרידה. ואולי, בקרוב מאד, יזכירו לנו גם את הפרידה מאחד מגיבורי הסדרה (עוד לא, קורט, עוד לא).

אל המוסיקה של "הפרויקט" נחזור בהמשך הסדרה, וכעת – למשחקים.

בראשית ינואר 00', כשהעונה הסדירה האחרונה של שנות ה-90 נחתמה סופית בספרי ההיסטוריה ובטבלאות הסטטיסטיקה, התברר לחובבי התחום (מודה באשמה...) כי השקט התעשייתי תחת הנהגתו של הקומישינר טגליאבו הביא לכך שהעשור כלל את מספר המשחקים הגבוה ביותר בתולדות הליגה – 160. כתוצאה מכך, נקבעו בו כמה וכמה שיאי עשור כמותיים – ובראשם שיא הניצחונות (113) שהושג על ידי סן פרנסיסקו (ונשבר העונה על ידי הקולטס, שוב בעשור ללא שביתות עם 160 משחקים).

שני שיאי עשור אישיים הושגו גם כן על ידי ק"ב: שיא הניצחונות לק"ב פותח – 90, של טרוי אייקמן; ושיא ההפסדים לק"ב פותח – 70, המשותף לשני שחקנים: ג'ים אוורט וג'ף ג'ורג'. בפרק "עשרה כוכביא" סקרנו כבר בקצרה את הקריירה המאכזבת והמוחמצת של ג'ורג', שקיבלה תפנית פתאומית דווקא בעונת 99'. אוורט פשוט היה ק"ב עם נתונים טובים שמצא עצמו במהלך העשור בסיטואציות קשות ואף הזויות (כמו קטטה פיסית עם השדר ג'ים רום בשידור חי) שרובן לא היו בשליטתו. ניתן היה לראות בעשור שעבר עליו (לאחר כמה הצלחות בשנות השמונים) קומדיה של טעויות, משהו שמתאים לסרט של בן סטילר. ג'ורג' לעומת זאת היה דמות טראגית: מוסר מוכשר ביותר, שהצליח להכניס עצמו שוב ושוב לצרות על המגרש ועל הקווים, וסירב לשנות את דרכיו, דוהר בעיניים פקוחות אל התהום – שוב ושוב.

והנה, בסיבוב הראשון של הפלייאוף, פוגש ג'ף ג'ורג' דווקא את ההיפך הגמור ממנו: את הק"ב שניצח יותר משחקים בעשור זה מכל אחד אחר: יותר מסטיב יאנג, דן מרינו, ג'ון אלוויי, ברט פארב או וורן מון. את הק"ב שניצח יותר משחקי פלייאוף מכל אחד אחר, וזכה ביותר אליפויות מכל אחד אחר במהלך העשור. שחקן שלאורך הקריירה שלו שיחק בקבוצה אחת, קבע כמעט כל שיא קבוצתי אפשרי בתחום המסירה, לא נגרר מעולם לשום אירוע מביך (הישג משמעותי בחדר ההלבשה הפרוע והמגלומני של הקאובויס), הפך לסמל ולאגדה חיה בעיר בה שיחק – בעוד ג'ורג' עצמו נזרק ומיטלטל מעיר לעיר, מקווה למצוא מנוח ונכשל שוב ושוב.

וכאן לא תמה הסמליות במפגש בין השניים: אייקמן וג'ורג' נבחרו שניהם במס' 1 בדראפט, שנה אחר שנה. אייקמן נבחר ראשון בשנת 89', וכעבור שנה חיקה אותו ג'ורג'. אך בעוד אייקמן עושה בדיוק מה שמצפים מהבחירה מס' 1, הופך לשחקן פרנצ'ייז ומשקם את הקבוצה שבחרה בו – היה ג'ורג' אכזבה אדירה באינדיאנפוליס (עיר הולדתו כזכור!) ולא תרם דבר לקולטס, שנאלצו להמתין עוד 8 שנים כדי למצוא את שחקן הפרנצ'ייז שלהם.

אך כידוע, בליגה דבר לא נמשך לנצח, ובינואר 00' הביאו תהפוכות הגורל את השניים למפגש ראשון ביניהם בפלייאוף כשג'ורג' בדרך למעלה ואייקמן בדרך למטה. דאלאס הייתה בסוף עידן "השלישייה", ואילו מינסוטה העניקה לג'ורג' ארסנל התקפי שאייקמן לא נהנה משכמותו מעולם – גם לא בשנות הסופרבול הזוהרות. איך שגלגל מסתובב לו, חשב ודאי ג'ורג' כשעלה למשטח הפלסטיק המהיר בעולם תחת כיפת המטרודום המרופטת וסקר את "חייליו": זוג הידיים הטובות בהיסטוריה שנוספה להן יכולת אקרובטית (קרטר), רץ מהיר ואינטליגנטי שהפך לסופרמן על המשטח המושלם (סמית'), תופס פיסי וקשוח הבנוי כצוק סלע (ריד), אתלט שאין שני לו בתכונותיו הגופניות וביכולת הטכנית (מוס), ומלך הנקודות של כל הזמנים (אנדרסון). אם לא די היה בשפע המטרות הזה, הרי שלפניו התנשאה חומה אנושית אדירה, אולי הגדולה ביותר (מבחינה פיסית) בתולדות המשחק כולו, ובליבה אחד משחקני הקו הטובים בהיסטוריה, רנדל מקדניאל. ג'ורג' ידע שאייקמן זכה בשלוש אליפויות עם הרכב נחות בהרבה, שלא לדבר על הקבוצה הנוכחית שהגיעה למשחק הוויילד קארד. בפעם הראשונה מאז שהגיע לליגה היה זה אייקמן שאמור לקנא בו, ולא להיפך. שיאן הניצחונות מול שיאן ההפסדים – באותו יום במטרודום, לעיני 64 אלף צופים וכל חובבי "העגלה של אמריקה" מחוף לחוף, העבר לא שינה דבר.

לאמט סמית' לא נשאר הרבה מה להוכיח בינואר 2000. לאחר שבילה את העשור כולו בביצור מעמדו כאחד מגדולי הרצים בכל הזמנים, ובטווח ראיה משיא הריצה של וולטר "סוויטנס" פייטון, יכול היה סמית' לראות בכל רגע שלוש טבעות אליפות נוצצות על אצבעותיו. הוא כבר היה מלך הט"ד בריצה של כל הזמנים, בכלל ובפלייאוף, הוא כבר זכה בתואר השחקן המצטיין של העונה ושל הסופרבול, והוא כבר הבטיח את מקומו בהיכל התהילה. אבל היה שיא פלייאוף נוסף שרצה לשבור – שיא היארדים, שהיה שייך לפרנקו האריס, הנשק ההתקפי העיקרי של פיטסבורג בתקופת "מסך הפלדה". וסמית' – שהבין היטב כי תקופת הזוהר לה היה שותף בכיר עומדת להסתיים – ידע שהמשחק במטרודום היה אולי ההזדמנות האחרונה לעשות זאת. החוסם החביב עליו, הגארד לארי אלן, היה עדיין בהרכב דאלאס, ומאחורי המסה האדירה שלו התכוון סמית' להשתחל לחורים בקו ההגנה כפי שעשה מזה עשר עונות.

כבר בדרייב הראשון הבהיר אמט סמית' לצופים באולם ובבית שהוא לפחות לא היה מוכן לשכב על האסטרוטרף ולהפוך לשטיח במופע חד צדדי של התקפת מינסוטה המשוכללת. הוא רצה להזכיר לכולם מי כאן הייתה האלופה שלוש פעמים בארבע עונות ומי לא הצליחה אפילו להגיע לסופרבול מאז עונת 76'. במהלך שכאילו נלקח היישר מימי הזוהר שלו בפלייאוף, פרץ סמית' מאחורי חסימה בקו ההתנגשות ורץ למרחק 65 יארד. על המשטח האידיאלי של המטרודום, אפילו רץ קטן ואטי כמו אמט סמית' נראה פתאום כמו מייקל ג'ונסון, הרץ המהולל.

הריצה המפתיעה של סמית' הביאה את הקאובויס לרד-זון של מינסוטה, אך ההתקפה לא הצליחה להשיג ט"ד, והבועט הקשיש אדי מארי (43), ששוכנע על ידי ג'רי ג'ונס לחזור מפרישה (לאחר שזכה בעבר עם דאלאס בסופרבול), הבקיע מ-18 יארד כדי להפעיל את לוח התוצאות. התקפת מינסוטה נעצרה בדרייב הראשון על ידי הגנת דאלאס והפאנטר המצויין מיטש ברגר עלה כדי להרחיק את הכדור. הבעיטה של ברגר הגיעה היישר לידיו של המחזיר המסעיר ביותר בליגה, דיון "פריים טיים" סנדרס - אך הוא השמיט את הכדור, והליינבקר דוויין ראד השתלט עליו. מינסוטה קיבלה עמדת שדה נוחה במתנה מסנדרס – וניצלה זאת כדי להעלות את הבועט הקשיש שלה, גרי אנדרסון (40), לבעיטה מ-47 יארד. שוויון 3:3, והתקפת מינסוטה טרם הראתה ולו שמץ מיכולתה.

אייקמן החל לחוש נוח יותר במטרודום – אולי חשב לרגע שבכל זאת ניתן לנצח את המשחק בהתקפה. הוא חש נכה ללא הנשק הוותיק והאמין שלו, אירווין, ונאלץ להסתמך על מי שהיה אמור להיות האיום העמוק של דאלאס, "רוקט" איסמעיל. סגנון זה של משחק ("אנכי") לא היה אופייני להתקפת דאלאס בתקופת השלישייה, אך אייקמן ידע להתאים עצמו לנסיבות המשתנות. שתי מסירות ארוכות טווח ממנו לאיסמעיל החזירו את הקאובויס לרד-זון, ושם עשה אייקמן את מה שהורגל בו במשך העשור כולו – נתן את הכדור לאמט סמית' והביט כיצד הרץ נמוך הקומה רץ 10 יארד לאנד זון ומעלה את דאלאס ליתרון 3:10.

אבל למינסוטה היה רץ משלה בשם סמית', והשחקן הרבגוני הוכיח את ערכו ברבע השני. הרץ המחליף של דאלאס, רוברט תומאס, השמיט את הכדור תחת לחץ של ראד, והסייפטי אנת'וני באס השתלט על הכדור – שוב עמדת שדה נוחה למינסוטה. הפעם לא הסתפקו הווייקינגס בשער שדה: בדאון שלישי ו-25 יארד, בעקבות עבירות של ההתקפה, מסר ג'ורג' מסירת דמפ אוף לרוברט סמית' – שהצליח למצוא את הדרך לאנד זון, בריצה של 26 יארד. מהלך זה שחרר סופסוף את השדים מתיבת פנדורה של התקפת מינסוטה. ג'ורג', אולי בפעם הראשונה מאז הגיע לליגה לפני עשור, החל לשחק בביטחון ובאגרסיביות ולנצל עד תום את מחסן הנשק העצום שלרשותו.

לקראת סיום המחצית הראשונה הוביל ג'ורג' דרייב נוסף ולאחר סאק ניצב בפני דאון שלישי ל-12 יארד, במחצית המגרש של מינסוטה. אין חכם כבעל הניסיון: ג'ורג' הפתיע את הקאובויס, כשבמצב מסירה ברור העביר את הכדור לריצה של סמית'. הרץ הצליח שוב במשימה והשיג 14 יארד ודאון ראשון. ג'ורג', בצורה לא אופיינית לקריירה שלו עד כה, חש את הגנת דאלאס מתרופפת בעקבות הכישלון בדאון השלישי, שהוציא את הרוח ממפרשיה. הוא ניצל זאת מייד עם פצצה של 58 יארד לעומק המגרש. שם המתין רנדי מוס, שניצל את יתרון הגובה והכוח העצום שלו על הסקנדרי של דאלאס כדי להשיג ט"ד ולהוריד את מינסוטה להפסקה ביתרון 10:17.

במחצית השנייה פעלה התקפת מינסוטה במבערים פתוחים, כאשר ה"נהג" ג'ורג' מנהל את העניינים בביטחון שהלך וגבר ומשיג ט"ד שלישי במסירה – הפעם למכונת הט"ד כריס קרטר מ-5 יארד. אנדרסון הוסיף שער שדה שני, ומינסוטה עלתה ליתרון בלתי מחיק של 10:27. אייקמן ידע כעת שהסיפור נגמר, אבל הגאווה שלו חייבה אותו לעשות ניסיון אמיתי להשיג לפחות תוצאה מכובדת. הוא הנהיג שני דרייבים מצוינים ברבע האחרון, בסיוע ריצות קצרות של סמית' (שסיים עם 99 יארד וט"ד), תפיסות של איסמעיל (8 ל-163 יארד) ותרומה לא רעה מהתופס הרביעי של הקבוצה, ג'ייסון טאקר הרוקי, שהוקפץ להרכב הראשון בהיעדרם של אירווין וארני מילס הפצועים.

הפער בין אירווין, המנהיג על המגרש, שפיתח תיאום עיוור כמעט עם אייקמן ב-11 העונות המשותפות שלהם, לבין מחליפיו הצעירים נחשף מהר מאד כשהגיעו הקאובויס לרד-זון – המקום בו נבדלים הכוכבים מיתר השחקנים. בדרייב הראשון של דאלאס בדקות ההכרעה הצליח אייקמן להגיע מעבר לקו 20 היארד ומצא במסירה מצוינת את טאקר. הכדור נחת בידיו של הרסיבר הצעיר תוך כדי ריצה והוא היה מרוחק צעדים ספורים מקו המטרה. הנה עוד רגע הוא מצמצם את ההפרש ל-10 – אלא שמשום מקום הגיח הליינבקר האמצעי של מינסוטה, אד מקדניאל (שום קשר לרנדל...), תיקל אותו בעוצמה וגרם להשמטה. הכדור התגלגל מידיו של טאקר לתוך האנד זון, חצה אותו ויצא מתחומי המגרש. טאצ'בק – והזדמנות הצמצום של דאלאס נמוגה בעשן, ממש ברגע האחרון.

אייקמן לא התייאש ובדרייב השני הגיע עד לקו 6 היארד. האנדזון קרץ לו מעבר לשחקני קו ההגנה, מפתה אותו לעוד ט"ד אחד, אחרי כה רבים שכבר השיג בפלייאוף בעבר. הוא ניסה מהלך מסירה, שוב לטאקר – אך קצר בתקשורת בין המוסר לתופס הביא לחטיפה של גריפית', וחתם סופית את ניצחון הווייקינגס.

בעונתו העשירית בליגה השיג ג'ף ג'ורג' את ניצחון הפלייאוף הראשון שלו, ממש לפני שהוכרז סופית כ"באסט", וקיבל כרטיס נסיעה במורד נהר המיסיסיפי, לסט. לואיס. זו הייתה שעתו היפה: לא רק שעבר שלב בפלייאוף, הוא גם הנחית נוק אאוט בקרב הק"ב לאחד ממוסרי הפלייאוף הטובים בהיסטוריה. ג'ורג' סיים את המשחק עם 212 יארד, 3 ט"ד וללא חטיפות – בעוד אייקמן השיג, אמנם, 286 יארד, אך לא מסר לט"ד ונחטף פעם אחת. מוס שלט באוויר בצד המנצח, עם 5 תפיסות ל-127 יארד וט"ד. המצטיין במשחק היה ללא עוררין רוברט סמית', עם כמעט 200 יארד בהתקפה, מהם 140 על הקרקע, וט"ד. גם לסמית' היה זה ניצחון יוקרתי, בקרב ראש בראש נגד רץ שהיה בנתיב המהיר להיכל התהילה.

הקאובויס שבו לדאלאס כדי לחשוב מחדש על דרכם. יחלפו ארבע שנים בטרם יחזרו לשחק בפלייאוף, ובמשחק הבא (אחרי עונת 03') יהיה בהרכבם רק שחקן אחד שטעם טעמה של אליפות, לארי אלן. "השלישייה" סיימה דרכה בפלייאוף, עטורת שבחים, תארים ושיאים. אמט סמית', שיסיים את הקריירה שלו במדי הקרדינלס ללא שום תקווה לשוב לפלייאוף, התנחם בדבר אחד בלבד: במהלך הרבע השני חלף על פני פרנקו האריס והפך למלך הריצה בפלייאוף בכל הזמנים.

הצופים הנלהבים במטרודום לא ידעו באותה שעה שצפו בקרב הפלייאוף האחרון של אמט ואייקמן. ראשם היה כבר נתון לשבוע הבא, למפגש התקפות העל נגד הראמס. אבל אוהדי הקאובויס (ומיליוני הטרמפיסטים על ה"עגלה") הבינו את משמעותו של ההפסד: "הקבוצה של אמריקה" נכנסה לתהליך השנוא מכולם, "בניה מחדש".

שנת 1976 היתה השנה הספורטיבית הגורלית ביותר בתולדות העיר סיאטל. ליגת הבייסבול הבכירה העניקה לה זיכיון לקבוצה (ניסיון שני לאחר שסיאטל פיילוטס ברחו למילווקי והפכו לברוורס) שקיבלה את השם מארינרס, בהתייחס לנמל החשוב של האזור. הקבוצה החלה לשחק בעונה שלאחר מכן, ובאותה שנה החלה לשחק קבוצת הפוטבול הראשונה של העיר בליגה הבכירה, הסיהוקס. הגאווה והאדרנלין זרמו בעוצמה בעורקי העיר המרוחקת והמבודדת לחופי מפרץ פיוג'ט, עיר שוולטר ג'ונס הגדול אמר עליה: "אנשים מחוץ לסיאטל חושבים שאנו נמצאים בסמוך לאלסקה...". קבוצת הכדורסל המקומית, הסופר-סוניקס (בהשראת חברת בואינג הממוקמת בעיר), נישאה על גל ההתלהבות הפתאומי וזכתה באליפות ה-NBA בעונת 79'. פתאום עלתה סיאטל על מפת הספורט המקצועני בארה"ב, ונודעה לא רק כמטה בואינג וכמקום הולדתו וקבורתם של ג'ימי הנדריקס וברוס לי האגדיים.

הסמל למהפך בתדמית העיר היה האולם הביתי המוזר והייחודי של המארינרס והסיהוקס, הלא הוא הקינגדום. המבנה העצום המעוטר בצלעות בטון ענקיות, שנבנה בהשראת האסטרודום העגול ונתן את האות לאינפלציה של אולמות ענק ברחבי היבשת, תוכנן מלכתחילה להיות אולם רב שימושי, ושירת לתקופות מסוימות אפילו את הסופרסוניקס, כמו גם את קבוצת הכדורגל המקומית (הקבוצה הפופולארית ביותר בארה"ב ללא מתחרות), הסאונדרס. 58 אלף צופים, מספר בלתי נתפס כשמדובר על כדורגל, ראו את הסאונדרס מארחים את ניו יורק קוסמוס בעונת 76' – אולי היה לכך קשר לעובדה שכוכב הקוסמוס היה אחד בשם פלה...

מאחר שהוקם חמש שנים לאחר מותו הטראגי של הנדריקס, לא זכה האולם לארח הופעה של האזרח מס' 1 של העיר; הוא "הסתפק" בהופעת השיבה לארה"ב של פול מקרטני, עשר שנים לאחר ההופעה האמריקנית האחרונה של הביטלס (המופע שחנך רשמית את האולם); בהופעה האמריקנית האחרונה של לד זפלין; בשתי הופעות של הרולינג סטונס בשנת 81'; ובתחנת הסיום של סיבוב ההופעות הגדול של שנות התשעים, גאנז אנד רוזס ומטאליקה, בשנת 92'.

לקינגדום הייתה תכונה ייחודית אחת שהייתה חשובה מאד למשחקי פוטבול: דפנות הבטון שלו וצורת החלל הפנימי הפכו אותו לאצטדיון הרועש ביותר בארה"ב. אפקט הקהל במשחקי הבית של הסיהוקס היה כה משמעותי, עד שהקבוצה הוציאה לגמלאות את החולצה מס' 12, כמחווה לקהל ("השחקן ה-12").

הקינגדום גם אירח את הרגע המפורסם ביותר בתולדות "מאנדיי נייט פוטבול": במשחק בין סיאטל לריידרס, השיג הסופרסטאר האורח בו ג'קסון ט"ד בריצה – והמשיך לרוץ מחוץ לאנדזון ולתוך המנהרה המובילה לחדר ההלבשה. האירוע שימש השראה לסצנת הפוטבול בסרט "פורסט גאמפ".

באמצע שנות התשעים החל גג הקינגדום להתפורר (אולי כתוצאה מהרעש בהופעה של מטאליקה?) וחתיכות בטון נשרו ממנו על משטח האסטרוטרף. הגיע זמנו לעבור מהעולם, ואצטדיון חדש ויפהפה תוכנן לבוא במקומו. נותר לו לארח עוד אירוע אחד בלבד, בטרם יבואו צוותי החבלה למלא אותו בדינמיט: משחק הוויילד קארד של הסיהוקס נגד מיאמי. האולם שנפתח עם פול מקרטני יסיים את דרכו עם דן מרינו.

שלושים שנה בדיוק לפני עונת 99', בעוד ג'ימי הנדריקס וניל יאנג מכוונים את מיתרי הגיטרות שלהם לקראת פסטיבל וודסטוק, ירד ניל ארמסטרונג בסולם קטן מנחתת הירח של החללית אפולו 11 והציב רגל שמאל על הקרקע היבשה. ב-9 בינואר 2000 הציב ריימונד "טרייס" ארמסטרונג שתי רגליים וכף יד אחת על האסטרוטרף של הקינגדום ועיניו התמקדו כתמיד במטרה אחת בלבד, שעבורו זהרה כמו ירח מלא: הק"ב של סיאטל, ג'ון קיטנה.

ארמסטרונג החל דרכו בליגה בעונת 89' במדי שיקגו, כמחליפו של רוצח הק"ב המפחיד ריצ'רד דנט, המוציא לפועל של הגנת ה-46. ארמסטרונג צפה בתשומת לב בכל פעולותיו של דנט, השחקן המצטיין של סופרבול XX. הוא למד את שיטותיו וסודותיו של האנד הוותיק, ולאורך שנותיו האחרונות של דנט בקבוצה תפס את מקומו כאיום העיקרי על הק"ב היריב. בעונת 95' נרכש בטרייד על ידי המאמן דון שולה, שהפך אותו לשחקן למשימות מוגבלות: מה שאנו מכירים כיום כשחקן דאון שלישי ורביעי, שתפקידו אך ורק לחזק את הפס-ראש במהלכי מסירה מובהקים. בתפקיד זה פרח ארמסטרונג במיאמי וכפי שציינו בפרק "עשרה כוכביא", היה אפקטיבי מאד בעונת 99', עם 7.5 סאקס.

ג'ימי ג'ונסון החליט לתת לארמסטרונג הזדמנות להתבלט במשחק נגד סיאטל על ידי הצבתו בצד החזק, בעוד ג'ייסון טיילור הצעיר מתייצב מול וולטר ג'ונס. המיס מאץ' בקו ההתקפה של סיאטל היה משמעותי, והמהלך של ג'ונסון התברר כהברקה של המשחק. ג'ונסון הניח כי קיטנה, במשחקו הראשון אי פעם בפלייאוף, יקרוס תחת הלחץ – ואכן כך היה.

הולמגרן, מצדו, שגם הוא לא היה טירון בפלייאוף, החליט להתמקד דווקא בסקנדרי, ותגבר את המערך האחורי בהגנה כדי להגביל את חופש המסירה של מרינו. ההימור היה מחושב: הולמגרן ידע כי בבקפילד של מיאמי נותרו רק שני רוקיס: ג'יי ג'יי ג'ונסון הבינוני, מלך הריצה של הקבוצה עם פחות מ-600 יארד, ואוטרי דנסון החלש. אם שני הכלומניקים האלה ינצחו אותנו, חשב הולמגרן, לא מגיע לנו להיות בפלייאוף.

המשחק החל כשקיטנה עדיין בטוח בעצמו. הוא קיבל עמדת שדה מעולה מהמחזיר צ'רלי רוג'רס והוביל דרייב של 47 יארד, בסיומו מסר לתופס הבכיר שלו, שון דוקינס, לט"ד של תשעה יארד. מיאמי הוכיחה שגם לה יש מה לומר בתחום ההחזרה: ברוק מריון הסייפטי, אלוף פעמיים עם דאלאס, החזיר את הקיקאוף של טוד פיטרסון למרחק 47 יארד, ולמרות שמרינו לא הצליח לעשות הרבה בהתקפה – הגיעה מיאמי לתוך הרד-זון של סיאטל, ואולינדו מארה הבקיע מ-32 יארד. פיטרסון "התרגז" ודקה לסיום המחצית הבקיע מ-50 יארד כדי לקבוע 3:10 למארחים ולהגביר את עוצמת הרעש בחלל הקינגדום. התקפת מיאמי השיגה רק 69 יארד בכל המחצית (מהם רק 28 באוויר!), ונראה היה שהבמה מוכנה למשחק חד צדדי בסיוע הקהל.

גשם קל וקר טפטף על גג הבטון ונזל בחריצים העמוקים שבין הצלעות, אך בתוך האולם היה חם ודחוס כשעלו הקבוצות למחצית השנייה. דן מרינו ידע שכל העיניים היו נשואות אליו: כיצד יתפקד תחת הלחץ? כיצד יתמודד עם הרעש? כיצד ייזכר בישורת האחרונה של הקריירה המפוארת שלו?

הדרייב הפותח של המחצית השנייה היה אחד הטובים ביותר של מרינו בפלייאוף מאז הגעתו לליגה. 60 יארד ב-10 מהלכים, מהם 6 מסירות, כולן מוצלחות, ל-55 יארד. האחרונה מבין השש, לאורונדה גדסדן מקו היארד האחרון, הביאה את מיאמי לשוויון.

אולינדו מארה בעט את הקיקאוף עד לקו 15 היארד של סיאטל, שם המתין לכדור צ'רלי רוג'רס. המחזיר הרוקי חשב כבר על ההחזרה הארוכה השנייה שלו במשחק, איבד את הריכוז והשמיט את הכדור. הספיישל טים של מיאמי הסתערה לעברו במטרה להחזיר את מרינו למגרש בעמדת שדה מעולה, אך בשנייה האחרונה הרים רוג'רס את הכדור, חמק משחקני מיאמי – ורץ 85 יארד לט"ד!

ביתרון 10:17 לסיאטל נכנסה הגנת מיאמי, החלק החזק בקבוצה לאורך העונה כולה, להילוך גבוה – וחנקה את התקפת המארחים. שוב ושוב נפרץ קו ההתקפה, שוב ושוב מצא עצמו קיטנה נס מפני הפס-ראש הדורסני של ארמסטרונג והאנד השני, אוונס. ארמסטרונג הביס את שחקני הקו ללא קושי, הפיל את קיטנה שלוש פעמים, וכאשר לא הצליח להגיע אליו – דחף אותו לזריקות נחפזות, מה שהביא לשתי חטיפות, אחת מהן של מריון. לאחר שמיאמי השיגה כאמור רק 69 יארד במחצית הראשונה, השיגה סיאטל – בבית! – רק 32 יארד במחצית השנייה. ללא החזרת הבעיטה של רוג'רס, הייתה סיאטל מסיימת את המחצית עם 0 נקודות.

גם כאשר ניסה הולמגרן להוריד את העומס מקיטנה ולנצל את הנסיון והטכניקה של הרץ ריקי ווטרס, התברר לו מהר מאד שחומת הבטון של בוואנס וגרדנר מחסלת גם את משחק הקרקע שלו. במשך רוב הרבע השלישי וכמעט כל הרבע הרביעי הסתפקו שתי הקבוצות יחד ב-3 נקודות– שער של מארה מ-50 יארד שצמצם ל-13:17.

במשך שבע עשרה עונות מזהירות שבר מרינו כל שיא מסירה אפשרי: שיאי ליגה וקבוצה, שיאי קריירה ועונה, שיאי פלייאוף ושיאי עונה סדירה. היה שיא אחד שמיצה אולי את מורשתו בליגה: שיא ניצחונות הקאמבק ברבע הרביעי. 35 פעמים ניצב מרינו בפיגור בדקות ההכרעה והצליח להפוך את הקערה על פיה, נעזר בזרוע הפלדה שלו ובשחרור הכדור המהיר בתולדות המשחק. הוא שיחק 16 עונות במקביל לאמן הקאמבק ג'ון אלוויי והצליח להקדים אותו בשני ניצחונות כאלה, למרות שאלוויי הקדים את מרינו בפוט פיניש בסך כל הניצחונות (147:148). וכעת, דקות ספורות לפני תום המשחק – ובמקרה של הפסד, הקריירה – מצא עצמו דן "הגבר" שוב במצב המוכר. עם תופסים בינוניים, משחק ריצה רעוע שאינו יכול לסייע לו בהטעיית פליי אקשן, וברעש האיום של הקינגדום – לעתים נדמה היה לו שהקירות רועדים ויתמוטטו מעוצמת הרעש ללא צורך בחומר נפץ – היה עליו להוביל את קבוצתו למרחק 85 יארד, ולהשיג ט"ד שני במשחק – והפעם ט"ד מכריע.

מרינו זכר היטב את הדרייב שהגדיר את הקריירה של ידידו-יריבו אלוויי, עוד כאשר היו השניים מוסרים צעירים בעונתם הרביעית: הניצחון ההסטורי ב"טעות לחוף האגם" על קליבלנד בפלייאוף 86'. הוא זכר היטב שאלוויי היה רחוק משלמות באותו דרייב, שמסירותיו היו שטוחות והספיראלות שלו רופפות. אבל לאורך הדרייב היה זה כוח הרצון של אלוויי שהביא שוב ושוב להשלמת המסירה ברגע הקריטי. מרינו, שהיה אחראי ליותר הצלחות ב"תרגיל שתי הדקות" מכל שחקן אחר בהיסטוריה (עד שנעקף העונה על ידי פייטון מאנינג), הבין שהזמן הרב יחסית שנותר על השעון השאיר לו מרווח טעות רחב בהרבה מזה שהיה לאלוויי לפני 13 שנה. הוא יכול היה להרשות לעצמו לטעות פה ושם, ובלבד שהשרשראות ימשיכו לנוע.

המהלך הראשון היה מסירה לא מושלמת, ומייד לאחריו נרשם אירוע נדיר: בפעם הראשונה במשחק הצליח שחקן של סיאטל להגיע למרינו לפני המסירה. היה זה התאקל הענק סם אדאמס, שהשיג את הסאק היחיד של הסיהוקס במשחק (לעומת 6 של מיאמי). מרינו איבד 7 יארדים במהלך וכעת ניצב מול דאון שלישי ל-17 – על קו 8 היארד של קבוצתו, במצב של מסירה ודאית, וכשרעש הקהל מגיע לשיא.

שדרי רשת CBS גרג גאמבל ופיל סימס, שהכירו היטב את ההיסטוריה של מרינו וזכו לשדר כמה מהקאמבקים שלו בשנים האחרונות, חיפשו לשווא מילים שיבטאו את כובד משקלו של הרגע הזה, לפני מה שעלול להיות הסנאפ האחרון של מלך המסירה. בעוד הם מנסים לגבור בקולם על ההמולה, התאמצו לנחש מה יקרה: היחלצות ממצב ביש? סאק? חטיפה? האם באמת הגיעה הקריירה של דן "הגבר" לקיצה?

הפעם לא היה מקום לטעות. עם הגב אל הקיר צעד מרינו לאחור, העביר את משקלו לרגל הקדמית, וירה לייזר מדויק – שהמילים "דן מרינו" כמו נכתבו עליו באותיות של אש – למרחק 23 יארד, אל התופס מס' 1 שלו, טוני מרטין. לפתע פתאום מצאה עצמה מיאמי מעבר לקו 30 היארד, עם דאון ראשון ויותר משש דקות על השעון. הכל היה עוד פתוח, כשמלך הקאמבק ניצב מאחורי הסנטר. הגנת סיאטל איבדה מעט מביטחונה והקהל הנלהב השתתק, המום מתחושת הכישלון.

מרינו המשיך לקדם את מיאמי לאורך המגרש במסירות ארוכות: 27 יארד לאו ג'יי מקדאפי, ו-24 יארד לגדסדן. האחרונה הביאה את הדולפינס לקו 5 היארד של סיאטל. הסיהוקס, מותשים ומבולבלים, נסוגו לאחור כדי להגן על האנד זון, מתקשים להאמין כי לפתע עמד המשחק להישמט מידיהם, אחרי שכבר היו בטוחים שהצליחו להשיג ניצחון פלייאוף ראשון מאז עונת 84'.

לאחר מהלך ריצה שקידם את ההתקפה לקו שני היארד, ניגש מרינו אל עמדתו מאחורי הסנטר בפעם האחרונה במשחק. הוא העיף מבט אחד אל עבר שחקני סיאטל העייפים והמוכים, וללא גינונים מיותרים הניח את הכדור בידיו של ג'ונסון, שבמהלך הגדול הראשון והיחיד בקריירה שלו פרץ את קו ההגנה, חדר לאנדזון, והעניק למיאמי ניצחון פלייאוף ראשון בחוץ מאז עונת 72' המושלמת – ולדן מרינו ניצחון קמבק מס' 36.

מרינו סיים את המשחק עם 196 יארד וט"ד, באחוזים נמוכים, אך גבוהים מעט מאלה של קיטנה (162 יארד וט"ד, אך גם שתי חטיפות). ווטרס השיג רק 40 יארד על הקרקע, לעומת 86 של הרוקי ג'ונסון, כולל הט"ד המכריע. עבור ווטרס היה זה משחק הפלייאוף האחרון: תוך שלושה חודשים כבר בחרה סיאטל בדראפט את מחליפו, שון אלכסנדר.

דן מרינו וג'ימי ג'ונסון רשמו לעצמם ניצחון פלייאוף נוסף – וקנו את הזכות להשתתף בקרב לעוד שבוע אחד. ואילו ג'ון קיטנה, שהגיע ממעמקי הליגה האירופית לצמרת בית המערב, לא חזר עוד להופיע בטורניר. המשחק האחרון בקינגדום היה גם ההזדמנות האחת והיחידה של קיטנה בפלייאוף, והזדמנות זו הוחמצה בעזרתו ה"אדיבה" של טרייס ארמסטרונג.

כעבור חודשיים וחצי לחץ מישהו על כפתור אדום ותוך פחות מעשר שניות הפך הקינגדום לעיי חרבות. על מקומו ניצב היום קווסט פילד, אולי היפה שבמתקני הליגה, ולצידו סייפקו פילד המשמש את המארינרס. רק הרעש מחריש האוזניים נותר כשהיה גם באצטדיון הפתוח, ואם נקשיב היטב נוכל לשמוע מעברו קולות רפאים: פול מקרטני עם גיטרה אקוסטית, שר "אתמול"; אוהדי הסאונדרס מוחאים כפיים לפלה; ריף הגיטרה של קרק האמט ממטליקה בשיר "אנטר סנדמן"; וספירת הסנאפ של דן מרינו, בדרך לקאמבק האחרון.

*בפרק הבא: שקיעה וזריחה