עשור למשחק ההוא

    נסים ואכזבות

    "רגל אחת בחוץ": פלייאוף 99' החל עם מפגש חד צדדי בין וושינגטון לדטרויט, ומשהו הרבה יותר גדול שקרה בנשוויל

    עידן מסר

    "ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים; ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" (שמות י"ד, כ"א-כ"ב)

    ביום שבת חורפי, 3,240 שנה לאחר ששבר משה רבנו את המונופול של תעשיית הספנות בעולם העתיק, החל (מעבר לים רחב בהרבה) פלייאוף 99' בקול ענות גבורה. ללא עמוד אש או עמוד ענן (אבל בסיוע זיקוקין די נור ומכונות עשן) יצאו תריסר קבוצות לדרך אל הארץ המובטחת, הלא היא גביע לומבארדי הנכסף. היו שראו את דרכם סלולה לפניהם במדבר, מעבדות לחירות בקו ישר; והיו שנזקקו לנס. בשבועות הקרובים, בעוד אנו עוקבים בדריכות אחרי ההתרחשות בקוולקום ובלוקס אויל, בסופרדום ובמטרודום, בפוקסבורו ובקקטוס, ב"ג'רי וורלד" ואפילו באצטדיון הנושא את שמו של פול בראון המנוח – אציע לכם להצטרף אליי למסע נוסטלגי, במקביל לפלייאוף הנוכחי, מאותה שבת – 8 בינואר 2000 – ועד יום ראשון, כעבור שלושה שבועות, בג'ורג'יה דום שבאטלנטה. התחלתי לכתוב את הסדרה כחודשיים לפני הפלייאוף, מבלי לדעת מי תהיינה הקבוצות המשתתפות בו. ההרכב הנוכחי שונה מאד מהתריסר של חורף 2000, אך אני מקווה שמשבוע לשבוע ניתן יהיה למצוא נקודות השקה שיבהירו כיצד השפיע פלייאוף 99' על הפלייאוף הנוכחי ועל הליגה כולה.

    כעת, הבה נטפס אל מנהרת הזמן הווירטואלית של וואלה פוטבול – המהדרין ילבשו סווטשרט ירוק עם צווארון "גולף" – ונעבור היישר אל אצטדיון קוק בלנדובר, מרילנד, לשעת אחה"צ אפורה וסגרירית, בה יתחיל מייד משחק הוויילד קרד בין וושינגטון לדטרויט.

    עוד בוואלה! NEWS

    הישראלים שאוכלים מדי יום במסעדת השף שנמצאת אצלם בבית

    בשיתוף בית בלב
    לכתבה המלאה
    מוכנים לצאת לדרך? (צילום: AP)

    דה ז'ה וו

    גאס פררוט היה התקווה הגדולה של נורב טרנר לגאולה. בשנת 94' מונה טרנר למאמן וושינגטון, כשסביבו הילה חסינת אש: כמתאם התקפה ומאמן ק"ב בדאלאס היה אחראי לפיתוחו של טרוי אייקמן, הבחירה מס' 1 בדראפט 89', והפיכתו למוסר הפלייאוף היעיל בהיסטוריה. בשבעת משחקי הפלייאוף ששיחק אייקמן בהדרכתו של טרנר רשם הק"ב מאוקלהומה את ההישגים הבאים: מעל 70% דיוק; מעל 100 רייטינג; 13 ט"ד ורק 4 חטיפות. הוא ניצח ששה משבעת המשחקים, השיג לעצמו ולטרנר שתי טבעות אליפות, והגיע לשיאו בסופרבול XXVII, עם רייטינג 140, 73% דיוק, ארבעה ט"ד ללא חטיפות, וכמובן תואר השחקן המצטיין בתבוסה המשפילה שהנחיל לבפאלו, 17:52.

    ההישג הנפלא של טרנר כמתאם התקפה ב"קבוצה של אמריקה" שכנע את בעלי הרדסקינס, ג'ק קוק, שהוא האיש המתאים לרשת את מקומו של ג'ו גיבס. טרנר הגיע לבירה כשכולם מצפים ממנו לדבר אחד: לשחזר את הצלחתו עם אייקמן, בקבוצה שלא נהנתה מק"ב גדול מאז פרישתו של סאני ג'ורגנסן בראשית שנות השבעים. גיבס זכה בסופרבול שלוש פעמים עם ג'ו ת'ייזמן, דאג וויליאמס ומרק ריפיין בעמדת הק"ב – לא ממש שמות של היכל התהילה. אך בליגה שהתבססה יותר ויותר על זהותו של האיש מאחורי הסנטר, ובעיקר לנוכח ההצלחה המדהימה של היריבה השנואה דאלאס עם אייקמן, הבינו הרדסקינס כי יש לשנות כיוון.

    בדראפט הראשון שלו כמאמן וושינגטון עשה טרנר בדיוק את מה שציפו ממנו, ולקח בבחירה מס' 3 את הית' שולר, הכוכב הגדול של אוניברסיטת טנסי. כמו יורשו במדי הוולונטירס, פייטון מאנינג, היו לשולר את כל הנתונים הפיסיים להיות ק"ב מצליח בליגה, והוא גם נראה כגיבור כל-אמריקני סטריאוטיפי. אוהדי וושינגטון, הנלהבים מהצירוף טרנר-שולר, ציפו לגדולות ונצורות מקבוצתם. מה רבה הייתה אכזבתם כאשר האליל מטנסי התגלה בעונת הרוקי שלו כמוסר גרוע, חסר נוכחות ב"כיס" ונטול כישורים לנתח את הגנות הפיסיות והמהירות של הליגה המקצוענית. כמו מוסרים רבים שזהרו במכללות נגד הגנות רכות ודלילות, נפל שולר אפיים ארצה במשחק האמיתי. טרנר, שחש מחויב לק"ב עליו "בזבז" בחירת דראפט כה גבוהה, החליט לתת לו הזדמנות נוספת במשחק הראשון של עונת 95'. לאחר תצוגת נפל נוספת הורד שולר לספסל, ואת מקומו תפס האיש שיועד על ידי טרנר להיות מחליפו – בחירת הסיבוב השביעי באותו דראפט, הק"ב ממוצא קייג'ון גאס פררוט, ממכללת טולסה.

    פררוט לא היה אייקמן ואפילו לא שולר: הוא היה מוסר בינוני, לא מרשים חיצונית, ללא כישורים פיסיים או אתלטיים יוצאי דופן, ורחוק מלהיות כריזמטי. אך בניגוד לשולר, הוא ידע לנהל משחק. הוא שיחק בשקט נפשי ובאחריות שנעדרו ממשחקו של שולר. לאחר עונה ראשונה בהרכב בה שילם שכר לימוד גבוה עם מאזן 8:3, הצעיד את וושינגטון בעונת 96' למאזן חיובי (7:9) ואף נבחר לפרובול. גם בעונה שלאחר מכן הצליחה הקבוצה בהנהגת פררוט לסיים במאזן חיובי, אך עדיין לא הגיעה לפלייאוף. טרנר, שנכשל לחלוטין עם בחירת הסיבוב הראשון, הצליח להוציא מים מהסלע של בחירת הסיבוב השביעי דווקא, ולהציל את משרתו.

    את עונת 98' ראה פררוט מהספסל עקב פציעה, כפי שסיפרתי בפרק "אורות אדומים בקצה המנהרה", ומחליפו טרנט גרין הציג יכולת גבוהה. פררוט היה כשיר לחזור לתפקידו בתחילת עונת 99', ועזיבתו של גרין לראמס אף הקלה עליו; אך הבעלים החדש דניאל שניידר, שקנה את הקבוצה מיורשיו של קוק, לא התלהב מיכולתו ואישיותו של פררוט, ולא שכח שבהנהגתו לא הגיעה הקבוצה לפלייאוף. הוא החליט לבצע את הטרייד היקר עבור בראד ג'ונסון, ושחרר את פררוט, שמצא עצמו בדטרויט.

    והנה, חלפו רק חודשים ספורים, ונורב טרנר , לראשונה כמאמן ראשי, מביא את קבוצתו למשחק פלייאוף – ומי מתייצב נגדו אם לא גאס פררוט? המאמן רוס החליט להעדיף את הניסיון של פררוט על הנעורים של באץ', ופררוט עלה לראשונה על הדשא של האצטדיון הנקרא ע"ש קוק במשחק פלייאוף – רק עם המדים הלא נכונים.

    למרות שדטרויט הגיעה למשחק לאחר ששיחקה בפלייאוף חמש פעמים בשמונה העונות הקודמות, בעוד וושינגטון סבלה עד כה מבצורת פלייאוף של שש שנים, היה יתרון הזיכרונות עמוק בחלק המגרש של הרדסקינס. בסדרה "אריות של נייר" מתוארת הופעתה האחרונה של דטרויט במשחק הגמר – נגד וושינגטון, באצטדיון רוברט קנדי הישן בתוך עיר הבירה. באותו משחק דרסו הרדסקינס – שהתבססו על קו ההתקפה הענקי שלהם, "החזירים" – את הליונס האומללים, בעוד האוהדים ביציעים "טורפים" בובות חסרות ישע של אריות. תוצאת אותו משחק הייתה בתודעתם של שחקני דטרויט כשעלו אל המשטח הקפוא באצטדיון החדש, הגדול ביותר בליגה, ושמעו יללות של 80 אלף "אינדיאנים" הדורשים – שוב – קרקפות עם רעמת אריה.

    דייויס יוצא לאור

    סטיבן דייויס בסך הכל רצה להיות רץ אחורי בליגה המקצוענית. הוא הצטיין בעמדה באוניברסיטת אובורן אך נבחר רק בסיבוב הרביעי של דראפט 96' על ידי וושינגטון. טרנר לא התרשם במיוחד מהרץ הגוץ והאטי: הוא נתן לו הזדמנות חלקית בהרכב בעונתו השנייה (לסירוגין עם הכוכב טרי אלן) ובעונתו השלישית הפך אותו לפולבק, מגביל אותו לפתיחת חורים בקו ההגנה עבור אלן ורץ הדאון השלישי, סקיפ היקס. דייויס רתח בשקט מבפנים: הוא ראה את בן מחזורו, אדי ג'ורג', שחקן בעל סגנון ריצה דומה מאד לשלו, פותח בהרכב בכל משחק מרגע כניסתו לליגה במדי יוסטון/טנסי, בעוד הוא רואה את הכדור רק לעתים רחוקות, ומבלה את רוב זמנו בכניסה עם הראש בקיר.

    אבל בראשית שנת 99' ארע מקרה מוזר ששינה הכל: רוברט אדוארדס, הרץ הצעיר והמוכשר של ניו אינגלנד, נסע להוואי לצפות במשחק הפרובול, שיחק עם כמה חברים "טאץ' פוטבול" על חוף הים, וקרע את רצועות הברך. הפטריוטס, שנותרו ללא רץ לעונה הקרובה, החתימו את אלן המנוסה. טרנר, שראה לפניו עוד עונה של כישלון להעפיל לפלייאוף – שישית ברציפות – וידע שעליו להביא תוצאות כדי לא ליפול קרבן לתאוות הפיטורין של הבעלים החדש והעצבני, החליט לשנות כיוון, ולהשלים את הק"ב החדש ג'ונסון עם משחק ריצה בסגנון שהצליח תחת המאמן גיבס בשנות השמונים: הסתערות בכוח, דרך המרכז, "שלושה יארדים וענן אבק" במיטב המסורת של וינס לומבארדי. וכמו לומבארדי, נזקק טרנר לרץ חזק, קשוח ועמיד שיידע "לרוץ לאור היום" דרך הסדקים הצרים ביותר הנבקעים בקו ההגנה: המהירות והזריזות היו לפתע חשובות פחות. טרנר חיפש איל-ניגוח בסגנון הישן – והוא מצא אותו בעמדת הפולבק.

    דייויס קיבל יעד להורדה במשקלו, ומשעמד בו – תקע יתד בעמדת הרץ המוביל של הקבוצה ולא הביט לאחור, כפי שהזכרנו בפרק "עשרה כוכביא".

    כעת, במשחק הפלייאוף הראשון בחייו, ידע דייויס שהעול יוטל על כתפיו. מזג האוויר החורפי, חוסר הניסיון של רוב שחקני הקבוצה במעמד זה, האווירה הלוחצת על הקווים וביציע – הכל הצביע לכיוון משחק התקפה "מסורתי", היישר מעידן הריצה. והוא לא טעה: ג'ונסון העביר אליו שוב ושוב את הכדור, והוא הסתער שוב ושוב אל קו ההתנגשות מאחורי חסימותיהם של יורשי "החזירים" – בעיקר התאקל הרוקי ג'ון ג'אנסן והגארד המעולה טריי ג'ונסון.

    ההתקדמות העיקשת לעבר מרכז המגרש הכינה את הקרקע למהלך הפליי-אקשן – ואכן, בראד ג'ונסון עשה את הנדרש, "זייף" עוד העברה של הכדור לדייויס, ושיגר פצצה של 50 יארד לעבר האנד זון. שני הסייפטים של דיטרויט הוטעו במהלך והתקדמו לעבר קו ההתנגשות, מה שהותיר את הקורנרבק הצעיר בריאנט ווסטברוק לבדו מול הרסיבר קונל. ווסטברוק הנואש ביצע עבירת "פס אינטרפירנס" והרדסקינס קיבלו את הכדור על קו היארד האחרון. ג'ונסון לא ניסה שוב להתחכם. הוא הניח את הכדור בידיו של דייויס וראה את הרץ שלו מנפץ את חומת דטרויט וקובע ט"ד ראשון למארחים.

    מה רע? חשב לעצמו טרנר, ובדרייב הבא של וושינגטון המשיך להורות על מהלכי ריצה של דייויס. באחד מהם פרצה חסימת ה"קיקאאוט" של טריי ג'ונסון לחלוטין את הגנת האורחים. דייויס ראה לפתע לא סתם סדק של אור – הוא ראה את כל המגרש פתוח לפניו. הרץ הנמוך מדי/כבד מדי לא היסס ופתח בשעטה, צובר תאוצה מצעד לצעד ודורס את כל העומד בדרכו. כשהופל סופסוף לקרקע, עמוק בתוך הרד-זון של דטרויט, התברר שעבר 58 יארד במהלך!

    עוד בטרם הספיקה הגנת הליונס להתאושש ולהתארגן לעמידת ייאוש בגבה לאנד-זון, כבר הורה טרנר על מהלך ריצה נוסף של דייויס, שפרץ את הקו והשיג ט"ד שני במשחק. הרבע הראשון הסתיים, והרדסקינס כבר הובילו 0:14.

    גאס פררוט מצא עצמו בעמדה ממנה חושש כל ק"ב במשחק הפלייאוף הראשון שלו: בפיגור מוקדם, בחוץ, בתנאי חורף, כש-80 אלף איש מייצרים רעש מחריש אזניים, והוא חייב למסור. כשסקר את ההגנה שמולו היה לו ברור כי עליו להישמר מהקורנרבק המהולל דארל גרין, שגם בעונתו ה-16 היה עדיין השחקן המהיר בליגה. בלית ברירה החליט להמר על עימות עם הרוקי חסר הניסיון צ'אמפ ביילי, בתקווה שיתרגש מגודל המעמד ולא יצליח לכסות כראוי את מורטון. הניסוי נכשל: ביילי אמר תודה רבה על החשיפה הפתאומית לה זכה, חטף את מסירתו של פררוט, ולאחר דרייב קצר הבקיע הבועט ברט קונוויי מ-33 יארד והעלה את המארחים ל-0:17.

    עוד ניסיון התקפי של הליונס עלה בתוהו, ולעיני הקהל הנלהב חזר טרנר על אותו דפוס התקפי: דייויס, דייויס ועוד פעם דייויס. הרץ השיג 45 יארד נוספים בחמש נשיאות, וקונוויי נאלץ "להתאמץ" בבעיטה מ-23 יארד בלבד. שוב חזר פררוט למגרש, ושוב נכשל; ובדרייב הבא של וושינגטון שוב הופקד הכדור בידי דייויס – שהפעם נפצע ויצא.

    דייויס סיים את הופעת הבכורה שלו בפלייאוף עם 15 נשיאות ל-119 יארד (6 יארד לנשיאה!) ושני ט"ד, ולמעשה הבטיח את ניצחון הרדסקינס כבר במחצית הראשונה. בהיעדרו הופקדו המחליף היקס ומחזיר הבעיטות הוותיק בריאן מיצ'ל על משחק הקרקע, השיגו יחד 101 יארד, ו"אכלו את השעון" עד לסיום המשחק. לאחר דרייב בו כיכב היקס הן על הקרקע והן באוויר מסר ג'ונסון לקונל למרחק 30 יארד וט"ד, והקבוצות ירדו למחצית בתוצאה 0:27. המחצית השנייה הייתה עניין מייגע לפרוטוקול: פררוט לא הצליח להתמודד עם הסקנדרי של וושינגטון ונחטף שוב, משחק הריצה נזנח כמובן בגלל לחץ הזמן, והתקפת הרדסקינס הסתפקה במשחק על "עמדת שדה" ובשריפת זמן. ברבע האחרון התעוררו השדרים אל מייקלס ובומר אסיאסון (צוות "מאנדיי נייט פוטבול") מתנומת השבת, אך במקום קולו המרעים של זוהיר בהלול המדווח על שער של רוסו ב"אורווה", היה זה שחקן הספיישל טים למאר קמפבל שחסם את ניסיון הבעיטה של קונוויי. הסייפטי העירני רון רייס עט על הכדור המקפץ והחזיר אותו 94 יארד עד לאנד זון. המהלך המלהיב לא הצליח לשנות את המומנטום במשחק, והגנת הרדסקינס אפשרה לליונס רק ט"ד ניחומים (מסירה של פררוט לרץ ריברס, שלא עשה דבר עד אותו רגע). הקהל באצטדיון קוק חגג, ולא ידע כמובן כי תהיה זו הפעם האחרונה בה יחזה במשחק פלייאוף ביתי של הרדסקינס. עשר שנים אחר כך, והמשחק הבא לא נראה אפילו באופק...

    אוהדי דטרויט המעטים שהגיעו למרילנד והרבים שצפו במשחק בבתיהם משכו בכתפיהם לנוכח עוד אכזבת פלייאוף. הם לא ידעו כמובן כי תהיה זו הפעם האחרונה בה תשחק קבוצתם האהובה בטורניר. עשר שנים אחר כך ניצבת דטרויט לא רק ללא משחק פלייאוף בעשור שלם, אלא גם עם המאזן הגרוע ביותר לאורך עשור בהיסטוריה של הספורט המקצועני, גרוע אף מהקליפרס והקרדינלס של שנות השמונים. אולי ההפסד באצטדיון קוק, במשחק בו נכשלה הקבוצה בכל התחומים ולא היוותה יריבה של ממש לוושינגטון, מהווה אקורד סיום נאות לשנות ה-90 וסימן לבאות; ואולי אלוהי הפוטבול פשוט נהנים להתעלל באוהדי הליונס.

    וושינגטון עלתה על המטוס לפלורידה חדורת בטחון עצמי בעקבות ההצגה המרשימה של ההגנה ומשחק הריצה, ורגועה לאחר שהתברר כי פציעתו של דייויס אינה חמורה ולא תמנע ממנו מלשחק בסיבוב השני. למרות היותם האורחים, האמינו הרדסקינס כי הם טובים יותר מטמפה ביי, ובמשחק בין קבוצות בעלות משחק ריצה חזק והגנה דומיננטית – תהיה ידם על העליונה.

    תמונת ראי

    "ויאמר (יהושע) לעיני ישראל שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון; ויידום השמש וירח עמד עד ייקום גוי אוייביו... ויעמוד השמש בחצי השמיים ולא אץ לבוא כיום תמים" (יהושע י', י"ב-י"ג)

    3,200 שנה לאחר שיהושע בן נון יישם באופן חד צדדי רפורמת שעון קיץ בעולם כולו, ביום מעונן ועגמומי על גדות נהר הקמברלנד, הגיעה קבוצת בפאלו בילס – אלופת ה-AFC ארבע פעמים ברציפות שמעולם לא הצליחה לשתות שמפניה מגביע לומבארדי – להופעת הפלייאוף השמינית שלה בשנות התשעים, באצטדיון החדש ביותר בליגה, הקולוסיאום. הבילס התארחו אצל יריבים שאף הם לא זכו מעולם בסופרבול, ואף לא שיחקו בו. שתי הקבוצות שמרו בליבן זיכרונות עמומים ומטושטשים מאליפויות שהושגו בראשית שנות השישים, בליגת AFL הצעירה והדחויה: טנסי (בגלגולה כיוסטון אוילרס) זכתה בשתי הראשונות (60'-61'), ובפאלו אף היא זכתה פעמיים ברציפות, בשנים 64'-65'. שתי הקבוצות הגיעו למשחק לאחר שינויים מהותיים: טנסי שהחליפה הכל מלבד את הבעלים אדאמס, ובפאלו שנפרדה מהק"ב ג'ים קלי, מנהיג ההתקפה, והחליפה אותו בסופו של דבר ברוב ג'ונסון. וכמו ג'ונסון חסר הניסיון, שפתח רק בשבעה משחקים בקריירה שלו עד אותו יום, גם סטיב מקנייר מטנסי ערך במשחק זה את הופעת הבכורה שלו בפלייאוף.

    המהפיכה של ג'ף פישר, שהחלה בחורף 94' והתגלגלה לאורך הכבישים בין יוסטון, ממפיס ונשוויל, הגיעה סופסוף לנקודת המבחן האמיתי: הצלחה במשחקי ההכרעה, ואולי – מי היה מאמין? – טיול ראשון לנשף הגדול באטלנטה. הקבוצה החדשה שבנה פישר התפתחה עם הדגשים ההכרחיים למשחקי פלייאוף, ודאי באצטדיון פתוח: משחק ריצה פיסי, שליטה בשעון, הגנה אגרסיבית – כל הרכיבים שאפיינו את קבוצות ה-NFC המצליחות של שנות השמונים (שיקגו, הג'איינטס, וושינגטון, פילדלפיה) שהשפיעו על המאמן. כעת, בעונתו המלאה החמישית, יוכל סופסוף ליישם את העקרונות האלה בזירה לה נועדו.

    ולמרבה (או מיעוט) הפלא, הקבוצה שהתייצבה מול הטייטאנס היתה תמונת ראי של ממש, עם סגנון משחק דומה, שחקנים דומיננטיים באותן עמדות, ומאמן בעל גישה כמעט זהה לזו של פישר. ניתן לערוך השוואה כמעט בכל עמדה: ברוס סמית' מול "הפריק", אנטוויין סמית' מול ג'ורג', הגארד המצטיין רובן בראון מול מת'יוס, הפולבק המסיבי סם גאש מול "לו דאדי", קאוורט מול אדי רובינסון, הנרי ג'ונס מול הסייפטי האלים של טנסי, בליין בישופ. היו שני הבדלים בולטים, עם זאת, בין הקבוצות: התופסים של באלו היו החלק העיקרי בהתקפת האוויר, בעוד שטנסי התבססה על הטייט אנד ווייצ'ק; ושני הק"ב היו שונים לחלוטין זה מזה. ג'ונסון תפקד בעיקר ב"כיס" ומשם ניהל את המשחק; מקנייר היה איש שטח, שאהב למסור כשהוא מחוץ ל"כיס", וכמובן – לוותר על המסירה לטובת סקרמבל.

    היה הבדל נוסף בין השניים: בעוד מקנייר היה מבוצר במעמדו כק"ב של טנסי, אליל האוהדים והאיש מס' 2 בהתקפה אחרי הבוס מת'יוס – ג'ונסון נלחם על מקומו מול חלק ניכר מהאוהדים, התקשורת ואפילו השחקנים שחשבו ש"גנב" את מקומו של פלוטי. הלחץ עליו היה גדול בהרבה: היתה לו בדיוק הזדמנות אחת להוכיח לכולם שהוא ראוי לתפקיד.

    נעליים – קונים מהר

    בתחילת המשחק, מול 66 אלף צופים עוינים וכנגד הפס-ראש הנלהב של טנסי בהנהגת "הפריק", נראה היה שג'ונסון מתמוטט. הוא לא הצליח להגיע לדאון ראשון, והופל שוב ושוב על ידי קו ההגנה של טנסי, שכל אחד מחבריו סיים את המשחק עם סאק אחד לפחות. בתחילת הרבע השני הצטרף "הפריק" למהומה, כשבמשחק הפלייאוף הראשון בחייו הפיל את ג'ונסון בתוך האנד זון של בפאלו, והשיג סייפטי. סטיב כריסטי בעט את הקיקאוף, ואולי באותו רגע צריכה הייתה להידלק נורה אדומה במוחו של המאמן פיליפס. הבעיטה היתה קצרה, ומחזיר הבעיטות המוכשר של טנסי, דרק מייסון, החזיר אותה למרחק 42 יארד – עד לקו ה-28 של בפאלו. מכאן לא התקשה מקנייר להתקרב אל האנד זון בחמישה מהלכים, וכשהגיע לצל עמודי השער פרץ בעצמו את קו ההגנה והשיג ט"ד ראשון במשחק.

    ג'ונסון מצא עצמו בפיגור 9:0 מבלי שלמעשה עשה דבר במשחק. הוא ניסה שוב לפתח דרייב ושוב נבלם. הפאנטר כריס מור הרחיק היטב, אך מקנייר המשיך להפעיל את משחק הריצה – שלו ושל ג'ורג' – והביא את הבועט דל גרקו למצב בעיטה מ-45 יארד, שניות ספורות לסיום המחצית הראשונה. הרוחות בקולוסיאום הקשו על הבועט הוותיק, שהחטיא – אך מייד לאחר מכן נזרק הדגל הצהוב, והתברר כי אחד מחברי הספיישל טים של בפאלו ביצע עבירה של הולדינג הגנתי, דבר נדיר ביותר במצבי בעיטה. נורה אדומה שנייה נדלקה מעל הקבוצות המיוחדות של בפאלו. נראה היה כי אותם תחלואים מוכרים מהעבר, שהפכו את היחידה לקללה של הבילס, צצים שוב דווקא ברגע הפחות מתאים. דל גרקו קיבל הזדמנות שניה מ-40 יארד, הבקיע והוריד את הקבוצות להפסקה ביתרון 0:12 לטייטנס.

    פיליפס חכך בדעתו והחליט לתת לג'ונסון הזדמנות לתקן את המעוות במחצית השניה. ג'ונסון הבין היטב את מצבו ומהמהלך הראשון של הרבע השלישי החל להוציא את בפאלו, צעד אחד צעד, מהביצה לתוכה שקעה. הוא נעזר בברוס סמית', שסיים את המשחק עם 2.5 סאקס, ובחד ממדיות המודעת של התקפת טנסי, שדבקה במשחק הריצה לאורך כל ארבעת הרבעים. מקנייר סיים את המשחק עם 76 יארד באוויר, ללא ט"ד ועם חטיפה אחת.

    מייד כשעלתה התקפת בפאלו לדרייב הראשון ברבע השלישי הניח ג'ונסון את הכדור בידיו של אנטוויין סמית', שנעזר בחסימה של רובן בראון והשתחרר לריצה של 44 יארד. ג'ונסון הוביל את בפאלו לתוך הרד-זון, וסוף סוף הצליח לעלות על לוח התוצאות עם ט"ד של סמית' ממרחק ארבעה יארדים. ברוס סמית' עצר את הדרייב הבא של מקנייר, וג'ונסון הוביל את הדרייב הטוב ביותר שלו במשחק, כולל מסירה מכרעת למרחק 37 יארד לתופס העיקרי שלו, אריק מולדס. בהעדרו של אנדרה ריד הפצוע הסתמך ג'ונסון על מולדס והתופס השלישי, פירלס פרייס, בניסיונו להכניס אדרנלין למשחק ההתקפה. הצלחתו של ג'ונסון בדרייב זה הכעיסה את "הפריק", שהפיל אותו בכוח לאחר ששחרר את הכדור. הרוקי ספג עבירה ובפאלו התקדמה באדיבותו עוד 15 יארד. הבילס הגיעו שוב לרד זון של טנסי,, ושוב היה זה אנטוויין סמית' שרץ למרחק ארבעה יארד כדי לקבוע יתרון ראשון לבפאלו, 12:13.

    על מנת ליצור פער של שער שדה, התייצבה התקפת בפאלו למהלך של שתי נקודות. ג'ונסון מסר כדור מושלם – ומחזיר הבעיטות קווין וויליאמס, בתפקיד התופס בסלוט, הפיל אותו. בפאלו החלה את הרבע האחרון ביתרון של נקודה בלבד.

    אחרי שני ניסיונות עקרים – אחד מכל צד – התייצב כריס מור להרחקה נוספת, ובפעם השלישית במשחק נכשלה הספיישל טים של בפאלו במהלך: בעיטה קצרה, החזרה אפקטיבית של התופס החמישי אייזק בירד, ועמדת שדה מעולה עבור מקנייר. פישר לא נבהל מהשיפור ביכולת בפאלו: הוא לא שינה דבר במשחק ההתקפה שלו. עוד ריצה של ג'ורג', ועוד אחת ועוד אחת (הרץ סיים את המשחק עם 106 יארד ב-29 נשיאות) – והנה מצאה עצמה טנסי שוב בעמדת בעיטה. דל גרקו לא נזקק הפעם לסיוע של שחקני בפאלו: הוא הבקיע ללא קושי מטווח 36 יארד והחזיר את היתרון לטנסי. השעון תקתק ותקתק, ועונת 99' של בפאלו עמדה להסתיים.

    כאן הוכיח ג'ונסון לעצמו ולפיליפס שההימור עליו לא היה שגוי. הוא יצא לדרך לאחר שקווין וויליאמס כיפר על טעותו בהמרת שתי הנקודות, החזיר את הקיקאוף למרחק 33 יארד ואפשר לבפאלו להתחיל את הדרייב האחרון שלה בעמדה נוחה יחסית. השעון התקדם במהירות אל סוף המשחק, כשג'ונסון חמק מ"הפריק" וכמו סינדרלה בשעת חצות השאיר את נעלו על הדשא – והצליח למסור לפרייס. לא היה זמן לנעול אותה מחדש: לבפאלו לא היו מספיק פסקי זמן. עם נעל אחת יצא "סינדרלה" ג'ונסון לחפש את הנסיך – שוב פירלס פרייס – ומצא אותו על קו 24 היארד של טנסי. השעון נעצר, וסטיב כריסטי כיפר גם הוא על שגיאותיו, כך נראה באותו רגע, עם שער מ-41 יארד שהעניק לבפאלו יתרון 15:16 – 16 שניות לסיום. רוב ג'ונסון ענה לכל המבקרים, כשהצליח במשחק הפלייאוף הראשון בחייו, בחוץ, להפוך פיגור של 12 נקודות ליתרון נקודה – בסוף המשחק ממש, עם מסירה תוך כדי הישענות על גרב רטוב.

    שרלוק ווייצ'ק ותעלומת המחזיר החסר

    "האם יש עוד משהו שרצית להביא לתשומת לבי?" שאל המפקח גרגורי.

    "למקרה המוזר של הכלב בלילה".

    "הכלב לא עשה דבר בלילה".

    "זה היה המקרה המוזר" העיר שרלוק הולמס.

    (ארת'ור קונן דוייל, "הבזק כסף", 1893)

    החזרת קיקאוף, יאמר לך כל מאמן ספיישל טים, היא המהלך הפשוט ביותר שיש ללמד במסגרת תפקידו. בניגוד למחזיר הפאנט, שחייב להיות שחקן אינטליגנטי ומהיר תפיסה בעל יכולת קבלת החלטות תחת לחץ, על מחזיר הקיקאוף להיות רק מהיר. ההחזרה מורכבת בסך הכל משני שלבים, שחוזרים על עצמם שוב ושוב כל פעם: השתלטות על הכדור מאחורי "טריז" של 3-4 חוסמים המגן על המחזיר מפני הסתערות השחקנים המהירים של הקבוצה הבועטת ("האקדוחנים"), ואם הצליח המחזיר להישאר על רגליו – שעטה לאורך אחד מקווי האורך (בדרך כלל בצד החזק של המחזיר, אך לא בהכרח) עם הגנה של "קיר" חוסמים הרצים במקביל לקו. מחזיר הקיקאוף צריך בסך הכל לתרגל את המהלך פעמים ספורות לפני שיבין את כל מרכיבי התפקיד. מהלך החזרת הקיקאוף נותר ללא שינוי במשך עשרות שנים, עד שבעונה הנוכחית שינתה הליגה את החוק והתירה "טריז" של עד שני שחקנים, מה שחייב שינוי מערך. בפלייאוף 99' שינוי כזה טרם נראה באופק, והמהלך נותר פשוט ובסיסי.

    המחזיר המצוין של טנסי, דרק מייסון, היה שחקן השנה השלישית ששימש גם כתופס שלישי בהתקפה – מה שאומר שראה מסירות של מקנייר רק לעתים רחוקות. בעונתו השלישית התרכז בעיקר בקבוצות המיוחדות. כבר תיארנו כיצד העניק למקנייר מצב נוח לט"ד ברבע השני. אלא שלאחר הט"ד הראשון של בפאלו נפצע מייסון בזמן ההחזרה ונטש את המשחק. לקיקאוף האחרון של כריסטי, 16 שניות לסיום, התייצב קווין דייסון, התופס הפותח של הקבוצה, שהיה בעל ניסיון מוגבל ביותר באימון הקבוצות המיוחדות וכמאמר דאנטה בסרט "מוכרים בלבד" – לא היה אמור להיות שם בכלל... עם זאת, באופן עקרוני לא הייתה צריכה להיות לו שום בעיה לבצע את שתי הפעולות הבסיסיות של מחזיר קיקאוף – ומהירות לא חסרה לו.

    אבל פישר ידע שהזמן המועט שנותר חייב חשיבה שונה. הוא הורה למאמן הקבוצות המיוחדות, אלן לאורי, להריץ מהלך יוצא דופן שפיתח האחרון במהלך העונה הסדירה למצב נואש כזה בדיוק. לאורי קרא למהלך "הומראן ת'רובאק", והוא התבסס על שלושה מרכיבים: קבלת הכדור לא על ידי מייסון, אלא על ידי הטייט אנד ווייצ'ק, שתפקידו הרגיל היה לשמש חלק מה"טריז"; ריצת הטעיה של ווייצ'ק לעבר הקו הימני; ומסירה אופקית ("לטראל") של ווייצ'ק למייסון, הממתין על הקו השמאלי. לאורי ופישר הניחו שהקבוצה הבועטת, המחכה לראות מי יגיח מאחורי ה"טריז", תתחיל לרדוף אחרי ווייצ'ק כשיתברר שהוא רץ עם הכדור – ולא תספיק להגיב בזמן למסירה לרוחב המגרש, מה שישאיר את מייסון חופשי לריצה לעומק המגרש, ללא צורך כמעט בחוסמים.

    בהיעדרו של מייסון, הוטל התפקיד המכריע של ההחזרה על דייסון. "קיוויתי שדייסון יצליח להשיג 60-50 יארד כך שנוכל לבעוט מייד במהלך הבא, בגלל הזמן שנשאר", הסביר פישר אחרי המשחק. תקוותו לא התממשה כפי שנוסחה – שום דבר במהלך לא פעל כמתוכנן, ואפילו פישר ולאורי הופתעו.

    ווייצ'ק ו"לו דאדי" התייצבו כהרגלם בעמדת המוצא של ה"טריז", בעומק המגרש של טנסי, בעת שסטיב כריסטי ניגש לבצע את הקיקאוף האחרון. הוא לא השתמש בבעיטת ה"סקוויב" הקופצנית שתפקידה לאכול את השעון, וגם לא בעט בכל הכוח לתוך האנד זון של טנסי. במקום זאת, מול תנאי הרוח בקולוסיאום, בעט מעין "חצי פאנט" – בעיטה גבוהה וקצרה שנועדה לאפשר לחברי קבוצתו להגיע במהירות יחסית אל המחזיר ולעצור אותו לפני שיגיע לטווח בעיטה של דל גרקו. כריסטי ידע כי לטנסי יהיה זמן לשני מהלכים לכל היותר, ולכן היה בטוח שהניסיון יצליח.

    לא כריסטי, לא חברי הקבוצה האחרים, ולא פיליפס על הקווים – איש לא הבחין בכך שהמחזיר עצמו לא עמד כלל מאחורי ה"טריז", שהגן למעשה על מגרש ריק. איש לא הבחין גם במחזיר המחליף, דייסון, "מתחבא" ליד הקו השמאלי. הבעיטה של כריסטי טיפסה לגובה מול השמיים האפורים ונחתה בצדו הימני של המגרש, סמוך לקו 20 היארד. "לו דאדי" תפס את הכדור והחל לרוץ קדימה לעבר ווייצ'ק, שהמתין במרכז, ומייד כשהגיע אליו העביר את הכדור כמו רץ המבצע מהלך "ריברס" בהתקפה. ווייצ'ק רץ מעט ימינה, כפי שנקבע בתכנית המקורית, אך העיכוב בקבלת הכדור מניל גרם לכך ששחקני בפאלו כבר התקרבו אליו והוא לא הספיק להגיע לקרבת קו האורך הימני, כמתוכנן. ברגע האחרון שתל את רגלו בדשא, הסתובב ב-180 מעלות – וזרק בכל כוחו לרוחב המגרש, למקום בו עמד דייסון, בודד וחופשי, ולפניו רק 75 יארד של מגרש פתוח.

    ווייצ'ק, תופס מוכשר ביותר, לא היה מוסר מקצועי, וה"לטראל" שלו היה רחוק מלהיות יצירת מופת. הכדור איבד גובה במהירות והגיע אל דייסון בגובה הקרסול; הוא גם נמסר מעט מאחורי דייסון, ולא ממש בקו אופקי. דייסון לא התרגש, פנה לאחור, התכופף לקרקע ואסף את הכדור ממש לפני שנגע בדשא; הוא הזדקף והחל לרוץ.

    שדרי ESPN – מייק פטריק והפרשן ג'ו ת'ייזמן – הבינו מה קורה רק שנייה אחת לפני הבילס. רגע קודם לכן הסביר ת'ייזמן כי הסיכוי היחיד של טנסי יהיה בהחזרת הקיקאוף לט"ד (עוד אחת מהערותיו המובנות מאליהן של הפרשן הוותיק), והנה מתפתח לעיניהם מהלך שכמוהו לא ראו מעולם. פטריק התאושש מההלם והחל לספור את היארדים בכפולות של עשרה, כמקובל, בעוד ת'ייזמן ממלמל קטעי דברים חסרי פשר. פרשן הרדיו של הטייטאנס, בשידור המקביל, ליווה את ריצתו של דייסון במילים "הוא עלה על משהו... הוא עלה על משהו..."

    דייסון התקדם ללא הפרעה וחצה את קו מרכז המגרש. חוסמי ה"קיר", שידעו כמובן – בניגוד לשחקני בפאלו – מה עומד להתרחש, מיהרו לחצות את המגרש ולהקים "קיר" מאולתר בצד הנגדי. ללא צורך: השחקן היחיד של בפאלו שהיה קרוב דיו כדי לעצור את דייסון היה כריסטי, וכמו שהעיר התופס לאחר המשחק:" אם אני לא מסוגל לרוץ מהר יותר מבועט, אין לי מה לחפש בליגה".

    דייסון נכנס לאנד זון מבלי שאיש נגע בו, ומבט חטוף על המגרש העלה ששום דגל לא נזרק (ככה זה כשלא צריך בכלל חסימות). השופט הראשי פיל לאקט נועץ בתא השיפוט שבמרומי האצטדיון (מאחר שנותרו רק שלוש שניות לסיום, לא ניתן היה לזרוק דגל אדום) ואישר את המהלך, בעוד שחקני ומאמני בפאלו זועקים לשווא שהמסירה של ווייצ'ק היתה מסירה קדימה – מה שאסור בעת החזרה. ימים ספורים לאחר המשחק הראה מודל ממוחשב של המהלך שמה שהציל את טנסי מעבירה במקרה זה היה כישורי המסירה המוגבלים של ווייצ'ק. העובדה שדייסון נאלץ לפנות לאחור כדי לאסוף את הכדור היא שמנעה מהמסירה להיחשב בלתי חוקית. אילו מסר ווייצ'ק ישירות לדייסון אכן הייתה זו מסירה קדמית, כי הן ווייצ'ק והן דייסון לא עמדו במקומות המתוכננים בעת המסירה! המזל העיוור התערב כאן לטובת טנסי. למותר לציין שהמודל הממוחשב וההילוכים החוזרים לא שכנעו עד היום את אוהדי הבילס, שטוענים עדיין שהשופטים שדדו אותם.

    נופך נוסף של מקריות התברר במסיבת העיתונאים שלאחר המשחק מפי פישר עצמו. לאחר שהסביר כי המטרה הייתה רק להביא את דל גרקו לטווח בעיטה, הודה המאמן: "כשדייסון עבר לידי וחצה את קו 40 היארד, התחלתי לדאוג שלא יישאר לנו זמן לבעוט, וקיוויתי שמישהו כבר יעצור אותו..."

    המהלך זכה לאחר מכן לכינוי "הנס בעיר המוסיקה" ונחשב עד היום למהלך הספיישל טים המפתיע ביותר בתולדות הליגה. בפאלו לא הצליחה להחזיר את הקיקאוף של דל גרקו לט"ד משלה, והמשחק הסתיים בתוצאה 16:22 לטנסי. פישר השיג ניצחון פלייאוף ראשון, פיליפס נותר ללא ניצחון פלייאוף, אנדרה ריד ות'רמן תומאס נפרדו מבפאלו ללא אליפות, וסטיב מקנייר והטייטאנס נותרו בחיים לעוד שבוע אחד לפחות.

    גם מי שאינו אוהד בפאלו (כלומר, כל מי שאינו מזוכיסט) יתקשה להתעלם מהאירוניה המרה של ה"נס". הבילס החלו את העשור במהלך ספיישל טים כושל שמנע מהם זכייה בסופרבול, וסיימו אותו במהלך ספיישל טים כושל שמנע מהם התקדמות בפלייאוף. המשחק היה משחק הפלייאוף האחרון של בפאלו: ממש כמו דטרויט, הם ניצבו בפתחו של עשור ללא השתתפות בטורניר. וממש כמו דטרויט, קשה לראות גם היום את הופעת הפלייאוף הבאה שלהם על קו האופק.

    והייתה עוד תוצאה עקיפה אחת ל"נס" של ווייצ'ק ודייסון: ברחבי ארה"ב כולה קמו בריונים ואקדוחנים ממקומם על הספה, התחמשו ויצאו אל הלילה החורפי. הט"ד הבלתי מתקבל על הדעת של דייסון כיסה בנקודה אחת (!) את ליין ההימורים לטובת טנסי, שבהיותה הקבוצה הביתית הייתה הפייבוריטית. רבבות מהמרים שצפו משחק פלייאוף פיסי וצמוד בין שתי קבוצות דומות, ולכן הימרו על האנדרדוג - התקשרו לסוכני הנסיעות שלהם בניסיון נואש לצאת מהעיר, או העבירו לילה של חרדה בציפייה לנקישות על הדלת.

    *בפרק הבא: שירת הברבורים

    אמרנו לכם שהתמונה הזו עוד תחזור. דייסון עם מהלך הנס בעיר המוזיקה (צילום: AP)

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully