פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        עשרה כוכביא 2

        "רגל אחת בחוץ": לאחר שסיים לסקור את יריבות הראמס במירוץ לסופרבול ב-1999, עובר כעת עידן מסר למערבולת ה-AFC

        נמשיך את הסקירה שלנו לקראת פלייאוף 99' עם חמש נציגות ה- AFC שהצטרפו לטייטאנס במאבק על הכרטיס לסופרבול. בגלל הדומיננטיות ארוכת הטווח של החטיבה הוותיקה יותר, ששלטה בסופרבול במשך 15 מ-16 עונות בשנים 81'-96', היתה המהפכה ב-AFC מינורית יותר, אך בכל זאת הורגשה היטב. קבוצות שלאורך העשור היו דיירות קבועות בטורניר של ינואר נעדרו במפתיע, וקבוצות (כמו הטייטאנס) שהתרגלו לצפות בפלייאוף בטלוויזיה, מצאו עצמן מול המצלמה. אלופת השנתיים הקודמות, דנבר, ששברה את המונופול של ה-NFC על האליפות, התרסקה לאחר פרישת אלוויי (מה שמעצים עוד יותר את הצלחתו של בובי רוס בדטרויט בלי סנדרס). יריבתה המושבעת, קנזס סיטי, שהגיעה לפלייאוף בשבע מתשע העונות הראשונות של העשור, לא הצליחה להתאושש מעונת 98' ההרסנית ונעדרה שנה שנייה ברציפות, למרות שסיימה במאזן חיובי. פיטסבורג, שהשתתפה בטורניר שש פעמים רצופות, נעדרה אף היא שנה שנייה ברציפות. אפילו הפטריוטס, שנראו בדרך למעלה עם שלוש הופעות רצופות בפלייאוף כולל הגעה לסופרבול, סיימו את העונה מאוזנים ונשארו בחוץ.

        היה זה, אם כן, הרכב מוזר ואלמוני כמעט של קבוצות שהתייצב בתחילת ינואר לקרב הגדול. לא רק הטייטאנס ה"נוודים" שחזרו לפלייאוף לאחר היעדרות בת חמש שנים – אלא ערב רב של הפתעות, קאמבקים וסיפורי סינדרלה. השווקים הגדולים של החטיבה – ניו יורק/ניו ג'רזי, בוסטון, איזור המפרץ – נותרו ללא ייצוג, בעוד ששווקים קטנים בהרבה כבשו את המסך. כמו בפרק הקודם, נתחיל במדורגת מס' 1 ונתקדם כלפי מטה, תוך דילוג על מס' 4 שכבר סקרנו בהרחבה.

        קווין דייסון שחקן טנסי טייטאנס (AP , wayne payne)
        אנחנו עוד נחזור לתמונה הזו בהמשך הסקירה, אבל בינתיים ניקח פסק זמן מהטייטאנס (צילום: AP)

        מס' 1 – ג'קסונוויל ג'אגוארס

        מאזן: 2:14; אלופת בית המרכז; מאמן: טום קאפלין

        בסוף שנת 93' החליטה הנהלת הליגה להעניק שני זיכיונות חדשים – לראשונה מזה 17 שנה. הערים שנבחרו לא היו המועמדות הטבעיות לארח קבוצת פוטבול בליגה הבכירה: שארלוט בצפון קרוליינה וג'קסונוויל בפלורידה. להגנתה של ועדת האקספנשן ייאמר, כי באותה שעה לא העלה בדעתו איש שתוך שלוש שנים ייעלמו הקבוצות מהשווקים המסורתיים לוס אנג'לס, יוסטון וקליבלנד. שתי הקבוצות החדשות – הפנת'רס והג'אגוארס – זכו להצלחה חסרת תקדים בתולדות התרחבות הליגה, והגיעו כבר בעונתן השניה (96') למשחקי הגמר, כשפסע בינן לבין הופעה בסופרבול (קבוצת האקספנשן המצליחה בעידן המודרני הייתה כמובן מיאמי, שבעונתה השישית כבר הופיעה בסופרבול וזכתה בו בעונתה השביעית). אך בעוד קרוליינה שוקעת מייד לאחר ההישג הגדול בבינוניות ונכשלת בניסיונה לחזור לפלייאוף, ידעה ג'קסונוויל לבנות על ההצלחה המפתיעה והמשיכה להגיע לפלייאוף מדי שנה. בעונת 97' כבר השתוו לאלופת הבית הקבועה, פיטסבורג, במקום הראשון (פיטסבורג זכתה באליפות הבית בשובר שוויון) והגיעו לטורניר כוויילד קרד. בעונת 98' הדיחו, כפי שכבר תיארנו בפרק "ורד בשם אחר", את הסטילרס ממקומם ה"טבעי" ורשמו אליפות בית ראשונה. לעונת 99' הגיעו כשלנגדם מטרה אחת ויחידה: זכייה בסופרבול.

        מה הבדיל בין ההצלחה הנמשכת של ג'קסונוויל להבזק החד פעמי של קרוליינה? בשתי מילים: בניה מלמטה. בעוד קרוליינה רכשה שחקנים ותיקים ומבוססים (בעיקר בהגנה) כדי לזנק מיידית לצמרת, פנו הבעלים וויין וויבר והמאמן/מנכ"ל/דיקטטור טום קאפלין לדרך המסורתית של גרין ביי והקולטס: שילוב של בחירות דראפט ושחקנים מ"הרחוב" שישחקו יחד לאורך זמן וייבנו את הקבוצה במשותף, יחד עם הקריירה שלהם. לכן הציבו בעמדת ההתקפה שחקן שלא פתח מימיו במשחק (מארק ברונל, מחליפו של פארב בגרין ביי ובוגר מחנה הקיץ של שנת 94', שתואר בפרק "הקייטנה של הולמגרן"). לכן הציבו בעמדת התופס שחקן שנפלט מקליבלנד עם מעברה לבולטימור, לאחר שלא הצליח במשך חמש עונות לתפוס מקום קבוע בהרכב הראשון (קינן מקארדל). לכן הציבו בעמדת התופס השני שחקן שלא רק נכשל בהשתלבות בסגל של קבוצה כלשהי בליגה במשך שלוש עונות, אלא גם כמעט מת במהלך ניתוח בקיבה באותה תקופה, ונחשב למקרה אבוד מבחינה פיסית (ג'ימי סמית'). ל"להקת הפליטים" הזו צירפו בחירות דראפט מחושבות בעמדות הקריטיות.

        השחקן הראשון שבחרו בדראפט היה טוני בוסלי (כפי שתארתי בפרק "השורשים של קוסבי"), תאקל שמאלי ענקי מאוניברסיטת דרום קליפורניה, שהפך לאבן הפינה של הקבוצה כולה. מאחורי גבו הרחב יכול היה ברונל, שחקן אתלטי ומוסר מוכשר, לעשות ככל העולה על רוחו: איש לא יכול היה להגיע אליו (ברונל ובוסלי היו חברים טובים והלכו לאותה כנסיה, שניהם נוצרים אדוקים אף בהשוואה לוורנר). בוסלי נבחר לפרובול ברצף החל מעונת 96' ולאול פרו ברצף החל מעונת 97'. באותן שנים, לפני שהצעירים ממנו אוגדן ופייס הבשילו, הוא היה בפשטות התאקל מס' 1 בפוטבול. באותו דראפט בחרו הג'אגוארס גם את הרץ ג'יימס סטוארט ואת הגארד בריין דה מרקו, שהפכו לשחקני הרכב קבועים, ובסיבוב החמישי – את הק"ב רוב ג'ונסון שנועד להיות מחליפו של ברונל. ג'ונסון עבר בסופו של דבר לבפאלו ובהמשך הפרק יופיע כמובן במסגרת קבוצה זו.

        בדראפט 96' פנתה הקבוצה לחיזוק ההגנה ובחרה את האנד טוני ברקנס, הליינבקר קווין הרדי והקורנרבק ארון ביסלי. כולם הפכו לשחקני הרכב לטווח ארוך, וברקנס היה למלך הסאקס של הקבוצה. בעונה שלאחר מכן נבחר האנד רנלדו ווין, שהפך גם הוא לשחקן הרכב קבוע (ולמעשה משחק עדיין גם העונה, במדי וושינגטון). בעונת 98' פגעה הקבוצה בול פעמיים, כשבחרה את הרץ פרד טיילור (שהפך למלך הריצה שלה ולרץ מס' 15 בהיסטוריה) ואת הסייפטי דונובן דריוס, שהיה מייד למנהיג ההגנה. ובעונת 99' השלימה את הפאזל ההגנתי עם הקורנרבק פרננדו בריינט, שגם הוא תקע יתד בהרכב.

        ב-20 השנים האחרונות קשה מאד למצוא רצף כה מוצלח של בחירות דראפט גבוהות כפי שהיה לג'קסונוויל בחמש עונותיה הראשונות. אולי רק הבחירות של הקולטס בסיבוב הראשון בשנים 04'-96' הניבו מספר כה רב של שחקני הרכב קבועים, בלי אף "באסט". רצף זה סייע מאד לג'קסונוויל לשמור על רמה קבועה, גם בעידן זה של אי ודאות ומעבר תכוף של שחקנים איכותיים מקבוצה לקבוצה, וכל זאת – מבלי להכנס לצרות עם תקרת השכר, כפי שארע למשל לסן פרנסיסקו.

        עונת 99' היתה העונה בה הכל התחבר עבור ג'קסונוויל, והקבוצה פתחה אותה בסערה ולא הביטה לאחור. בפרק "ורד בשם אחר" תיארנו למעשה את שני ההפסדים היחידים של הקבוצה, שניהם לטייטאנס. הג'אגוארס סיימו במאזן 2:14, הטוב ביותר בליגה כולה, כשהם מפגינים יכולת מעולה בכל אספקט של המשחק. ההתקפה דורגה שישית בנקודות ושביעית ביארדים, כשמארק ברונל ומחליפו ג'יי פידלר ("כנר על הגג" בפיו של כריס ברמן) חוברים ל-3,700 ירד ו-16 ט"ד. ברונל גם הוסיף 200 יארד וט"ד על הקרקע, למרות שבעונה זו מיעט לרוץ בהשוואה למנהגו בעונות הראשונות של הקבוצה. הצמד המעולה סמית' ומקארדל נתנו עוד עונה גדולה, רביעית ברציפות. מקארדל המשיך להיות התופס המדוייק ביותר בליגה מבחינת הריצה לנקודת התפיסה, מה שהפך אותו למכונת דאון ראשון ולקלף בטוח של ברונל במצבי לחץ. ג'ימי סמית' היה "רק" מלך התפיסות של הליגה עם 116, וסיים שני אחרי מרווין הריסון מהקולטס מבחינת יארדים, עם 1,640 לעומת 1,660 של הריסון. על משחק הריצה היו אחראים סטיוארט וטיילור, שתי בחירות הדראפט המוצלחות של הקבוצה. טיילור, שאמור היה להיות הרץ הפותח, החל את מסורת הפציעות שליוותה אותו לאורך כל הקריירה (כולל העונה, בניו אינגלנד...) ובהיעדרו עבר התפקיד לסטיוארט. יחד השיגו השניים 1,650 יארד ו-19 ט"ד, והתקפת הריצה של ג'קסונוויל דורגה שניה בליגה. הבועט מייק הוליס המשיך את רצף העונות המוצלחות שלו עם 128 נקודות ו-82% דיוק.

        אך הסיפור הגדול של ג'קסונוויל 99' היתה ההגנה. יחידה זו, שנחשבה בעונות הראשונות לסרח עודף של ההתקפה המצויינת, התעלתה על עצמה ודורגה ראשונה בליגה בנקודות ורביעית בירדים. בעיקר הצטיינה הגנת המסירה, שאפשרה פחות מ-3,000 יארד. שלושה שחקנים – הרדי, ברקנס והתאקל גרי ווקר - השיגו לפחות 10 סאקס כל אחד. הארדי הוסיף לכך קרוב ל-100 תיקולים, מה שהביא לבחירתו לאול פרו בעמדת הליינבקר החיצוני. ביסלי חטף 6 כדורים והחזיר שניים מהם לט"ד, בעוד דריוס חטף ארבעה. בסקנדרי של הג'גוארס כיכב גם קרנל לייק, הסייפטי הוותיק והמצויין שעבר מפיטסבורג, עם נסיון של הופעה בסופרבול XXX.

        במהלך העונה גדושת הנצחונות בלטו לטובה שני משחקי בית: שחיטה אכזרית של הניינרס במחזור הפתיחה, ונצחון בשיניים על האלופים מדנבר, שהפכו ליריבים המרים ביותר של הג'גוארס. הניצחון השני, שהושג בשער של הוליס בשניות הסיום, הבליט את השינוי שעברה ג'קסונוויל בהשוואה לעבר: לא עוד קבוצת "בלרינות" רכה ואסתטית שמתקפלת מול משחק פיסי, אלא קבוצה מאוזנת שרציה השיגו 150 יארד ו-3 ט"ד, והכריעה את המשחק ב"חפירות". היה זה סימן מצויין לקראת הפלייאוף המתקרב. לשחקנים ולאוהדים לא היה ספק: זו תהיה העונה של הג'גוארס.

        רק נקודה שחורה קטנה, בדמות שני ההפסדים לטייטאנס, המשיכה להציק בירכתי התודעה, מזמינה נקמה.

        למה כן: קראו שוב את כל מה שנכתב לעיל.

        למה לא: יכול להיות יותר מדי טוב? אם כן ג'קסונוויל בצרות; הנקודה השחורה שהזכרתי; חוסר בטחון שנבע מהתעלמות התקשורת הארצית, מה שגרם לג'אגוארס לחוש כאנדרדוג למרות דירוגם הגבוה.

        מס' 2 – אינדיאנפוליס קולטס

        מאזן: 3:13; אלופת בית המזרח; מאמן: ג'ים מורה

        בסקירה של ג'קסונוויל הזכרנו את שיטת הבניה של הקולטס, הן בשנות החמישים והן בשנות התשעים. והנה הגענו כבר למקור: הקבוצה שביצעה את המהפך הגדול בהיסטוריה, תוספת של 10 (!) ניצחונות מהעונה הקודמת. זה היה חסר תקדים אז, ועד היום, עשר שנים לאחר מכן, שום קבוצה לא עשתה זאת.

        כפי שרמזנו, כדי להבין את שורשי המהפך יש לבחון את בחירות הדראפט בסיבוב הראשון של הקולטס מעונת 96' ואילך: 96' – מרווין הריסון (מס' 19), תופס מסירקיוז; 97' – טאריק גלן (מס' 19), תאקל שמאלי מקליפורניה; 98' – פייטון מאנינג (מס' 1), ק"ב מטנסי; 99' – אדג'רין ג'יימס (מס' 4), רץ ממיאמי (פלורידה).

        ממש כמו דאלאס בסוף שנות השמונים, השתמשו הקולטס בבחירות דראפט רצופות כדי להביא את השחקנים בעמדות החשובות ביותר בהתקפה – וכמו דאלאס, פגעו במטרה בכל פעם. ארבעת השחקנים שנזכרו שיתפו פעולה בהרכב הקולטס ברצף במשך שבע עונות – אירוע נדיר ביותר בעידן השחקן החופשי. אם נוציא מהמשוואה את ג'יימס, הצעיר מכולם, הרי שהריסון, גלן ומאנינג שיחקו יחד ברצף תשע עונות! את התוצאות ניתן לקרוא בספר השיאים של הליגה כולה, שלא לדבר על ספר השיאים של הקולטס עצמם.

        ההצלחה הגדולה בסיבוב הראשון של הדראפט בנתה את הקבוצה שאנו מכירים עד היום – קבוצת ההתקפה המעולה המסתמכת על תזמון במסירה, שימוש בנו-האדל וריצות מהאגפים במהלך ה"סטרץ'" האופייני. אותה התקפה שעליה כתב גרג איסטרברוק בטורו הפופולרי: "כולם יודעים בדיוק מה הקולטס עומדים לעשות – פשוט לא מצליחים לעצור אותם".

        הריסון וגלן הובאו עוד בתקופתו של המאמן טד מרצ'יברודה, שניסה לשחזר באמצע שנות התשעים את הצלחתו בקבוצה מאמצע שנות השבעים – וכשל. לאחר מאזן 13:3 פוטר המאמן, והבעלים ג'ים אירסיי (ישראל), שירש זה עתה את הקבוצה מאביו בוב – האדם השנוא ביותר בבולטימור – מינה למנכ"ל כל-יכול את ביל פוליאן, האיש שבנה קבוצות מוצלחות בבפאלו וקרוליינה. פוליאן הביא לאינדיאנפוליס את המאמן הוותיק ג'ים "פלייאוף?!" מורה, ששיקם בשעתו את הסיינטס, ובדראפט הראשון בחר כאמור את פייטון מאנינג, במטרה לבנות סביבו את התקפת הקבוצה - כפי שעשה עם ג'ים קלי בבפאלו. מאנינג אמנם סבל בעונתו הראשונה מכל מחלות הרוקיס, וסיים שוב במאזן 13:3, אך הוא גם שבר את כל השיאים הכמותיים למוסר רוקי (מסירות, מסירות מושלמות, ירדים וט"ד), כך שהפוטנציאל של ההתקפה היה ברור. מאנינג החל לפתח תיאום מרשים עם הריסון, אך עונתו של התופס המצטיין נקטעה עקב פציעה – מה שגרם לנסיגה ביכולתו של מאנינג ולמאזן הגרוע. את עונת 99' היה הריסון אמור לפתוח כשהוא כשיר לחלוטין, והצמד החל כבר באביב לעבוד ללא הרף על השילוב ביניהם.

        בשלב זה החליט פוליאן לרענן את הצד השני של ההתקפה, וביצע את הטרייד המהולל שהזכרתי בפרק "אורות אדומים בקצה המנהרה" – הכוכב מרשל פולק לראמס, בחירת הדראפט מס' 4 לקולטס, ובחר את אדג'רין ג'יימס כרץ העתיד של הקולטס. רוב הפרשנים לעגו לבחירה זו, משום שסברו כי הבחירה ההגיונית היחידה היתה הרץ ריקי וויליאמס מטקסס. השדר האגרסיבי ג'ים רום הדביק לג'יימס את הכינוי "אדג'רין בואי", על שם הסנטר סם בואי שייזכר לעד כמי שנבחר לפני ג'ורדן בדראפט 84' ב-NBA.

        הקונסנזוס התקשורתי היה שפוליאן ניסה להתחכם יותר מדי, ולהראות שהוא תמיד עושה את הצעד הבלתי צפוי ויוצא גאון. אלא שכל אותם מבקרים נאלצו לאכול את הכובע כשג'יימס היה למלך הריצה בליגה כבר בעונתו הראשונה (1,550 יארד, 13 ט"ד), השיג כמעט כפליים ירדים על הקרקע מוויליאמס, וכמובן – בעוד קבוצתו של וויליאמס עוברת עוד עונה במאזן שלילי ולמעשה נסוגה, קבוצתו של ג'יימס טסה למאזן השני בטיבו בליגה ולאליפות בית – ראשונה מאז עונת 87' (עונת שביתה), וראשונה בלוח משחקים מלא מאז עונת 77'. התברר כי ג'יימס היה בדיוק החלק החסר בהתקפת הקולטס, והוא השיג 170 יארד על הקרקע יותר מהסופרסטאר שעזב, פולק. ההברקה של פוליאן בהימור על ג'יימס הקנתה לו את תואר מנכ"ל העונה.

        פייטון מאנינג ניצל את ההצטיינות של הרץ הרוקי עד תום, והתפתח כמוסר משבוע לשבוע. הוא קיבל סמכויות יוצאות דופן ממתאם ההתקפה של מורה, טום מור, שאפשר לו לקבוע מהלכי התקפה לא רק באופן מאולתר (אודיבל) אלא באופן מתוכנן. מאנינג היה מקבל ממור בכל מהלך התקפי שתיים או שלוש אופציות לבחירתו, והיה מחליט בינו לבין עצמו מה לבצע, כולל כמובן אלתורים בהגיעו לקו ההתנגשות. הסדר זה היה יוצא דופן בליגה, לא רק בעונת 99' אלא בכלל, לאורך השנים: אחד הק"ב הבודדים שקבע בעצמו את המהלכים היה... יונייטס האגדי של הקולטס. השליטה המוחלטת כמעט של מאנינג במהלכי ההתקפה היטיבה עם הקולטס ועם מאנינג עצמו, שהשיג יותר מ-4,100 יארד – המוסר הראשון במדי הקולטס שהגיע ל-4,000 יארד בעונה. מאנינג מסר לאותה כמות ט"ד (26) כמו בעונת הרוקי שלו – אך חתך את מספר החטיפות שלו בחצי ודייק ב-62% (רייטינג 90).

        הנהנה העיקרי מהתפתחותו של מנינג היה התופס הריסון, שלראשונה שיתף עמו פעולה לאורך עונה שלמה, והגיב עם 115 תפיסות (שני בליגה), 1,660 יארד (ראשון בליגה) ו-12 ט"ד. כבר לקראת סיום עונה זו החלו האוהדים והעתונאים לדבר על "השלישיה" החדשה, היורשת של החבורה המקורית מדאלאס, שהופיעה בדיוק בעונה שבה התפרקה קודמתה (על כך סיפרנו בפרק הקודם). כאמור, שלישיה זו תשחק יחד במשך 7 עונות.

        הקולטס, בניגוד לג'קסונוויל 99', היתה קבוצה התקפית מובהקת (שלישית בנקודות, רביעית ביארדים), וההגנה שיחקה בה כינור שני (דורגה במרכז הטבלה בשני התחומים). השחקן הדומיננטי היה הליינבקר קורנליוס בנט, ששיחק בחמישה סופרבולס עם בפאלו ואטלנטה (והפסיד בכולם). בנט הגיע לאינדיאנפוליס באותה עונה כדי לחזק את הגנת הריצה הלא קיימת ולאפשר למאנינג יותר זמן על המגרש. במידה מסויימת הניסוי הצליח – בנט השיג יותר מ-100 תיקולים, חמש סאקס וחמש השמטות כפויות - אבל הוא נפצע סמוך לסיום העונה ולא שיחק בפלייאוף. האנד צ'אד ברצקי השיג 12 הפלות ק"ב. מעבר לכך לא היו שחקנים משמעותיים בהרכב ההגנתי.

        למה כן: "השלישיה" גרסה 2.0, מאמן עם ניסיון בפלייאוף, אולם ביתי המתאים לסגנון המשחק.

        למה לא: מאמן עם ניסיון של הפסדים ב"פלייאוף?!", הגנה רכה, ק"ב צעיר בלי ניסיון בפלייאוף.

        מס' 3 – סיאטל סיהוקס

        מאזן: 7:9; אלופת בית המערב; מאמן: מייק הולמגרן

        לגולשים הצעירים ביותר, שתוהים מה לעזאזל עושה סיאטל בסקירת ה-AFC, נזכיר כי עד עונת 02' היתה הקבוצה חלק מבית המערב בחטיבה הצעירה יותר. רק שינוי מבנה הליגה העביר אותה ל-NFC.

        הסיהוקס לא רוו נחת בבית המערב מאז הקמתם: הם ניגנו כינור חמישי בבית, בעוד שאר הקבוצות - ארבע ותיקות שנלחמו זו בזו 16 שנה לפני הולדתה של סיאטל – מחלקות ביניהן את שלל אליפויות הבית ואליפויות הליגה (חמש מאז הקמת הסיהוקס). סיאטל הסתפקה באליפות בית אחת בלבד ב-23 עונותיה הראשונות – בשנת 88', בהנהגת הק"ב דייב קרייג והרץ קורט וורנר (לא, לא וורנר המככב בסדרה זו...). בסוף שנות התשעים השתלט על הקבוצה מיליארדר התוכנה פול אלן ("מייקרוסופט"), ומינה למנכ"ל/מאמן את מייק הולמגרן, האיש שהקים מעפר את גרין ביי, במטרה אחת ויחידה: להוציא את סיאטל מהמרתף של בית המערב.

        הולמגרן לא בזבז זמן בהחלת עקרונות השיטה אותה הביא מסן פרנסיסקו (דרך וויסקונסין) על הקבוצה השפופה ממפרץ פיוג'ט. הוא הפנים את העובדה שסיאטל תהיה תמיד מחוץ לאור הזרקורים, והבין שעליו לבנות סגל שיתאים לכך: חבורה של פליטים שהתקבצו יחד עם שאיפה בוערת להוכיח לעולם כולו שהם (עדיין) שייכים לצמרת.

        אבן הפינה של סיאטל המחודשת היה התאקל השמאלי וולטר ג'ונס, בן מחזורו של אורלנדו פייס שנבחר במקום הששי בדראפט. כמו פייס, שינה ג'ונס ללא הכר את פני התקפת סיאטל, ובעונתו השלישית כבר נחשב לאחד משחקני הקו הטובים בליגה. הולמגרן הכיר ביכולתו הגבוהה של ג'ונס וידע כי אפילו ק"ב בינוני יהפוך למוסר-על עם ההגנה ההרמטית שיספק לו התאקל המצטיין. לכן חיפש לא את המוסר בעל המכניקה המושלמת או התכונות האתלטיות המרשימות ביותר, אלא את מי שמבחינת אישיותו יתאים לשיטה ולמנטליות שביקש להחדיר בקבוצה. הפור נפל על ג'ון קיטנה.

        בפרק "אורות אדומים בקצה המנהרה" סיפרנו כיצד הפך קיטנה האנדרדוג את חוויותיו בליגה האירופית לקרש קפיצה לסגל הסיהוקס. הוא בילה את שתי העונות הראשונות שלו על הספסל כמחליפו של וורן מון המזדקן, ובתקופה זו פתח בששה משחקים וניצח ארבעה מתוכם. קיטנה, שכמו וורנר ודלהום לא נבחר בדראפט, הגיע ממכללת סנטרל וושינגטון הקטנה, אך הדבר לא היה אמור להחשב כמגבלה: מבחינה היסטורית היו כמה ק"ב בסיאטל (מלבד מון, שהיה גיבור מקומי בעיר ובמדינה במדי אוניברסיטת וושינגטון) שבאו ממכללות קטנות או נידחות. המוסר הראשון של הקבוצה, ג'ים זורן, הגיע ממכללה מקצועית זעירה בפומונה, קליפורניה; מלך המסירה (עד השבוע שעבר...) דייב קרייג בא מאוניברסיטת מילטון – בית ספר יוקרתי מבחינה חינוכית ולא קיים מבחינה ספורטיבית; וג'ון פרייז הגיע מאוניברסיטת איידהו, השטיח של הקונפרנס המערבי. זורן וקרייג, ממש כמו קיטנה, לא נבחרו כלל בדראפט. לכן הלך הולמגרן עם ה"מסורת" הקבוצתית, נפרד לשלום מוורן מון בן ה-42, והציב בהרכב הפותח מתחילת העונה את קיטנה בן ה-27.

        חילופי הדורות והמעבר להתקפת "החוף המערבי" בגרסת וויסקונסין הצליחו כבר בעונה הראשונה. קיטנה – הבוגר השלישי של הליגה האירופית בפלייאוף 99' – נענה לאתגר ממש כמו עמיתיו וורנר וג'ונסון. הוא השתלב בקלות בשיטה הכוללת מסירות קצרות ברמת דיוק גבוהה ומהלכי הטעיה פשוטים. עם 3350 יארד ו-23 ט"ד היה קיטנה יעיל דיו להצעיד את הסיהוקס למאזן חיובי (7:9), לראשונה מאז עונת 90', וחשוב מכך – לאליפות בית ראשונה והופעת פלייאוף ראשונה מאז עונת 88'. הוא ניצח את כל ארבע היריבות בבית המערב עד המחזור ה-11, ובכך למעשה פתח פער משמעותי במקום הראשון שהבטיח את המקום בפלייאוף. התמוטטות מוחלטת של הקבוצה לאורך דצמבר לא מנעה ממנה לנצל את הפער שפתחה על יריבותיה, לנצח את הצ'יפס בקינגדום במחזור ה-15 ולהכנס בדוחק רב למקום האחרון.

        קיטנה הסתייע בנשק העיקרי של התקפת הקבוצה, הרץ המעולה ריקי ווטרס. ווטרס היה בוגר "החוף המערבי" בגרסתו המקורית, בסן פרנסיסקו, בשורותיה אף זכה באליפות של עונת 94'. הולמגרן השתמש בו כמו ברוג'ר קרייג בשנות השמונים בקנדלסטיק או בדורסי לבנס בשנות התשעים בלמבו: איום כפול על הקרקע ובאוויר העלול לבצע מהלך בלתי צפוי בכל רגע ואינו "מרשה" להגנה לנשום. את עונת 99' סיים ווטרס עם 1,600 יארדים בהתקפה ושבעה טאצ'דאונים. התופסים העיקריים של קיטנה, מייס ודוקינס, היו שחקנים בינוניים למדי, אך בשיטת "החוף המערבי" כל מטאטא יורה, כידוע.

        את ההגנה הנהיג התאקל הוותיק קורטז קנדי, שנבחר לפרובול בפעם השמינית תוך תשע עונות. על הפס-ראש הופקד האנד פיליפ דניאלס (9 סאקס), ומאחור סיירו הליינבקרים הנוודים דרן סמית' וצ'אד בראון, ששיחקו זה כנגד זה בסופרבול XXX (סמית' בדאלאס, בראון בפיטסבורג). בסקנדרי כיכב הקורנרבק שון ספרינגס, בן מחזורו של ג'ונס שנבחר למעשה מעליו בדראפט (מס' 3), עם חמש חטיפות.

        למה כן: הולמגרן, ווטרס וסמית' כבר קיבלו טבעת בקבוצות אחרות; וולטר ג'ונס האדיר; התקפה מאוזנת; קהל ביתי רועש בקינגדום, לסיבוב הראשון.

        למה לא: ק"ב חסר נסיון; סקנדרי "חשוד"; תופסים בשקל תשעים; "דצמבר המר, זעקו כותרות בעיתון".

        את מס' 4 (טנסי) כבר ניתחנו ספיק, מה שמביא אותנו היישר ל...

        מס' 5 – בפאלו בילס

        מאזן: 5:11; שניה בבית המזרח; שמן (לא, זו לא טעות דפוס): ווייד פיליפס

        בסוף עונת 96' פרש ג'ים קלי ממשחק פעיל והשאיר אחריו חור ענקי בעמדת הק"ב של בפאלו. המוסר הקשוח והמדוייק, שהתמודד היטב עם תנאי מזג האוויר האיומים לחופי האגמים הגדולים, היה הלב והבסיס של התקפת הנו-האדל החדשנית שהנהיג בקבוצה המאמן מארב לוי (התקפה שכונתה "קיי גאן" על שם הק"ב וזרועו הביונית). לוי עצמו עזב שנה אחרי, ואת מקומו תפס מתאם ההגנה המאותגר אופקית (הנה "חזרתי" להיות תקין פוליטית...) פיליפס, עם עבר כמאמן ראשי בדנבר בתקופת המעבר מדן ריבס למייק שנאהאן. פיליפס סיים את השנתיים שלו בדנבר במאזן 16:16 ועם משחק פלייאוף בודד. כבן טקסס לא חסר לו בטחון עצמי והוא האמין שיוכל להתמודד עם העידן שאחרי קלי. ראשית נפטר מהק"ב שניסה ללא הצלחה למלא את מקום האגדה, טוד קולינס, והביא במקומו שני מוסרים: רוב ג'ונסון, המחליף של ג'קסונוויל, ודאג פלוטי מהליגה הקנדית.

        סיפורו המוזר של פלוטי שווה סדרה נפרדת. הוא היה בן למהגרים נוצרים-לבנונים כמו ג'ף ג'ורג', שהפך לכוכב על במכללת בוסטון קולג' וניצח את מיאמי (בהנהגת הק"ב ויני טסטאוורדי והמאמן ג'ימי ג'ונסון, אליו נגיע בהמשך הפרק) עם מסירת "הייל מרי" באחד המהלכים המפורסמים ביותר בתולדות פוטבול המכללות. זה לא עזר לו בזמן הדראפט של 85', ועקב קומתו הנמוכה (1.75 מטר עם עקבים, חפיסות קלפים בנעליים ותספורת פאנק קוצנית) נדחק לסיבוב ה-11 ולא שיחק אפילו דאון אחד עם הראמס שבחרו אותו. במקום זאת שיחק בליגת USFL הכושלת (בקבוצתו של טראמפ, ניו ג'רזי ג'נרלס). שיקגו נתנה לו הזדמנות בעונת 86' וחתכה אותו אחרי משחק אחד בלבד בהרכב. הפופולריות האדירה שלו באיזור בוסטון שכנעה את הפטריוטס (בהנג אובר מהסופרבול המזעזע שלהם, במיוחד בעמדת הק"ב) להמר עליו. לאחר ששיחק היטב בהזדמנות היחידה שלו בעונת 87', קיבל פלוטי את המקום הקבוע בהרכב בעונת 88' ושיחק רע (רייטינג 63). בשלב מוקדם של עונת 89' נחתך גם מניו אינגלנד ומצא את מקומו בליגה הקנדית. הוא שיחק מצפון לגבול במשך תשע שנים והפך לכוכב על בטורונטו, לא רחוק מבפאלו.

        פיליפס, כאמור, חיפש פתרון לעמדת המוסר והשתכנע להביא את פלוטי חזרה "הביתה", כמחליף של ג'ונסון. ג'ונסון היה מוסר "מסורתי" יותר מפלוטי, עם נוכחות ב"כיס" וראיית מגרש מצויינת, בנוסף לכישורים אתלטיים סבירים פלוס. פלוטי הזריז וקל התנועה, אמן הבוטלג והרולאאוט, השלים את תכונותיו של ג'ונסון.

        בשלב מוקדם של עונת 98' נפצע ג'ונסון, כאשר הופל לקראת סיום משחק הנצחון המזהיר והמסעיר שלו על הניינרס המהוללים של סטיב יאנג וג'רי רייס. הכדור נתקע בין גופו של ג'ונסון לאסטרוטרף הקשה באצטדיון ריץ' (כיום אצטדיון ווילסון), וסדק כמה מצלעותיו של הק"ב. בניגוד לכל תכניותיו של פיליפס, נזרק פלוטי לפתע לעמדת הק"ב הפותח במשרה מלאה, וכל מה שעשה מאותו רגע היה לנצח שבעה משחקים, להוביל את בפאלו למאזן 6:10 ולוויילד קארד, תוך שהוא מוסר ל-20 ט"ד לעומת 11 חטיפות ברייטינג 87, ומתבל ב-250 יארד על הקרקע במהלכי בוטלג וסקרמבל, כולל ט"ד אחד. הקאמבק של פלוטי היה אחד הסיפורים המדהימים ביותר של עונת 98', והחדיר התלהבות מחודשת באוהדים הנאמנים של הבילס. פלוטי נבחר כמובן לשחקן הקאמבק של העונה ולפרובול, אך בסיבוב הראשון של הפלייאוף פגש במיאמי של המאמן ג'ימי ג'ונסון, שנקם בו על מסירת ה"הייל מרי" המפורסמת ושלח אותו הביתה עם הפסד 17:24.

        ההפסד לא דיכא יותר מדי את אוהדי בפאלו, שראו בעונה המוצלחת נס של ממש ללא קלי שפרש ועם תרומה מוגבלת של כוכבי התקפת ה"קיי גאן" המזדקנים, ת'רמן תומאס ואנדרה ריד. הקונסנזוס היה ברור: חייבים להמשיך עם פלוטי. הוא התשובה האחת והיחידה. ואכן, למרות החלמתו המלאה של ג'ונסון, נכנע פיליפס ל"קול העם" והעניק לפלוטי את המקום בהרכב מתחילת עונת 99'. אבל בליבו ניסר כל העת ספק קטן ומעצבן לגבי יכולתו של ה"גמד" מבוסטון.

        במהלך העונה הפגין פלוטי יכולת טובה פחות מזו של העונה הקודמת, מסר ברייטינג מאכזב של 75 ונחטף 16 פעמים לעומת 19 ט"ד בלבד. בפאלו אמנם המשיכה לנצח (מאזן 5:10) בהנהגתו, אך זאת בעיקר תודות להגנתה המעולה ולמשחק הריצה המשובח (בתחום זה דווקא הצטיין פלוטי, שהשיג קרוב ל-500 יארד וט"ד על הקרקע). התקפת הבילס היתה בינונית ובלתי מאוזנת, והדבר הדאיג את הנהלת הבילס לקראת הפלייאוף.

        הזרמים התת קרקעיים עלו לפני השטח בעת תכנית הטלוויזיה של ג'ים רום ב-ESPN. פיליפס הגיע לראיון אצל רום האגרסיבי והעיקש, שכבר שמע על הכוונה להחליף את פלוטי בג'ונסון. המאמן הכחיש והתנגד, בעוד רום מפציץ אותו מכל עבר בדוגמאות מעברו ה"בעייתי" של הק"ב ומכישלונותיו במהלך הקריירה, ומטיח בו: "אתה יודע שפלוטי מתחיל טוב ואז תמיד מידרדר". פיליפס ניסה ככל יכולתו להגן על פלוטי, אך הצופים התקשו להשתכנע שהאמין בכך בעצמו. ואכן, משחק אחד לפני סיום העונה, כשהמקום בפלייאוף כבר מובטח, הדיח פיליפס את פלוטי מההרכב לטובת ג'ונסון, בהחלטה שהציתה אש ברחובות הקפואים של בפאלו. בעוד האוהדים נחצים לשני מחנות ומתווכחים בלהט על נכונות המהלך, נמנע פיליפס מלהתייחס לנושא. לימים טען כי היה זה הבעלים ווילסון שכפה את החילוף. הקאמבק הפלאי של פלוטי הגיע לקיצו.

        ג'ונסון ניצח במשחק סיום העונה את הקולטס, שכוכבם מאנינג שיחק רק חלק מהמשחק, ונראה חד ומוכן לפלייאוף. אך עננת החילוף המשיכה לרחף מעל ראשו, ורבים מאוהדי הבילס סברו שלא היה ראוי להוביל את הקבוצה לאחר שפלוטי עשה את העבודה השחורה לאורך כל העונה.

        פלוטי סיים את העונה עם 3,100 יארד באוויר, והרצים ג'ונתן לינטון ואנטוויין סמית' חברו ל-1,300 יארד. התופס אריק מולדס – שפרץ בעונת 98' – המשיך להוביל את בפאלו בתפיסה, אך הפעם נעצר מתחת ל-1,000 יארד, ואנדרה ריד הוותיק השיג פחות מ-800. כאמור, ההגנה היתה הסיפור האמיתי: ראשונה בליגה ביארדים, שניה בנקודות, ראשונה נגד המסירה ורביעית נגד הריצה. הפס-ראש של בפאלו, בהנהגת האגדה החיה ברוס סמית', היה כה יעיל עד שהגביל את מוסרי היריב לפחות מ-5 יארד למסירה – למעשה אפשר להם רק את הדמפ-אוף, הסווינג והסלאנט. לא היה לקבוצה אף שחקן עם יותר מ-7 סאקס, אך הלחץ הקבוצתי על הק"ב היה עצום. בהגנת הריצה המצויינת כיכבו הליינבקר סם קאוורט והסייפטי הוותיק הנרי ג'ונס, מאחורי חומת המגן של הנוז תאקל הענק טד וושינגטון.

        בפאלו נכנסה לפלייאוף כשבהרכבה עדיין תשעה שחקנים שחוו את ימי הסופרבול של ראשית העשור. הזכרונות היו טריים עדיין, והתשוקה לחזור לאירוע הגדול עדיין בערה.

        למה כן: ההגנה הטובה בליגה, מנהיגים עם ניסיון בפלייאוף, משחק ריצה סולידי.

        למה לא: הכרס של ווייד פיליפס (מאמנים שמנים נכשלים בפלייאוף), מחלוקת ק"ב שלא הוכרעה אפילו בסוף העונה, מורשת "ווייד רייט".

        מס' 6 – מיאמי דולפינס

        מאזן: 7:9; שלישית בבית המזרח; מאמן: ג'ימי ג'ונסון

        כל סקירה של מיאמי 99', כל דיון ביתרונותיה וחסרונותיה, מתחיל ומסתיים באיש אחד: דן "הגבר" מרינו. הק"ב האגדי, מלך המסירות, היארדים, הט"ד וניצחונות הקאמבק של כל הזמנים, עמד לפרוש בתום העונה, ועדיין לא ענד על אצבעו שום טבעת אליפות. דרום פלורידה כולה התגייסה למטרה אחת ויחידה: אליפות ראשונה לדן.

        הדוגמה היתה מובנת מאליה, וטריה בזכרונם של האוהדים, השחקנים והמאמנים: רק כמה חודשים קודם לכן רכב ג'ון אלוויי לעבר השקיעה הציורית של הרי הסלעים עם שתי טבעות בשתי עונותיו האחרונות, לאחר שהצליח להתגבר על מורשת ההפסדים בסופרבול שליוותה אותו מאז עונתו הרביעית בליגה. אלוויי, בן מחזורו ובמובנים רבים האלטר אגו של מרינו, עזב את המשחק כמנצח. מדוע שמרינו לא יחקה אותו, כעת, רגע לפני הפרידה?

        הבעלים וויין הוייזנגה בהחלט לא חסך מאמצים להגשים את החלום. הוייזנגה, שלא זכה באליפות מאז קנה את הקבוצה מיורשיו של המייסד ג'ו רובי, שכר - עם פרישתו של המאמן הנצחי דון שולה - את ג'ימי ג'ונסון לעמדת המאמן הראשי. נראה היה כי מדובר בהברקה: לא רק שג'ונסון שיקם את האימפריה של דאלאס, גידל את "השלישיה" וזכה בשתי אליפויות רצופות עם "הקבוצה של אמריקה" – הוא גם היה גיבור מקומי בדרום פלורידה, שם אימן את אוניברסיטת מיאמי האדירה בשנות השמונים, והוביל אותה לזכיה ב"אליפות" המכללות בעונת 87'. הוייזנגה האמין כי ג'ונסון היה מאמן בשיעור קומה הראוי ליורשו של שולה, מלך הנצחונות של הליגה, ואלוף פעמיים.

        ג'ונסון ביקש עם הגעתו למיאמי לחולל מהפיכה דומה לזו של פישר ביוסטון. הוא הבין כי המכשול שמנע ממיאמי להגיע לסופרבול מאז עונת 84' היה ההסתמכות המוחלטת על מרינו, והזנחה של משחק הריצה החיוני כל כך לפלייאוף. הוא הבהיר לכל מי שרצה לשמוע שמיאמי תהפוך לקבוצת התקפה מאוזנת. השחקן עליו הטיל ג'ונסון את המשימה להוות משקל נגד למסירה של דן "הגבר" היה הרץ בעל השם האירוני כרים עבדול ג'באר. למרות ההקשר ההיסטורי של השם, היה זה רץ במשקל זבוב שלא הפחיד שום ליינבקר. בניגוד לשכנים מטמפה, למיאמי לא היה שום "אולסטט" שישלים את עבדול ג'באר ולכן נותר משחק הריצה שלה אנמי (עבדול ג'באר לא הצליח להשיג ממוצע של יותר מ-3.6 יארד לנשיאה בשום עונה). באופן טבעי חזר העומס לרבוץ באופן בלעדי על כתפיו וזרועו של מרינו, כאילו לא הייתה מהפיכה.

        בשלוש העונות הראשונות שלו כמאמן הדולפינס, עם מרינו ועבדול ג'באר, הציג ג'ונסון שיפור מסויים מעונה לעונה, ואת עונת 98' סיים במאזן 6:10 ובמקום השני במזרח, אחרי הג'טס. הדולפינס ניצחו את בפאלו עם פלוטי המתקמבק בסיבוב הראשון של הפלייאוף ואז נסעו למיילהיי, לקרב קלאסי בין שני בוגרי דראפט 83'. אלוויי הנחיל נוק אאוט למרינו והדולפינס הובסו 38:3. אך במיאמי לא ראו בכך כשלון: הם חזרו לנצח בפלייאוף, ואלוויי היה בדרכו החוצה, מה שפתח את הדרך למתמודדות אחרות על האליפות.

        ואכן, כבר בשלב מוקדם של עונת 99', כשדנבר מתמוטטת ופיטסבורג תקועה, היו רבים שהימרו על מרינו כמנצח הגדול של העונה. תחושה זו הסתמכה לא רק על ההקבלה ההיסטורית בינו לבין אלוויי אלא גם על האיזון שהשיג ג'ונסון בין ההתקפה להגנה. כמו יריבתה לבית המזרח, בפאלו, נהנתה מיאמי 99' מהגנה מעולה. הדולפינס דורגו במקום החמישי בדירוג הכללי, חמישי נגד המסירה ושמיני נגד הריצה. הגנת הרד-זון היתה מוצלחת במיוחד – לאורך העונה כולה אפשרה הגנת מיאמי רק 6 ט"ד בריצה! את היחידה הובילו שני שחקנים "תאומים" בעמדת התאקל, טים בוואנס ודרל גרדנר, שתפקדו כמו "חומת וויליאמס" של הענונת האחרונות במינסוטה. האנד המחליף, טרייס ארמסטרונג הוותיק, תרם 7.5 סאקס תוך שהוא משתתף במהלכי מסירה מובהקים בלבד. מאחורי בוואנס וגרדנר שוטט הליינבקר האתלטי והאגרסיבי זאק תומאס, הסייפטי הוותיק ברוק מריון (שתי טבעות עם דאלאס) היה בקו השלישי של הגנת הריצה, והקורנרבק סם מדיסון שלט באוויר (שבע חטיפות וט"ד). האוהדים הוותיקים אף השוו את ההרכב ההגנתי העמוס בכשרון להגנת "אינשם" המהוללת של שנות השבעים. אך בניגוד ל"אינשם", ההגנה הנוכחית כללה כוכבים רבים. רמת השחקנים היתה כה גבוהה שהאנד הפותח, כוכב שנות האלפיים ג'ייסון טיילור, נותר בצל.

        משחק ההגנה חיפה על יכולת פושרת של ההתקפה. מרינו בן ה-38 כבר לא היה המוסר האולטימטיבי ששרף הגנות בשנות השמונים. צמד התופסים הדומיננטי שלו, "האחים מרקס", כבר פרש מזמן, ואת הסגל הובילו שני שחקני פוזשן אפורים, או ג'יי מקדאפי ואורונדה גדסדן. ג'ונסון הבין שעל מנת להשיג את האיזון המבוקש יהיה עליו להביא שחקנים מרשימים יותר לעמדות הקריטיות. הוייזנגה פתח את הארנק והחתים את התופס טוני מרטין, ששיחק פעמיים בסופרבול עם סן דייגו ואטלנטה, כדי שיוסיף מחץ להתקפת האוויר ויפתח את ההגנות. בדראפט נבחרו שני רצים חדשים שיתחרו בעבדול ג'באר, ג'יי ג'יי ג'ונסון ממיסיסיפי סטייט וסיסל "דיזל" קולינס, שחקן מוכשר שנזרק מאוניברסיטת לואיזיאנה סטייט בגלל הרגלו להכנס באמצע הלילה לחדריהן של נשים זרות ולטעון שרק "הלך מתוך שינה". ג'ונסון טען שהוא מאמין לסיפוריו של קולינס ושצריך לתת לו הזדמנות. אלא שלאחר ששיחק בשמונה משחקים במהלך העונה נתפס קולינס כשהוא שוב פורץ לביתה של אשה בפרבר של מיאמי, והפעם נדון ל-15 שנות מאסר...

        מאחר שעבדול ג'באר נפצע, הוטלה האחריות במשחק הריצה על כתפי הרוקי ג'ונסון, שלא הרשים במיוחד. נסיונותיו של ג'ונסון לשפר את משחק הריצה עלו בתוהו, וכל התחזיות האופטימיות נתבדו. בהעדר משחק ריצה אפקטיבי וכשגופו מתחיל להשחק (החמיץ 5 משחקים בגלל פציעה) נתן מרינו את עונתו הגרועה ביותר, עם פחות מ-3,000 יארד, 12 ט"ד בלבד ו-17 חטיפות. הוא ניצח חמישה משחקים בלבד והפסיד ששה. למרבה המזל הציג מחליפו יוארד יכולת סבירה פלוס בחמשת משחקיו בהרכב, ניצח ארבעה מהם (כולל את טנסי על האפס, משחק שתיארתי בפרק "ורד בשם אחר") ושמר על סיכויי מיאמי להגיע לפלייאוף. מרינו חזר מהפציעה, הפסיד ללא הרף, אך ניצחון אחד שהשיג – בשיניים, 9:12 על סן דייגו הגרועה – הבטיח למיאמי מאזן חיובי ובסופו של דבר מקום בפלייאוף. חוסר היציבות בעמדת הק"ב התבטא גם ביכולתם של התופסים, כשמקדאפי נסוג מתואר מלך התפיסות בעונת 98' ל-43 בלבד בעונת 99'. רק מרטין הצדיק את החוזה שלו, כשצבר יותר מאלף יארד.

        מיאמי הגיעה איפוא, לפלייאוף בצליעה, מותשת וחבולה, ולמרות זאת עדיין האמינה כי תוכל לחולל נס ולהביא למרינו את הטבעת הנכספת.

        למה כן: אלוהי הפוטבול לא ייתנו למרינו לפרוש בלי טבעת; מאמן עם מסורת של הצלחות בפלייאוף; הגנת עילית.

        למה לא: חצי מרינו; משחק ריצה פתטי; תופסים בלי כריזמה.

        *בפרק הבא – ניסים ואכזבות