ואיך זה בדיוק קשור לספורט?

כשירון זריף עמד זקוף מול המצלמות ודיבר בפתיחות על כך שהחקירה שאליה זומן לא נגעה לפרשת המעטפות של מוני פנאן, שתי מחשבות עברו בראש. האחת – שפת הגוף של זריף משדרת ביטחון כמותו לא יצא לנו לראות מנאשמים אחרים. מכאן נגזרת גם המחשבה השנייה – עם ההופעה הפומבית שלו לעומת ההסתגרות של עמיתו, רק מתחזקת ההשערה שזריף לא אשם וסמי בכר כן. בכר השקיע ערימה של כספים אצל מוני פנאן. הנה, עובדה, אצל זריף לא מצאו כלום וניקו מאשמה במעורבות בפרשה אחרי עשר דקות של דיון. ובכר? הוא עדיין מסובך עד הראש ושום סימן של חפות לא נראה באופק. אמה מה? לא עברו שעתיים, והפרקליטות הודיעה שגם לבכר אין קשר לפרשה.

הנה התמונה כפי שאני, לפחות, הבנתי אותה: לאחר ההתאבדות של פנאן רצו הרבה שמועות. חוקרי רשות המסים, שהודו בעבר שאין להם קצה של חוט וכלל לא עסקו בתיק כשפנאן עוד היה בחיים, היו קשובים לבורסת השמות, אולי איזשהו דג יעלה בחכה. הם רצו אחרי השמות המרכזיים – פיני גרשון, שמעון מזרחי, משרדי מכבי תל אביב כדורסל, צביקה שרף, עודד קטש ועוד. אחר כך גם השופטים, שוב פיני גרשון, הכל בהתאם למידע הלא מבוסס שקיבלו מהתקשורת. לרוב האנשים שנחקרו היה מה להסתיר. הם שיחקו בחו"ל, הם אימנו בחו"ל, הם שפטו בחו"ל, הם קיבלו צ'ופרים וכסף מתחת לשולחן, הם עשו איזושהי קומבינה בשלב זה או אחר של חייהם. ככה זה עם מסים: מתחת לכל אבן שתהפוך כמעט תגלה ניסיון לא לשלם אותם.

הביאו אנשים לחקירה על פרשה גדולה ועל הדרך קיבלו הודאה על הלבנת חלטורות. לו יילכו חוקרי המס לשוק הזה או לקניון ההוא, הם ימצאו עוד כמה מעלימים, אבל למי יש כוח בשביל הפיונים נטולי האפיל האלה. ועל הדרך, יש איזה מאמן כדורגל שהחביא כמה בקבוקי וויסקי כדי להרגיש ז'ונגלר מול המוכסים, משהו שאף אחד מאיתנו הרי לא עשה מעולם. למען התקינות הציבורית, יש להדגיש כי כל אלה הן אכן עבירות שגוררות עימן קלון וראויות לעונש, יש איתן רק בעיה אחת: הן ממש לא קשורות לספורט, ובגלל זה ההקבלה שעשה היום יוסי שריד לוועדת עציוני, אותה יזם ובאמצעותה מיגר שחיתויות בכדורגל בתחילת שנות ה-70, אינה רלוונטית. בטוחני גם שאם לימור לבנת תסתכל מימינה ומשמאלה, היא תמצא בין מושבי הכנסת אנשים שסרחו פי כמה, ולכן צריך להתייחס להצהרותיה בערבון מוגבל.

מבחינת רבים, די חבל שהקשר בין עבירות המס לספורט כל כך רופף. כי עד כמה שזה נשמע כמו אוקסימורון, פרשת פנאן טומנת בחובה הרבה רומנטיקה. תמיד מדברים פה על הכדורסל העלוב והרמה הירודה, והנה הגיע משהו שנשמע נוצץ בהרבה, חומר לסרט משובח מבית היוצר של סקורסזה. תעשייה מסועפת שיצרה אפקט כאוס מוחלט, הכסף שעבר מהיד של מוני לסמי היה בעצם הסכם שבשתיקה לפסיקת העבירה החמישית למאיר טפירו. ב-2008 לא עברה המעטפה בזמן, ובגלל זה אישרו את הסל של מאליק דיקסון. מאפיה שלמה חולשת על הכדורסל שלנו, מכריעה משחקים בהתאם לתשואה שהתקבלה נכון לאותו יום, קובעת האם שמוליק ברנר יקלע או יחטיא את זריקות העונשין שלו. חשבנו על פרשת דונהי, קיבלנו שעמומון שנלעס כמו מסטיק שאיבד את הטעם. אפילו בזה אנחנו לא יודעים לחקות את האמריקאים.

מכיוון שיש לא מעט עדויות של שחקנים ואנשי מקצוע לכך שתופעת המעטפות של פנאן אכן הייתה קיימת במשך שנים, אין ספק שצריך לחקור את הנושא הזה. השאלה היא באיזה כיוון, כי לא נראה שהפלת התיק על הדמויות הקלישאתיות שהובאו עד כה למשרדי מס הכנסה עוזרת ללבות את האש בכיוון הנכון. האופציה הראשונה היא להמשיך להצביע ולצעוק "אשמים" לכיוון האנשים שהקשר שלהם לפרשה לא הוכח וכל חשד נגדם הופרך במהרה - לטעון בעקשנות שבכר הוא מושחת, שזריף הוא רמאי ושמכבי קנתה מהם ומכל חבריהם תארי אליפות בכסף. האפשרות השנייה היא להסתכל על העובדות היבשות: בכר, זריף וכנראה עוד מספר אנשים בענף הכדורסל ניסו, על פי החשד, לעגל פינות בעסקיהם האישיים, ועשו את מה שכמעט מגזר שלם היה עושה או מוכן לעשות: להצהיר על פחות כדי לשמור בכיס יותר. זו האופציה ההגיונית, אבל היא בעייתית משהו. אחרי הכל, היא הרי משמשת כקברן הרשמי של הקונספירציה נגד הכדורסל הישראלי.