למי קראתם אנדרדוגים?

קל להתעלם מיוסטון העונה. קל עוד יותר להשמיט אותה מדיונים על קבוצות העילית של המערב. הסגל שלה מורכב ברובו משחקנים אלמוניים יחסית, לא כאלה שמושכים תשומת לב, מככבים חדשות לבקרים בהיילייטס או מוזכרים בהקשר של אול-סטאר, ולמען האמת, ההקשרים האחרונים בהם הוזכרה הרוקטס בשבועות האחרונים היו בעיקר אלה לטרייסי מקגריידי, שחקן שלא נמנה יותר על הסגל שלה. האם טרייסי בריא? האם נותר לו משהו במיכל? האם עדיף לרוקטס בלעדיו והאם יש לו מה לחפש, או לתרום, במקום אחר?

נכון, הרוקטס נתנו עונה טובה בשנה שעברה, העפילו לפלייאוף מהמקום החמישי ולא היו רחוקים מלחולל הפתעה אמיתית מול הלייקרס בסיבוב השני, ונכון, הצוות המסייע נראה מצוין. אבל בעונה הנוכחית, לפחות על הנייר, מגמת השיפור לא אמורה היתה להימשך. גם אלה שחזו המשכיות של אותה ריצת פלייאוף הירואית, חזרו בהם מיד משהתבררה חומרת הפציעה של יאו מינג, וזה עוד לפני שהאופטימיות שדלפה ממתקן השיקום של טים גרובר בשיקגו לגבי בריאותו של טרייסי מקגריידי, התבררה כמוקדמת מדי.

לקבוצה שאיבדה תוך כמה חודשים את השחקן המוכשר ביותר שלה (אם לא נחשיב את 46 דקות החסד שהעניק ריק אדלמן למקגריידי העונה), את אחד משני הסנטרים הטובים בליגה ואת הסמול פורוורד הפותח (שהוא גם אחד השומרים הטובים בעשור האחרון) - שלישייה עם 15 משחקי אול-סטאר ברזומה המצטבר - לא אמורות היו להיות הרבה סיבות לאופטימיות ערב פתיחת העונה. לא כשהתוספות המשמעותיות היחידות לסגל הן שלושה שחקנים שנבחרו באמצע הסיבוב השני של הדראפט – פורוורד עם ממוצע קריירה של 6.9 נקודות, סנטר בן 29 שהגיע מברצלונה ורוקי עם "טווינר" על המצח שהגיע ממסגרת כדורסל מפורקת באריזונה, וכדאי לזכור שעל אף הפלייאוף המרשים מהעונה הקודמת, לא מדובר היה בקונטנדרית אמיתית מלכתחילה. לאחר שיאו? הודיע כי בכוונתו לעבור ניתוח ולוותר על העונה הנוכחית, לרוקטס היו כל הסיבות ללכת בדרך כל-קבוצה, להכריז על עונת מעבר/עונת בניה/עונה פיננסית, ולהתמקד בהנמכת הפיירול לקראת פרנזי השחקנים החופשיים של קיץ 2010 ושיפור עמדות לקראת הלוטרי. לא נעים, אבל לא נורא. אסטרטגיה שכבר עבדה בעבר.

אבל הדברים הולכים בינתיים קצת אחרת. נכון לכתיבת שורות אלה, ממוקמת יוסטון במקום השביעי במערב, מרחק שני משחקים בלבד מדנבר ופיניקס, שחולקות את המאזן השלישי בטיבו במערב הצפוף, וזאת חרף לוח משחקים קטלני, אולי הקשה מבין כל קבוצות החוף, לוח שזימן לה בקצת יותר מחודשיים את שני המפגשים העונתיים עם קליבלנד, שלושה מפגשים עם הלייקרס ושלושה עם דאלאס, מובילת בית הסאות'ווסט. אז כיצד ייתכן שקבוצה שנפרדה משלושת הקלעים המובילים שלה מהעונה החולפת, ומשחקת ללא הריבאונדר, מוסר האסיסטים, החוסם והחוטף המובילים שלה דאשתקד, ומשלמת כמעט 40 מיליון דולר - יותר ממחצית הפיירול - לשניים שנתנו לה במצטבר 46 דקות כל העונה, עדיין קרובה למאזן של העונה שעברה, ועדיין מדברת חזק ומכוונת ליתרון ביתיות בפלייאוף?

תחילה, הסגל. לרוקטס אין יותר מדי כישרון, והצוות שאמור היה להקיף ולהשלים את שני הכוכבים הגדולים מורכב משחקנים שהקריירה של כל אחד מהם סומנה ככזו של רול-פלייר, וכל אחד מהם סובל מנחיתות בולטת בהיבט כלשהו של המשחק. מארון ברוקס, שיין באטייה וקרל לאנדרי, דרך צ'ייס באדינג'ר וג'ואי דורסי ועד לואיס סקולה וצ'אק הייז, אין כמעט שחקן בסגל שלא נאמר עליו בשלב מסויים שהוא נמוך, איטי או חלש מדי לעמדה שלו. משחקני התקפה אנמיים כבאטייה והייז, דרך שחקנים עם סימן שאלה מעל יכולת הקליעה שלהם, כקייל לאורי, ברוקס ואריזה, ועד פוינט גארדים שהם בעצם לא ממש רכזים, קרי לאורי וברוקס, אין אף אחד בסגל שניתן היה לכנותו כשחקן כדורסל 'שלם', נקודה. פרט לבאטייה, כל שחקני הרוסטר הגיעו מתחתית הסיבוב הראשון ומטה, ולהוציא את מינסוטה, הקלע המוביל של הרוקטס, ברוקס, הוא הסקורר-המוביל שקולע הכי מעט העונה, עם 17.9 נקודות בלבד. אמנם החבורה הזו עומדת כשווה מול כל צוות מסייע אחר בליגה, אבל מרגע שהורדנו את ראש הנחש, עולה השאלה - איך יכול צוות כזה להצליח?

התשובה היא פשוטה. מעבר לחד-מימדיות ונחיתות פיזית, לחבורת השחקנים הזו יש עוד מכנה משותף, שנגזר מאותן מגבלות של כל אחד מחבריה – נחישות ורצון להוכיח. חלקם רוצים להוכיח שיש להם מקום בליגה, חלקם נאבקים על ההכרה כשחקני רוטציה או שחקני חמישייה, ולכולם רובץ קוף בדמות מוניטין של כאלה שלא יצליחו לעשות זאת בכוחות עצמם, אלא רק כדמויות משנה. מעבר למאפיינים מקצועיים דומים, כגון חוסר כריזמה ומוסר-עבודה גבוה, שקיימים כמעט אצל כל שחקני הסגל, גישת ה"כולם נגדנו" שומרת על כולם בדף אחד, ויוצרת כימיה קבוצתית נדירה בה כולם שווים, וכולם עובדים למען מטרה משותפת, שסטטיסטיקה, הישגים אישיים או פרסום הן לא חלק ממנה. כקולקטיב, אולי יש קבוצות שעובדות קשה כמוהם, אף קבוצה לא עובדת קשה מיוסטון.

שנית, השיטה. ריק אדלמן הוא אחד המאמנים המצליחים ב-NBA בשני העשורים האחרונים, ולהוציא את שתי העונות בגולדן-סטייט באמצע שנות התשעים, הוא לא ירד מ-50 אחוזי הצלחה, או פיספס את הפלייאוף, באף עונה מלאה. הוא לקח את פורטלנד פעמיים לגמר ה-NBA, ובנה בסקרמנטו, יחד עם פיט קאריל, את אחת מקבוצות ההתקפה המלהיבות של העשור הנוכחי, שהיתה רחוקה כמה שריקות שערורייתיות מהעפלה לגמר ה-NBA ב-2002. התקפת פרינסטון, שספג אדלמן מקאריל, מבוססת על תנועה בלתי-פוסקת של כל חמשת השחקנים, חיתוכים לסל והנעת כדור, והיא דורשת מהשחקנים לחשוב ולהגיב. ביוסטון אין לאדלמן מוסרים יצירתיים כמו כריס וובר או ולאדה דיבאץ', אבל שחקנים חכמים בהחלט יש, והשקט התעשייתי והמסירו?ת המוחלטת של שחקניו לקונספט הקבוצתי, מאפשרים לאדלמן להטמיע את השיטה שלו, צעד אחר צעד, גם ללא שחקן מטרה דומיננטי.

באשר להגנה, אז תמונת המ?ראה של המו?גבלות ההתקפית של מרבית שחקני הסגל, היא יכולתם בצד השני של המגרש. באטייה, לאורי והייז הם שלושה משחקני ההגנה הטובים בליגה, כאשר כמעט כל אחד מחבריהם הוא שומר טוב מהממוצע, ומשחק עם הרבה לב, אנרגיה ואגרסיביות, חרף היותו נמוך או חלש ברוב המקרים מהשחקן עליו הוא שומר. על אף המוניטין שלו כמאמן התקפי, קבוצותיו של אדלמן הן תמיד ממושמעות ומאומנות היטב גם בהגנה, כאשר הרגליים המהירות של הגארדים מאפשרות לו להנחיל ביוסטון מערכים הגנתיים שמבוססים על לחץ וחיפוי מתמיד מול קלעים. יוסטון היא אחת הטובות בליגה בהגנה על קשת השלוש, ועל כן היא סופגת פחות שלשות מכל קבוצה בליגה להוציא את סן-אנטוניו. בצבע לרוקטס אין חוסם אמיתי, והקו הקידמי שלה הוא הנמוך בליגה כולה, אבל חיסרון בסנטימטרים הוא בדרך כלל יתרון במקום אחר, כאשר הפיזיות של סקולה, לאנדרי והייז מחפה על הנחיתות בגובה, והמהירות שלהם מאפשרת יישום מדויק ויעיל של הגנת הפיק-אנד-רול - נקודת תורפה עבור רוב הקבוצות להן שחקני פנים 'קונבנציונליים'.

יוסטון, אם כך, היא הכבשה השחורה התורנית, זו שצצה אחת לכמה שנים, ואת אופיה בעונה הנוכחית מייצגת יותר מכל דמותו של הפורוורד המחליף קרל לאנדרי, כנראה השחקן הטוב ביותר שרובנו עדיין לא מכירים. לאנדרי בן ה-26, שחקן השנה השלישית, לא פתח במשחק NBA מימיו. הוא נפל לסיבוב השני של דראפט 2007 - כיוון שקבוצות חששו שגובהו, רק 2.02 מ', ומבנה גופו הרזה, לא יעמדו במעמסה הנדרשת מפאוור פורוורד ב-NBA. הקריירה שלו עד כה רצופה פציעות ותקריות ביזאריות, אבל היכולת שלו לקום מהקרשים כל פעם מחדש ולהתגבר על מכשולים מרשימה, והיא שמסמלת, במידה רבה, את אופיה של יוסטון כולה העונה.

בשנת 2005, בעונתו הראשונה במכללת פרדו?, קרע לאנדרי את הרצועה הצולבת בברכו הימנית. במשחק השני בלבד לאחר חזרתו, מול סאות'-אלבאמה, הוא הפציץ 35 נקודות, ימים לפני שנפצע שוב באותה הברך וסיים עונה נוספת. הלאה. פלייאוף 2008. סיבוב ראשון. משחק 3, יוסטון מול יוטה בסולט-לייק סיטי. מרפק של קרלוס בוזר מעיף שן מפיו של לאנדרי ושולח אותו מדמם לחדר ההלבשה. לא רק שלאנדרי חוזר, דקות לאחר מכן, אלא שזה הוא, לא אחר, שמבצע את המהלך המכריע בשניות הסיום – חסימה על זריקה של דרון וויליאמס, שניצחה עבור הרוקטס את המשחק; במרץ 2009, בתקרית מוזרה ברחובות יוסטון, הוא נורה ברגלו במהלך עימות עם נהג אחר. תוך פחות משבועיים הוא שב להתאמן עם חבריו, וכמה ימים מאוחר יותר כבר היה בחזרה על הפרקט במשחק רשמי. ואם זה לא ביזארי מספיק, אז זכורה ודאי התקרית מלפני שבועיים בלבד, בה היה זה מרפקו של דירק נוביצקי מדאלאס שהעיף כמה משיניו של לאנדרי – שוב שיניים - כששאריות מהן נותרו נעוצות בבשרו של הגרמני. שלושה ימים וניתוח דנטלי מסובך מאוחר יותר, היה לאנדרי שוב על המגרש, רושם שיא קריירה של 27 נקודות מול הקליפרס. זה היה משחקו הראשון מאז הניתוח.

כמו הרוקטס של השנה, גם לאנדרי טס לו מתחת לרדאר, הרחק מהעין הציבורית. כמו יוסטון כולה, ההקשרים בהם מוזכר שמו בתקשורת מסיטים את תשומת הלב מיכולתו המקצועית, שמפתיעה גם את כל מי שחשב שהכיר אותו, וכמו הרוקטס, גם הוא מחפה עם אופי, עבודה ואינטליגנציה על חסרונות פיזיים כגון נחיתות בגובה ואתלטיות מוגבלת. הוא זריז, פיקח, ויש לו התמצאות מצויינת, שתמיד מביאה אותו למקום הנכון בזמן הנכון, והופכת אותו לסקורר יעיל להפליא, שרושם כמעט 17 נקודות בפחות מ-27 דקות על הפרקט, עם 57% מהשדה ו-86% מהעונשין. לא עוד הסוד השמור ביותר בטקסס, אלא מועמד בכיר הן לתואר השחקן השישי המצטיין, והן לתואר השחקן המשתפר של העונה. ואל תתנו לעובדה שמדובר במחליף להטעות אתכם – לאנדרי עולה מהספסל משום נטייתו לעבירות ומשיקולים טקטיים, בעוד חלקו ברוטציה הקדמית לא נופל מזה של אף אחד מחבריו לקבוצה, ואף עולה על זה של רובם.

אז נכון, לא בטוח שהרוקטס יצליחו לשחזר את ההצלחה מהעונה שעברה, או אפילו לשמור על קצב הניצחונות הנוכחי, וייתכן מואד שחסרונו של מינג יתנקם בהם בסופו של דבר בפלייאוף. אבל מה שאי אפשר לקחת מריק אדלמן ובחוריו, זה את ההצלחה היחסית של יוסטון עד כה - הרבה מעל למצופה לאור הכלים שברשותה - הצלחה אשר מבהירה כמה נקודות, ומעלה אחרות, לגבי חשיבותה של שיטה מתאימה, מסירו?ת וכימיה להצלחה של קבוצת כדורסל.