בין סינדרלה ללכלוכית

אחד הדברים שהכי משעשעים אותי זה לשמוע חברים מתל-אביב אומרים ש"ירושלים זה כבר לא מה שהיה פעם". באותו רגע מתחשק לי לשלוח SMS לדוד המלך ולשאול אותו באמת, "איך היה פעם?". על אותו משקל אפשר להתייחס להספדים הקבועים על הגביע האנגלי שמכריזים על מותו כל שנה מחדש, רק כדי למצוא אותו שוב חי, בועט ופותח את החדשות של עשר ב-BBC.

נכון שהיו לא מעט קרחות במגרשים בסיבוב השלישי של הגביע בשבת האחרונה (במיוחד היה ביזיון בוויגאן, שם רק חמשת אלפים צופים הטריחו עצמם למשחק הקבוצה המקומית נגד האל סיטי), רק שהעניין לא נובע מירידת קרנו של הגביע האנגלי אלא מסיבה פשוטה אחרת: קבוצות הפרמייר-ליג לא כוללות את משחקי הגביע במנוי והאוהדים, שגם כך הוציאו מאות פאונדים על המנוי, נדרשים לשלם עוד כמה עשרות עבור כרטיס למשחק וקשה להאשים אותם שהם מוותרים על התענוג.

מי שבכל זאת רצה ליהנות מהקסם המיוחד של הגביע האנגלי היה צריך להיות אתמול באולד-טראפורד או באפטון פארק, שני מגרשים שסיפקו לנו Cup-Ties אמיתיים עם כדורגל אנגלי כמו שאנחנו אוהבים: קצב, תשוקה ומחוייבות, הן על הדשא והן ביציעים. וכמובן, סיפור סינדרלה מקסים כמו שהגביע האנגלי יודע לספק.

הניצחון של לידס באולד-טראפורד מגיע יותר לאוהדים הנפלאים של הקבוצה שנפלו קרבן לניהול שערורייתי שדרדר אותם עד לליגה השלישית ואחרי לא מעט שנים קשות יכלו אתמול שוב לחייך - לא רק מהניצחון המרשים, אלא גם מהדרך בה הושג. לידס לא באה להחנות את האוטבוס ברחבה של יונייטד ואולי לגנוב שער בהתקפה מתפרצת, היא באה לשחק כדורגל, וכשיש לך חלוץ נפלא כמו ג'רמיין בקפורד (בקרוב על המסכים שלכם באחת מקבוצות הפרמייר-ליג), יש לך גם סיכוי לא רע לנצח, אפילו באולד-טראפורד, כמו שאכן קרה.

צחוק הגורל הוא שלמפגש דומה בתחילת העשור לידס אולי לא היתה עולה בהרכב החזק ביותר שלה, אבל אתמול גם הפצועים, החולים והגימליסטים התייצבו והעניקו לאוהדי לידס רגע שוודאי שימח אותם לא פחות מההעפלה לחצי-גמר ליגת האלופות ב- 2001. ככה זה בחיים, כשאתה מאבד את הכל, רק אז אתה פתאום נזכר להעריך את הדברים היפים והפשוטים שבהם - כמו ניצחון על היריבה מהעיר השכנה בסיבוב השלישי של הגביע.

העלייה המחודשת של לידס לכותרות מתקשרת גם לסיפור השני של סופ"ש בכדורגל האנגלי - הקריסה הכלכלית של פורטסמות. בניגוד לאוהדים של לידס, שנפלו קורבן לניהול פושע, לאוהדים של פורטסמות' אין לי ממש הרבה סימפטיה.

כשהגיע סשה גאידמאק ושפך עליהם מליונים שהביאו להם בסופו של דבר את הגביע האנגלי ב-2007, אף אחד מהאוהדים לא ממש התעניין מי האיש ומה בדיוק הוא עושה כאן. הם התעוררו רק אחרי שגאידמק עזב את המועדון והשאיר אחריו ערימה של חובות. אם היו טורחים לברר אצל אוהדי בית"ר ירושלים, אלה היו מספרים להם שמי שעשוי להיות הבעלים האמיתי של הקבוצה הוא סוחר נשק שמבוקש למעצר בשלוש יבשות שונות, וחוץ מהקבוצה שלהם הוא החזיק בקבוצה נוספת, אי שם במזרח-התיכון, קבוצה אותה נטש אחרי שאוהדיה העיזו והחציפו לא להצביע עבורו בבחירות לראשות העיר.

בכדי להוסיף חטא על פשע המשיכו בפורטסמות בשלומיאליות שלהם ושמו את המועדון בידיים של שרלטנים מזרח-תיכוניים אחרים, שהתבררו מהר מאוד ככאלה שספק אם יש להם בכיס עודף לקנות קפה בהפסקה.

האוהדים בפראטון-פארק קראו במהלך משחק הגביע בשבת ל- Board (חבר המנהלים) להתפטר, מה שגרם לי להתפקע מצחוק מהנאיביות, או שמא, מהטפשות שלהם. הרי ב-Board יושבים אנשיו של הבעלים (מי שזה לא יהיה עכשיו), ואם הוא יילך, מי ישלם את משכורות המליונים והחובות שהבעלים הקודמים השאירו אחריהם - האוהדים? עדיף שבמקום זה, יעשו אותם אוהדים חשבון נפש ויבינו שאולי בפעם הבאה כדאי לא לקפוץ מעל הפופיק ולהתמכר לקסמי שווא. בסופו של דבר, אחרי שאותם שרלטנים, השחקנים שעשו להם סיבוב על הכיס והמנג'רים שדאגו רק לתחת שלהם ולא לעתיד המועדון יעברו לחפש פראיירים חדשים במקום אחר, האוהדים הם אלו שיצטרכו לנסוע הלוך וחזור חמש-מאות ק"מ למשחק ליגה שלישית בקרלייל בלילה מקפיא באמצע שבוע.