דרכו של אקדח

ה-19 בספטמבר, 2009. דלונטה ווסט, גארד קליבלנד, נוסע לאיטו על האופנוע כשהמשטרה המחוזית של מרילנד עוצרת אותו. בבדיקה, נמצאים על גופו שני אקדחים טעונים, כאשר על גבו מנשא גיטרה. השוטרים פותחים את המנשא, ולא מגלים שם כלי נגינה כי אם כלי נשק נוסף: רובה ציד. טעון גם הוא. שחקן כדורסל נוסע על אופנוע באמצע הלילה עם שלושה כלי נשק טעונים. רוצו שלושה ומשהו חודשים קדימה והנה, קיבלנו את פרשיית הנשק החדשה, זו של גילברט ארינאס, שמסעירה את עולם ה-NBA, ושהעלתה מחדש לסדר היום את תופעת נשיאת הנשק בידי ספורטאים. בהקשרה הנוכחי פתחה התופעה קופת שרצים אמיתית, כזו שהיקפה חורג הרבה מעבר לגבולות הספורט. בדומה לפרשיית הטיית השיפוט ותופעת האלימות במגרשים, גם זו תופעה שדייויד שטרן מעדיף היה מן הסתם להשאיר מתחת לשטיח. אבל לשטרן נגיע בהמשך.

קצת רקע כללי, למי שבכל זאת לא עודכן בהתרחשויות האחרונות. ממקורות פנימיים בתוך הוויזארדס נודע לפני כשבועיים הגארדים גילברט ארינאס וג'וואריס קריטנטון התעמתו בחדר-ההלבשה של הוורייזן סנטר, כנראה על רקע חוב הימורים כזה או אחר, ובתוך כך שלף ארינאס אקדח אל מול הגארד הצעיר. הגרסאות חלוקות באשר לנסיבות שהובילו לאירוע החמור, או לכוונה שהיתה – או לא היתה - לעשות שימוש בנשק, אבל מעבר לעניין הפלילי, שעודו מצוי בהליכי חקירה של משטרת וושינגטון, הרי שכבר ברור שעצם הכנסת נשק חם לחדר-הלבשה מהווה הפרה של תקנון הליגה, והאיום להשתמש בו מהווה עליית מדרגה מול כל אירועי האלימות שראינו בליגה בשנים האחרונות, ופגיעה תדמיתית קשה לליגה שכה מתאמצת למצ?ב עצמה כמוצר לכל המשפחה.

ימים ספורים לאחר הפרסום, ולאחר ששטרן הכריז כי הליגה לא תנקוט בפעולות בטרם תושלם החקירה, הפגין ארינאס חוסר-אחריות מוחלט, שלא לומר חוסר-בגרות או פשוט טמטום, כשנצפה בחימום טרם משחק כשהוא רוקד במרכז מעגל השחקנים, כשאצבעות ידיו מדמות אקדח בו הוא כביכול "יורה" בחבריו המשועשעים. לשטרן זה הספיק, וחרף הצהרתו הקודמת, לא לקח זמן רב לפני שהחליט להשעות את ארינאס לזמן בלתי-מוגבל, בטענה כי מצא אותו "לא כשיר לשחק כדורסל". קשה שלא להבין את הקומישנר של הליגה.

נכון לכתיבת שורות אלה, עומד ארינאס במרכז חקירה פלילית, בעוד חבריו נחקרים ומוסרים גרסאות בזה אחר זה. הליגה תפרסם את צעדיה בכפוף למסקנות החקירה, והרחקה לכל החיים מה-NBA בהחלט נראית כרגע כאפשרות ריאלית. חוזהו של ארינאס, שאמור היה להסתיים ב-2014 ולהכניס לכיסו כמעט 90 מיליון דולר (!), כנראה יבוטל בכפוף להתפתחויות, וארגון הוויזארדס, שהפך את ארינאס לפרנצ'ייז שלו רק לפני כמה עונות, בחר להתנער בינתיים מכל קשר תדמיתי אליו, והעלים את פניו מכל סממני הפרסום החזותיים של הקבוצה. בהתאם לממצאים באשר לעימות עם קריטנטון, תיתכן אף האפשרות שארינאס ימצא עצמו מאחורי סורג ובריח.

אבל רגע. בטרם אנחנו מעמידים את ארינאס למשפט שדה, מייחסים לו את כל הרעות החולות בחברה האמריקנית המודרנית והופכים אותו לנציג דור הספורטאים הצעירים שחושבים שהם מעל החוק, חשוב להעמיד את הדברים על דיוקם, ולהתמקד לרגע בנסיבות שהובילו לפרשה, שאינה רק הפרה נקודתית של תנאי משמעתי, אלא מגלמת תופעה מורכבת ורחבת-היקף, שנוגעת בעצבים חשופים בשולי החברה האמריקנית בכלל, והחברה האמריקנית השחורה בפרט.

כאמור, נשיאת נשק ברשיון, כשלעצמה, אינה תופעה חדשה או חריגה בספורט האמריקני. בראיון שנתן לאחרונה דווין האריס, שחקן ניו-ג'רזי נטס, הוא טען שכ-75 אחוזים משחקני ה-NBA נושאים נשק דרך קבע. מרסלוס וויילי, שחקן פוטבול שפרש לאחר קריירה של 10 שנים ב-NFL, ליגה שמאפייני הרקע של מרבית שחקניה דומים לאלה של שחקני NBA, טען בעבר כי אחוז נושאי הנשק בקרב שחקני ה-NFL גבוה אפילו יותר – בין 80 ל-85 אחוזים, להערכתו.

חלק מהספורטאים, בייחוד שחקני כדורסל ופוטבול, גדלו בגטאות בערים הגדולות, ונחשפו לכלי נשק כבר בגיל צעיר, ברחוב או בבתי-הספר. שם, נשיאת אקדח, בין אם להגנה עצמית או כסטטוס לגבריות או מעמד, היתה במקרים רבים סטנדרט מקובל, בדיוק כמו סממני לבוש הכנופיות שדייויד שטרן התעקש לעקור מהליגה שלו, או אפילו כמו הסלנג האמריקאי. קחו את הרקע החברתי הזה, תוסיפו את רגשי הנחיתות הגזעיים הנטועים עמוק בשורשי התרבות האפרו-אמריקנית ואת ההשפעה הנפשית של התעשרות מהירה על בחורים צעירים, ותקבלו מניעים שאולי אינם בהכרח רציונליים, אבל מובנים לגמרי בנסיבות חייהם של הבחורים האלה. מעבר להיותם ספורטאים מוכרים - 'רול מודלס', כפי שנוטים להתייחס אליהם בתקשורת האמריקנית - כדאי לזכור שמדובר באנשים פרטיים, אנשים עם הרבה כסף אשר נמצאים בעין הציבורית ובאור הזרקורים. מטורפים נמצאים בכל פינה, וכדאי לזכור שלא צריך הרבה מטורפים כדי לפגוע באדם בודד. מספיק רק אחד. ארינאס עצמו טען לאחר חשיפת הפרשה כי איכסן את נשקו בארון שבחדר-ההלבשה כיוון שהעדיף שנשקו לא יהיה בבית, וזאת בעקבות הולדת בתו השלישית מוקדם יותר החודש. אז קל להצטדק, להסתכל על העניין דרך עדשת הפוליטיקלי-קורקט ולהתייחס למסר השלילי התדמיתי שמעבירים הספורטאים האלה כלפי הציבור, אבל בינינו, אפשר להאשים אותם?

יתרה מכך, הלגיטימציה שנותנים ספורטאים לזכותם לשאת נשק רק התחזקה לאור שורת מקרים, חלקם קטלניים, שהתרחשו בארה"ב בשנים האחרונות. בתוך שנה אחת היו מעורבים שני שחקני אינדיאנה פייסרס – ג'מאל טינסלי וסטיבן ג'קסון, בשתי תקריות ירי – באחת נעצר ג'קסון לאחר שירה באוויר מחוץ למועדון לילה, כיוון שלדבריו חשש לחייו, ובשניה ניצל טינסלי מירי של אלמונים על מכוניתו. ה-NFL ספגה שתי טרגדיות כבדות, כשדארנט וויליאמס מהדנבר ברונקוס נורה למוות בידי אלמונים ברחובות דנבר, ושון טיילור, שחקן הוושינגטון רדסקינס, נורה למוות במהלך פריצה לביתו במיאמי, כנראה במסגרת שוד. נשקו של טיילור הוחרם ע"י המשטרה זמן לא רב לפני הפריצה, וחבריו טוענים שאילו היה בידיו אקדח, להבדיל מסכין, ייתכן והיה חי היום. רק לאחרונה, במרץ 2009, נורה קרל לאנדרי, שחקן יוסטון רוקטס, במפגש עם נהג מזדמן ביוסטון, אירוע שהסתיים בדרך נס רק בפציעה שטחית.

ספורטאים מקצוענים, בדומה לסלבריטאים רבים בתחום הבידור שאינם מלווים באבטחה אישית על בסיס קבוע, רואים בנשיאת נשק זכות לגיטימית ואפילו חובה, לשם הגנה על עצמם ועל משפחותיהם. כל עוד הנשיאה נעשית ברישיון - בארה"ב, להבדיל מישראל, הפרוצדורה להנפקת רשיון נשק ורכישה של אקדח היא דבר של מה בכך - למה לא, בעצם?

אז זהו, שגם למטבע הזה יש צד נוסף. בארה"ב כאמור אין בעיה לקבל רישיון – תשאלו את מייקל מור - ונשיאת נשק כשלעצמה מותרת, בתנאים המתאימים. הבעיה מתחילה כששחקנים לוקחים את זה צעד אחד קדימה. השאלה האם ארינאס צריך היה לשאת את נשקו אל חדר ההלבשה של קבוצתו מטרידה לא פחות מאשר העובדה שבארונו לא היה אקדח אחד באותו זמן, אלא שלושה. שחקנים בכירים וידועים יותר ממנו, כגון דניס רודמן, סקוטי פיפן ואלן אייברסון, נתפסו גם הם בקלקלתם כשברשותם אקדח טעון, במקרה של שני הראשונים, או אקדח מוסתר, במקרה של האחרון. פלקסיקו בורס, שחקן הניו-יורק ג'איינטס, נפגע בירכו לפני קצת יותר משנה במועדון לילה בעיר, כשקליע מאקדח הגלו?ק שנשא בחגורת מכנסי הג'ינס שלו נפלט בטעות בתוך מכנסיו.

העובדות מספרות שירי בנשק חם מהווה כיום את גורם המוות מספר 1 בקרב גברים אמריקאים בגילאי 15 עד 34. אם נסיר לרגע את עדשת הפוליטיקלי-קורקט, אז כל שחקני הכדורסל שהוזכרו לעיל הינם שחורים, אפרו-אמריקנים, מה שמחזק את הסברה שהתשובות טמונות לא רק בנסיבות הקיימות אלא במישור הסוציולוגי. ואם ארחיב מעט יותר את מסגרת ההכללה, ברשותכם, אז ברוב המקרים מדובר על שחקנים שלא ידועים, איך נאמר, בסובלנותם, וכמעט לכולם רזומה הכולל אינטראקציה קודמת עם רשויות אכיפת החוק. בחלק גדול מהמקרים התרחשו תקריות הירי בהקשר של בילויים ליליים, סמים או ביטויי אלימות אחרים, מצבים אליהם מכניסים עצמם אותם ספורטאים צעירים ביודעין, מרצונם החופשי.

יתרה מכך, נראה כי אירועי האלימות של השנים האחרונות לא מפחיתים את היקף נשיאת הנשק אלא דווקא מחמירים אותו, שכן שחקנים מפרשים תקריות אלה כמגמה של איום שהולך וגובר על שלומם ובטחון משפחתם, והצורך בהגנה עצמית, בתחושת הביטחון שמעניק האקדח, חוסכת את הצורך להפעיל שיקול-דעת ולהימנע מלהיקלע לסיטואציות מלכתחילה. באופן פרדוקסלי, (או שלא) התוצאות לרוב הפוכות, ועובדה היא שברוב המקרים לא משמש הנשק להגנה עצמית ומניעת מוות, אלא דווקא לגרימתו. מרסלוס וויילי, אותו שחקן פוטבול שהודה כי נהג לשאת את אקדחו עמו לכל מקום, כולל לחדרי-ההלבשה, והפך לאחד המתנגדים הבולטים לתופעה לאחר פרישתו, ביטא היטב את הסיבה לאותה קלות בלתי נסבלת שבה נשלחת היד לאקדח: "אופן החשיבה משתנה כשיש לך ביד אקדח. אתה לא מחפש סכנות, אבל אתה נהיה חשדן. זו פרנויה עצומה, שקיימת רק כשיש ברשותך נשק".

כקונטרה להתבטאויות מהימים האחרונים של שחקני כדורסל המבקשים לשמור על זכותם להגן על עצמם, נשמעים בימים האחרונים יותר ויותר קולות הקוראים לדייויד שטרן לנקוט בצעד קיצוני ולאסור לחלוטין נשיאת נשק בקרב שחקני NBA. שטרן מודאג, ובצדק, מפגיעה תדמיתית, שכן ענייננו כמובן בעסקי יחסי-הציבור, שמו?נעים משיקולי מסחר וכסף, וזו גם הסיבה שהטריגר להשעייתו של ארינאס לא היה עצם החשיפה באשר לנעשה בחדר-ההלבשה, אלא דווקא אותה השתטות של שחקנים שהפכו ברוב חוצפתם וטיפשותם את העניין לבדיחה לעיני כל. אולם הסוגיה חורגת מגבולות שיקולים מסחריים ונוגעת בשאלה מהותית לגבי המסר שאנו רוצים להעביר לדור העתיד. "עם כח אדיר באה אחריות אדירה" היא לא רק קלישאת קומיקס, אלא שאלה מהותית - איפה עובר הגבול, איפה מפסיק השחקן להיות אדם פרטי והופך לנחלת הכלל?

בשנת 1997 בחר בעלי וושינגטון, היהודי אייב פו?לין, לשנות את שם קבוצתו מה"בולטס" – הו, האירוניה - ל"וויזארדס", אנקדוטה שנטחנה עד דק בתקשורת האמריקנית בשבועיים האחרונים. החלטתו של פולין נבעה מהקונוטציות השליליות, ריבוי מקרי הרצח בבירה ואף רציחתו של יצחק רבין, שהיה חבר קרוב שלו. פולין, שהיה בעלי הקבוצה מאז 1964, הלך לעולמו בנובמבר האחרון, בגיל 85. דייויד שטרן, קולגות ופוליטיקאים, הפליגו בשבחו של פולין, אחת הדמויות המשפיעות ביותר על ה-NBA ועל העיר וושינגטון, איש עסקים שעשה לו למפעל חיים את הסיוע לתושבים ולקהילה, ונחשב לאחראי העיקרי לשיקום עיר התחתית בבירה. החלפת שם קבוצת הכדורסל לוותה בקמפיין הסברה חברתי כנגד השימוש בנשק חם, אשר עודד את התושבים להזדכות על כלי-נשק שברשותם.

תהיה התשובה באשר למקומם של הספורטאים בתרבות האמריקנית אשר תהיה, נראה כי קריירה של שחקן סורר אחד, ואפילו עתיד מקצועי של קבוצה, היא מחיר נמוך לשלם בעבור המסר החינוכי והחברתי שמבקשת ה-NBA להעביר - הן ליתר השחקנים בליגה והן לציבור בכללותו. דייויד שטרן, בכל אופן, שהתבטא לא פעם כמי שנאמן למורשתו של פולין, נראה כמי שמוכן ומזומן לשלם את המחיר הזה.