עבירה באזור הצבע

1. נשבע שרציתי להתחיל בחיובי. למה להיות חזיר, בעיקר אחרי גרין ביי-אריזונה.

2. בשנת 2003 אימצה לעצמה ליגת הפוטבול את "חוק רוני", חוק שקובע שכל קבוצת פוטבול חייבת לראיין מועמד מבני המיעוטים באמריקה אם נפתחת בקבוצה משרת המאמן הבכיר או משרת המנכ"ל. החוק נקרא על שמו של דן רוני, הבעלים של פיטסבורג סטילרס ואחד האנשים שלא רק דיברו על הפער האבסורדי בין צפיפות הפיגמנטים של השחקנים ומקבלי ההחלטות. האפליה המתקנת אכן תיקנה: עד 1979 כיהן בליגה רק מאמן שחור אחד כמאמן ראשי (פריץ פולארד), ובעת קבלת החוק מאמנים שחורים היוו רק 6% מכלל המאמנים בליגה. תוך שלוש שנים קפץ אחוז המאמנים השחורים ל-22%. אי אפשר לאשש אם לחוק יש השפעה ישירה על המספרים, אבל מה שברור הוא שבליגת המכללות, שם לא קיים חוק דומה, אחוז המאמנים השחורים עומד על 6.

3. רוני קיבל צ'ופר נאה על תמיכתו האקטיבית בברק אובמה בבחירות האחרונות: מינוי כשגריר ארצות הברית באירלנד. למרבה הצער, נראה שרוני ארז גם את החוק במזוודותיו. המינויים האחרונים של מאמנים בליגה, בוושינגטון וסיאטל, לא חרגו מהחוק, הם רק עשו ממנו צחוק. סיאטל פלירטטה עם פיט קרול וסיכמה עם עצמה שתפטר את ג'ים מורה (אחרי שנת אימון אחת) אם קרול יסכים לבוא. בשעות הציפייה לקרול (מאמן ראוי שיעזור לסיאטל עם בחירות הדראפט שלה), הסיהוקס הזמינו את לזלי פרייז'ר, מאמן ההגנה של מינסוטה, לראיון עבודה. הם לא עברו על החוק.

וסיאטל היא המקרה הפחות קשה. וושינגטון הזמינה את אחד מעוזרי המאמן שלה, ג'רי גריי, לראיון עבודה עוד לפני שהמאמן הראשי, ג'ים זורן, פוטר ממשרתו. אתם צריכים לקרוא את זה שוב ואז להפנים את העובדה שגריי לא קיבל את המשרה (שהלכה למייק שנאהאן, עוד מאמן ראוי. שנאהאן והמנכ"ל החדש של וושינגטון הוחתמו יומיים לאחר שקודמיהם פוטרו). גריי מסתובב עכשיו עם אות קין על הקסדה. אני לא רואה הרבה מאמנים ראשיים שיסכימו לצרף אותו לצוות האימון שלהם. אני חושב שאדם צריך להיות מאוד נואש כדי לעשות את מה שגריי עשה. אולי זו הנואשות שנולדת ממינויים הזויים כמו דיק ג'אורון, אריק מנג'יני וליין קיפין כשבצד עדיין עומדות שתי גורילות כמו בריאן ביליק וביל קווהר, ולהבין שאתה לוקח את מה שנותנים לך.

חוק רוני הוא חוק בעייתי: מצד אחד הוא פותח אפשרויות, מצד שני אין דרך אמיתית לאכוף אותו, כי אם סיאטל אומרת שהיא ראיינה באמת את פרייז'ר, הליגה מאמינה לה ואין שום דרך אחרת להוכיח אחרת (אבל גם מייקל ויק אמר בזמנו לראשי הליגה שהוא מעולם לא השתתף בקרבות כלבים). אני מאמין שהליגה צריכה לבדוק מה קרה שם באמת, ואם צריך, גם לזרוק עונשים כבדים (דטרויט נקנסה ב-200,000 דולר לאחר שלא ראיינה מאמן שחור לפני שהחתימה את סטיב מריוצ'י). לא מדובר בקנסות שישפיעו על ביליונרים כמו פול אלן ודן סניידר, אבל הם לפחות יציגו אותם כמות שהם: אנשים מורדים שחיים בתקופת האבן של הפוטבול.

4. לפרק או לא לפרק. ההיגיון אומר לפרק. טום בריידי מסיים חוזה בשנה הבאה, גם פייטון מאנינג. אינדיאנפוליס תשבור את הבנק בשביל מאנינג, החוזה שלו הולך להיות הסטנדרט. בריידי כבר ויתר על הרבה כסף בעבר ואני חושב שהוא יצטרך לוותר על הרבה יותר כדי שניו אינגלנד תשאיר אותו. זה הצד ההגיוני. מצד שני, לפטריוטס יש יותר בחירות בשני הסיבובים הראשונים של הדראפט הקרוב מאשר כל קבוצה אחרת בליגה. אומרים שם: פה תפיסה משוגעת, שם פציעה של בריידי, פה פציעה של וולקר, אפשר לבנות על זה. אפשר לתת בחירות דראפט ולסדר את עמדת הרץ האחורי (אחד מהשניים מקרוליינה או אולי סטיבן ג'קסון), השאר זה שיפוצים. ההיגיון אומר שמה שראינו מבריידי ביום ראשון זה מה שיש לו לתת, הלב אומר שהוא נתן כל כך הרבה, ולכן צריך לתת לו עוד הזדמנות. ההיגיון תמיד שלט בניו אינגלנד, אבל אני אצטט כאן את יורם קניוק מהספר היהודי החשוב ביותר: "ללב יש היגיון שההיגיון לא מכיר".

5. צ'רלס וודסון זכה בתואר שחקן ההגנה של השנה. כתבתי כבר שלדעתי דרל ריוויס, הקורנרבק של הג'טס, הוא שחקן ההגנה שלי (ומה שקרה בסוף השבוע רק חיזק את עמדתי), אבל יש לי הרגשה שהפרסים של העונה הרגילה לא הולכים לשקף מאומה בפליאוף.

6. אפרופו וודסון ובריידי. הקריירה של לויד קאר כמאמן מישיגן הייתה אכזבה מתמשכת, אבל אי אפשר להתעלם מכמות ואיכות השחקנים שהאוניברסיטה הזו הוציאה ל-NFL בעשור האחרון.

7. שני דברים שבלטו בסוף השבוע. הראשון הוא החשיבות של קו ההתקפה: מי שניצח שם ניצח את המשחק. הג'טס ניצחו (אבל סינסינטי נתנה פייט הוגן), דאלאס ניצחה בשני הצדדים, הרייבנס פירקו את קו ההתקפה של ניו אינגלנד. מעניין, משום שקו ההתקפה הוא תמיד האזור שבו מוכרעים משחקים, אבל השנה, שנת המסירה (השנה שבה רצים אחוריים קיבלו שבילים רק אחרי שמשחק המסירות ביסס את עצמו ולא להיפך), חשבתי שהחשיבות הזו תתמעט. זה היה נכון לעונה הרגילה, אבל איזור ההתנגשות היה המפתח לניצחון בסיבוב הראשון. ולאף קבוצה אין קו התקפה מרתיע כמו לג'טס.

העניין השני הוא חילופי הדורות. שני רוקיס, רץ אחורי וקוורטרבק, הובילו את הג'טס לניצחון, עידן מקנאב נראה גמור, ג'ו פלאקו העיף את בריידי. רק קורט וורנר שרד את רוג'רס, בעיקר משום שוורנר, כמו ריי לואיס, הם שחקני פוטבול חסרי גיל.

8. אני רוצה להתעכב קצת על סאנצ'ז. משבוע לשבוע אני יותר מתלהב ממנו. לא מקצועית (גם), אלא יותר בקטע האמוציונלי ובעיקר בהרגשה שהוא מבין את "זה". יש לו את זה כשהוא מתראיין, כשהוא חוגג טאצ'דאון או חוגג עם האוהדים, ובעיקר יש לו את זה, בעיניים אפשר לראות את זה, אחרי מהלך רע שלו. אני חושב שהמינוי של רקס ריאן היה הדבר הכי חשוב שהקבוצה הזו עשתה מאז שביל פארסלס הלך. אתם יכולים לא לאהוב את ריאן, אבל הוא בדיוק מה שהג'טס היו צריכים. כשאתה משחק בצל של הג'איינטס ובדיוויזיה אחת עם הפטריוטס, אתה צריך מישהו שמתכנן פגישה עם הנשיא עוד בקדנציה הזו. זה שאחד הדברים הראשונים שריאן עשה היה להמר בדראפט וללכת עם סאנצ'ז אומר משהו על שניהם. לא השנה, אבל אני לא אתפלא אם הסופרבול בעוד שנתיים יהיה משהו כמו ג'טס נגד גרין ביי.

9. ואפילו אני, משבית שמחות בזמני הפנוי, לא אכתוב מילה אחת, על גרין ביי-אריזונה, שזה משהו כמו לנסות ולערוך את יוליסס.