אתם יכולים לקחת את הסיפור הבא כסיפור פוליטי או כסיפור על ספורט וכדורגל. תסתכלו על הצד הביזארי שבו או על הצד העצוב, בסופו של דבר, איך שלא תסובבו אותו, תגיעו עמוק לתוך המציאות. במקום שמתחיל הספורט נגמרת הפוליטיקה, במקום שמתחילה הפוליטיקה נגמר הספורט. פה הם דווקא מתעקשים ללכת ביחד. שני סיפורים קצרים על נבחרת שרצתה להגיע למונדיאל ומצאה את עצמה שוקעת לתוך הסכסוך הערבי ישראלי.
קצת לפני 1934 הוקמה הנבחרת הראשונה של פלסטין, אמנם תחת השלטון הבריטי בארץ ועדיין לא כישות עצמאית, אבל בכל זאת משהו. למונדיאל הם לא הגיעו ועד לניסיון הבא עברו יותר משישים שנה. בהשראת הסכמי השלום ואביב העמים במזרח התיכון, אי שם בשנות ה-90 של המאה הקודמת, החליטו ראשי הרשות שמדינה מתוקנת צריכה נבחרת לאומית. הרבה לחץ לא היו צריכים להפעיל בפיפ"א ובדירוג הרשמי הראשון של שנת 99' כבר הופיעה נבחרת פלסטין אי שם במקום ה-188. שחקנים מהגדה ומרצועת עזה הרכיבו את הנבחרת, שאמורה הייתה להסתער על הגביע העולמי ביפן וקוריאה.
ההתחלה לא בישרה טובות. ארבעה חודשים עברו והנבחרת לא הסתערה לשום מקום. במאי 99' הגיע עזמי נאסר, היום מאמן אח"י נצרת מהלאומית. נאסר: "עד שבאתי שיחקו משחקים רשמיים, אבל לא עשו שום הישג. לא הייתה בכלל נבחרת מסודרת, אז התחלנו לאסוף שחקנים. הסתובבתי בשכם, יריחו, חאן יונס, רמאללה ועזה וראיתי הרבה משחקים. לקחתי 25 שחקנים מעזה ו-25 מהגדה. בהתחלה אימנתי יומיים פה ויומיים שם בגלל שהיה קשה לעבור ממקום למקום, עם כל המצב הרגיש בארץ, מה שעכשיו בלתי אפשרי בכלל. ככה התחלנו לעבוד".
"פתאום כולם חזרו אליי עם 10 קילו יותר. ישבו בבית והשמינו"
ואז הגיעו מוקדמות המונדיאל. פלסטין הוגרלה לבית 3 האסייתי ביחד עם קטאר, מאלזיה והונג קונג. מתוך 40 המדינות במוקדמות באסיה יעלו רק שתיים למונדיאל, נבחרת שלישית תתמודד בפלייאוף כמעט חסר סיכוי מול יריבה אירופאית. פלסטין רק רצתה לעבור את השלב הראשון בכבוד. כל משחקי הבית נערכו תוך שלושה שבועות בטורניר שנערך בקטאר ובהונג קונג. מהפלסטינים נחסך הצורך לעמוד בדרישות האריוח של פיפ"א. את הקמפיין סיימו חניכיו של נאסר במקום השני עם 7 נקודות. שני ניצחונות (0:1 על מאלזיה ו- 0:2 על הונג קונג), תיקו ושני הפסדים. שום תבוסה לא נרשמה שם.
אבל בנקודה הזו, במקום להמשיך משם וליצור מומנטום, העסק פשוט נתקע. נאסר: "אנחנו חודשיים אחרי האליפות. אף אחד לא שיחק ופתאום כולם חזרו אליי עם 10 קילו יותר. ישבו בבית והשמינו. זה לא שלא משחקים. יש ליגה, אבל בכל עזה יש שלושה מגרשים וזה לא מספיק ופתאום יש הפגנות או איזה אירוע בטחוני ומפסיקים את הליגה. בתקופה שאימנתי היו מריבות בין הקבוצות. לפני חודש חזרו מלבנון ממשחק נגד 'אל ניז'מה' הלבנונית. המשחק הופסק בדקה ה- 82 בגלל שכולם הלכו מכות והקהל נכנס למגרש".
בתקופה שלפני האינתיפאדה אפילו עוד דיברו כמה בעלי חזון על משחק ידידות בין נבחרות פלסטין וישראל. אלא שהדיבורים על אייל ברקוביץ' וחיים רביבו מכדררים בעזה, נשארו בגדר חלום. שנתיים אחרי שהועלה הרעיון מספר יוסף דגן, אחרי לקשרי חוץ בהתאחדות לכדורגל בישראל, כמה רחוק הרעיון הזה הגיע: "הזמנו את היו"ר עפיפי למשחק בן ארצי של נבחרת ישראל, אני חושב שזה היה נגד צרפת. בסוף הוא לא הגיע. מעבר לזה אין לנו שום קשר איתם, ממש כלום".
מסכם בפשטות יו"ר ההתאחדות הפלסטינית, אחמד אל עפיפי, שיושב בעזה ומרגיש כמו דון קישוט אל מול המציאות הקשה שמסביבו: "חצי יושבת בעזה וחצי בגדה והשחקנים נפגשים רק במשחקים בחו"ל. אתם חיים בארץ ויודעים שאין לנו אפשרות לעבור מהגדה לעזה ולהפך. אנחנו סובלים לא רק בפוליטיקה, אלא גם בספורט".
כמה אנשים נכנסים באצטדיון של 8,000 מקומות?
גם הליגה הפלסטינית, שהתחילה בהתלהבות גדולה, גוועה. נאסר: "עד האינתיפאדה הייתה ליגה פחות או יותר מסודרת. עכשיו אין שם כלום. בעזה הייתה ליגה ראשונה של 14 קבוצות, בגדה היו 16 קבוצות. האלופות בכל ליגה היו נפגשות למשחק אליפות של שני משחקים. מחזיקת הגביע האחרונה הייתה קבוצת סג'איה מעזה, שגברה על מחזיקת הגביע הקודמת, חדמאת טול כארם. חדמאת רפיח הייתה האלופה האחרונה, אחרי שניצחה בגמר את אלופת רמאללה. שתי האלופות ייצגו בעבר את פלסטין בגביע האלופות והמחזיקות באסיה.
למרות כל הבעיות והצרות מסביב, הרעב לכדורגל ולספורט, לפחות מבחינת הקהל, הוא אדיר. לאצטדיון המרכזי ביריחו, שנחשב לגדול מכולם בגדה, משך אלפים באופן קבוע. האצטדיון הראשי בעזה הוא מגרש עפר עם כמה טריבונות רעועות סביבו. אין שם דשא, אבל הוא כבר אכלס, ויותר מפעם אחת, עשרת אלפים איש. בעקבות ההצלחה של הנבחרת, בנו בעזה את האצטדיון הלאומי - 'סטאד פלסטין', שמכיל 8,000 מקומות ישיבה. אפילו השקיעו בדשא. במשחק של הנבחרת מול זמאלק המצרית, חודשים ספורים לפני האינתיפאדה, כל עזה הייתה על הרגליים. 20 אלף איש נדחקו כמו סרדינים וראו את זמאלק מנצחת 1:2.
אבל זה רק חלק מהתמונה. איך עושים מחנה אימונים בלי שחקנים? מה עושים השחקנים כדי להתפרנס? למה הלך עזמי נאסר הביתה אחרי ההצלחה הגדולה ולמה שבת קפטן הנבחרת שבוע אחרי פתיחת האימונים? הכל בחלק ב' שיתפרסם מחר.