הקבוצה הכי טובה בעיר?

כשברצלונה הביאה בקיץ האחרון את ריקי רוביו, רבים מאוהדי הקבוצה חששו מכישלון מהדהד. צירופו של הכישרון הצעיר יצר מעין קבוצת כוכבים בברצלונה, ואין דבר שבקטאלוניה חוששים ממנו יותר מאשר תדמית שבעה ומדושנת של קבוצת גלאקטיקוס. כמה חודשים חלפו מאז, ועם הנתונים קשה להתווכח: מאזן של 1:15 בליגה הספרדית; שמונה ניצחונות ללא הפסד ביורוליג; פירוק לגורמים של היריבות; וניצחונות ב-20 הפרש באיטליה מול סיינה וב-22 במדריד בקלאסיקו מול ריאל. הדומיננטיות של ברסה בתחילת העונה הנוכחית היא הסיפור הגדול של הכדורסל האירופי עד כה, ונדמה שכבר כמה שנים לא נראתה ביבשת קבוצה שבאופן גורף כל כך טובה יותר מכל שאר יריבותיה. ברסה, בשלב מוקדם של העונה, רצה נהדר, מציגה כדורסל חכם ושובה עין, ודורסת כל מה שניצב בדרכה.

עם מספר שחקני על חדשים בסגל, אפשר לטעות במחשבה שמדובר בקבוצה חדשה יחסית. האמת היא שההצלחה של ברסה מתחילה עוד לפני כן, כחלק מתהליך רחב יותר, שכלל סוג של מתיחת פנים של הבלאוגראנה. החבר'ה החדשים בשכונה נכנסו לכר פורה, עם סגנון משחק ושלד שרובו המוחלט כבר שיחק יחד. עכשיו הם רק קוצרים את הפירות.

חמש שנים אחרי העונה הגדולה בתולדות המועדון - במהלכה זכתה הקבוצה ביורוליג, בליגה הספרדית ובגביע הספרדי גם יחד - לז'ואן לפורטה נמאס. הקבוצה קרסה תחת הציפיות שנה אחר שנה, וכל תאריה מאז אותה עונה היסטורית הסתכמו בגביע אחד, די זניח יש לומר, בזירה המקומית.

לאחר הפסד מביך לבילבאן ברבע גמר הגביע הספרדי ב-2008, ללפורטה נפל האסימון. למעשה, זה הדהד באוויר זמן רב לפני כן. הצמד האקס-יוגוסלבי שכלל את המאמן דושקו איבאנוביץ' ומנהל העל זוראן סאביץ' (שכבודו כשחקן ענק במקומו מונח), שעמדו בראש מקבלי ההחלטות במועדון, ניהלו את העניינים שלא כראוי. השניים קיבלו יד חופשית מלפורטה, וענו בבנייה שגויה של הקבוצה, בהחתמות בסכומי עתק שלא הצדיקו עצמן, ובבזבוז כסף גדול.

בברצלונה הבינו ששמות סקסיים הם לא ממש מנוף להצלחה, והחלו בשינוי קונספטואלי. תחילה פוטר הרס"ר איבאנוביץ', מיד לאחר אותו משחק הדחה מול בילבאו. מספר חודשים לאחר מכן הגיע תורו של סאביץ', לאחר כמעט שלוש שנים בברסה. ממלאי המקום, לשם שינוי, היו שמות קצת פחות מפוצצים. צ'אבי פסקואל, אנונימי לחלוטין עד אז, קודם מעמדת עוזר המאמן למאמן הראשי. כג'נרל מנג'ר הובא צ'יצ'י קראוס, סוג של אגדה בספרד, עוד מהימים בהם הוביל את מנרסה לאליפות היסטורית ב-1998, כשהוא בן 38. מי שמונה להיות אמון על הסקאוטינג, אגב, היה לא אחר מהאיש וקווצת השערות האלמותית בכתפיים, הלוא הוא הסנטר הפורש רוברטו דואניאס.

עם תחילת 2010, פסקואל עדיין כאן, וכאן כדי להישאר. יחד עם קראוס השניים הנהיגו מודל ניהולי חדש בברסה, מודל שפוי יותר, שבו הכסף מוזרם בחוכמה, מושקע במקומות הנכונים ומשלב שיקול דעת ומחשבה. בסופו של דבר, השקט התעשייתי בברסה מניב רק תוצאות טובות. בעונה שעברה חזרה ברסה למרכז הבמה, כשקטפה את תואר האליפות בספרד, והעפילה לפיינל-פור היורוליג, לאחר שלוש שנות היעדרות מהמעמד המכובד. העונה המכונה הזו כבר משומנת היטב.

ההצלחה של העונה שעברה לא הכתה את ראשי ברסה בסנוורים. רוב הסגל מהעונה שעברה נותר בעינו, כמו גם סגנון המשחק והדגשים המקצועיים, אך בכל זאת ברסה התחזקה ושיפצה את עצמה היכן שמצאה לנכון. ארסן איליאסובה הוחלף בטרנס מוריס מיודענו, דניאל סנטיאגו בבוניפסה נ'דונג הסנגלי, ועל העזיבה המפתיעה יחסית של דייויד אנדרסן חיפו הקטלאנים בהבאתו של ארזם לורבק המצוין, גם הוא מצסק"א. כל זה התווסף להחתמה המתוקשרת ביותר של נער הפלא ריקי רוביו, שהפכה את הקבוצה לנוצצת במיוחד אך עדיין בין כל השחקנים המצוינים עובר קו המשותף לכולם - אינטליגנציית המשחק גבוהה, האגו נותר נמוך.

דווקא החתמה שייצרה פחות הדים, של פיט מיקל מקאחה לבוראל, נראית כמו ההחתמה המשמעותית ביותר של ברסה בקיץ. עם סגנון משחק יעיל אך לא מבריק, נותר מיקל אחד מהשחקנים הפחות מוערכים של השנים האחרונות בכדורסל האירופי. ניסיון העבר, מה לעשות, מלמד שרוב השושלות המצליחות ביורוליג בעשור האחרון החזיקו בסמול פורוורד איכותי מהשורה הראשונה, בין אם זה בודירוגה, פארקר או שישקאוסקאס, שכולם הובילו את קבוצותיהם לזכיות ביורוליג.

בשנים האחרונות ברסה שיחקה לרוב בסט של שלושה גארדים, והייתה חסרה את השחקן הזה שיעשה את ההבדל. מיקל, שמראה שיפור מעונה לעונה, הוא בדיוק זה. האמריקאי התזזיתי פתח את העונה בפורמה נהדרת, והוא קולע ביורוליג כמעט 16 נקודות למשחק באחוזים יוצאים מהכלל. הוא מסוג השחקנים שתמיד מגיעים לעבודה, מוסיף לברסה קשיחות לאין קץ, וקשה מאוד לעצירה בהתקפה. בשקט בשקט, ועם הירידה היחסית ביכולת של שישקאוסקאס, לא יהיה מופרך בכלל לומר שנכון להיום, מיקל הוא הסמול פורוורד מספר אחת באירופה.

אולם לייחס את היכולת של ברסה לשחקן כזה או אחר יהווה הסתכלות צרה על הדברים. כל מי שראה את ברצלונה משחקת העונה ולו רבע אחד, יוכל להבחין בכך שמדובר בראש ובראשונה בקבוצה ששוויה עולה על סכום חלקיה. די להעיף מבט בתקצירי המהלכים היפים של המחזור ביורוליג ולמצוא שם שניים או שלושה מהלכים קבוצתיים של ברסה כבדרך קבע, על מנת לקבל אינדיקציה לכך.

מבחינה התקפית, ברסה מספקת אינספור רגעי שיא מרהיבים ליוטיוב, ובכלל מציגה משחק התקפה שוטף ומלהיב. ברסה מתקיפה בצורה חכמה ויעילה, עם תנועה בלתי פוסקת ללא כדור והרבה צירופי מסירות בין השחקנים. אך מעל לכל, גולת הכותרת של הקבוצה העונה זו דווקא ההגנה. המספרים מראים שבליגה הספרדית מורידה ברסה את יריבותיה ל-62 נקודות למשחק בלבד. ביורוליג רק פעמיים קבוצה כלשהי פרצה מולה את מחסום 70 הנקודות, ואף אחת עוד לא עברה את ה-80.

המסקרן הוא שחלק לא קטן משחקני ברסה לא נחשבים לשומרים גדולים באחד על אחד. ברסה מציגה הגנה אישית קטלנית, שמתחילה מלחץ של הגארדים על הכדור, ומונעת בעיקר מהבנת משחק גבוהה של כלל השחקנים ועבודה קבוצתית מרשימה. בעיקר נראית כמו קבוצה שיודעת בדיוק מה היא רוצה מעצמה. יש לה מבחינה מקצועית כל מה שצריך. סגל עמוק ואיכותי, גו-טו-גאי מובהק לשעות צרה בדמותו של נבארו, ושחקנים משלימים שאתה יודע בדיוק מה תקבל מהם בערב נתון.

עם המשך העונה תתגבש גם היררכיה ברורה יותר בקו הקדמי, כשמי שצפוי לעשות את הקפיצה הוא ארזם לורבק, שנכנס בצורה חלקה למרקם הקבוצתי, אבל עדיין לא לוקח על עצמו מספיק.

סוגיית ריקי רוביו כבר דוברה ונטחנה עד דק, אולם בכל זאת קשה שלא להתייחס בכמה מילים לנער הפלא הספרדי. על הילד המדובר עבר קיץ עמוס, בו הספיק לזכות ביורובאסקט עם נבחרת ספרד, להיבחר במקום החמישי בדראפט, לסרב לחתום במינסוטה שבחרה אותו ולבסוף לחתום על חוזה עצום בברסה. רוביו נזקק בתחילת העונה לתקופת היכרות קצרה עם החברים החדשים, אך ככל שהזמן חולף הוא משתלט על העניינים וממלא את תפקידו בצורה מעוררת הערכה. בשבוע שעבר נתן תצוגה נהדרת מול עיניו המשתאות של מסינה, כשניצח על המקהלה הקטלאנית עם 18 נקודות ו-7 אסיסטים בניצחון המרשים במדריד מול ריאל.

בעל כורחו הפך רוביו לשחקן שכל צעד שלו נבחן בזכוכית מגדלת. הציפיות משחקן כזה נמצאות בשמים, וקשה לראות אותן מתממשות. אז נכון, יש לרוביו מוגבלויות מאוד ברורות בכל הקשור ליכולת צבירת הנקודות, כפי שיעידו אחוזי הקליעה הנמוכים שלו העונה ביורוליג (33 אחוז מהשדה). בעין בלתי מזוינת רוביו יכול להיחשב כנגר חסר יכולות, ויש שיגידו שמדובר בכישרון מוערך יתר על המידה.

אבל הצדדים החזקים אצל רוביו הופכים אותו לכישרון יוצא דופן, שלא נראה שנים רבות באירופה. הוא כבר עכשיו אחד המוסרים הטובים באירופה, אם לא הטוב שבהם, הוא מחזיק באינסטינקטים נדירים ותחושה מדהימה למשחק. את כמות הכישרון, במקרה הזה, לא יהיה הוגן לאמוד על פי סטטיסטיקה. וחוץ מזה, מתי בפעם האחרונה הוביל ינוקא בן 19 קבוצה בסדר הגודל של ברצלונה?

אז ברסה באמת נראית כמו הקבוצה הטובה באירופה, וכפי שזה נראה כרגע, בסדרת משחקים אין מי שיכולה עליה. הבעיה היא שכדי לזכות ביורוליג צריך לקחת את כל הקופה בערב אחד נתון. המכשול שברסה תצטרך לצלוח בכדי להגיע לתואר הנכסף, אם כך, אולי קשור בצ'אבי פסקואל. האם חוסר הנסיון של המאמן יעמוד לברסה לרועץ כשתגיע לרגעי האמת? ואולי ברסה הגיעה לשיא בשלב מוקדם מדי?

מעטים הצליחו לגבור על שועלי הקרבות הכל כך ותיקים מסינה ואובראדוביץ' כשכל הכסף היה מונח על השולחן. שני הטקטיקנים הללו מחזיקים, בדומה לפסקואל, בסגלים מוכשרים ועמוקים מאוד, כשהאיטלקי והספרדי מתמחים בהבאת הקבוצות שלהן לשיא במאני-טיים.

במצבה הנוכחי, אין ספר שברצלונה הייתה מעדיפה שגם הפיינל פור היה מוכרע בסדרת משחקים. אומנם עד לפיינל פור יש בכל זאת כמה משחקים לעבור, בסופו של יום, כמאמר הקלישאה, משחקים גדולים מוכרעים על ידי שחקנים גדולים. ואם הבלגאוגרנה אכן יהיו שם, היא תצטרך רק עוד שני משחקים טובים של הכוכבים שלה. כרגע זה נראה תסריט סביר בהחלט.