ורד בשם אחר

"מה יש בשם? מה שאנו קוראים "ורד"

בכל שם אחר ישמור על ניחוחו המתוק..."

(וויליאם שייקספיר, "רומיאו וג'ולייט", 1597)

"הכל נשאר כמו שהיה וכל שינוי הוא רק קוסמטי

אם תקלף את הקליפה – אסתר המלכה היא רק אתי"

(אלון אולארצ'יק, "מאיר ואלון", 1984)

בראשית שנת 97' היה וורן סאפ תאקל הגנתי בן 24, שחצן וחוצפן עם פה גדול, שזה עתה סיים את עונתו השניה בנמושה העלובה ביותר של הליגה, טמפה ביי באקנירס. תשע הסאקס שצבר באותה עונה גרמו לפיו לגדול עוד יותר מהרגיל. זמן מה לאחר שצפה בעוד פלייאוף בטלוויזיה, נתקל במקרה במאמנו הצעיר טוני דאנג'י במסדרונות משרדי הקבוצה, בצמוד לאצטדיון "הוליהן" הפרימיטיבי והמגושם שבשולי העיר טמפה. כידוע היטב לסאפ, היה דאנג'י היפוכו המוחלט: אדם שקט, מדוד, מחושב, רגוע, שמעולם לא הרים קולו ולא ניסה להתבלט בשום מסגרת. הוא היה המטרה המושלמת עבור סאפ, וסאפ, עדיין "חם" בעקבות עונת 10:6 – העונה ה-14 ברציפות של הקבוצה במאזן שלילי – עשה את מה שעשה תמיד, בכל מצב: נאם.

"קואץ', הארגון הזה הוא בדיחה. אנחנו הבדיחה של הליגה! אף אחד לא לוקח אותנו ברצינות. חייבים לעשות שינוי משמעותי כאן. מה זה האצטדיון הזה? מה זה הסמל הזה? מה ל***** המדים האלה בצבע קרטיב? אנחנו נראים כמו קבוצת ג'וניור קולג' מ******!"

דאנג'י, כמו תמיד, לא התרגש מהרטוריקה של סאפ. הוא הניח יד על כתפו של התאקל הענקי, הביט בעיניו, ואמר בשקט: "וורן, אתה צריך לסמוך עליי. הכל כאן אכן ישתנה, ובקרוב מאד. הסמל, המדים, האצטדיון – הכל יוחלף. דיברתי על זה עם מר גלייזר, והוא ידאג לכך".

המאמן הרגוע המשיך בדרכו, משאיר את סאפ במצב בלתי מוכר לו: שתיקה שכולה הלם.

ואכן, כעבור חודשים ספורים הציגה טמפה מראה חדש, שונה באופן מהותי מזה של עשרים ואחת העונות הקודמות: חולצות אדומות, מכנסיים וקסדות אפורים, וסמל חדש – במקום הפיראט המגחך "באקו ברוס", גולגולת ושתי חרבות. התוצאה על המגרש הייתה מיידית – לראשונה מאז עונת 82' סיימה טמפה במאזן חיובי והגיעה לפלייאוף. כעבור שנה נסגר אצטדיון "הוליהן" (המכונה "הסומבררו") והוחלף באצטדיון חדש ומשוכלל, כולל ספינת פיראטים שתותחיה "יורים" בכל ט"ד של הקבוצה המקומית. הבאקנירס הגיבו בעוד שלוש הופעות בפלייאוף, ולבסוף – בזכייה היסטורית בסופרבול.

טמפה ביי לא היתה הקבוצה היחידה שנעזרה בשינוי תדמית כדי לשנות את גורלה. באותה שנה ממש השליכה דנבר ברונקוס לפח האשפה של ההיסטוריה את החולצות הכתומות שסימלו אותם במשך עשרות שנים (והיוו את ההשראה לכינויה של הגנת הקבוצה בשנות השבעים, "אורנג' קראש") ואת סמל הסוסון העומד על רגליו האחוריות, והחליפה אותם במדים בצבע כחול כהה (עם פס כתום זוהר כמזכרת) ובסמל ראש סוס זועם ומאיים. מייד הפכה הקבוצה מהלוזרית הקבועה של הסופרבול (ארבע הופעות, ארבעה הפסדים) לאלופה פעמיים ברציפות. סיאטל סיהוקס החליפו את הסמל שלהם בראש נץ זועם ומאיים... וכעבור שלוש שנים הגיעו לסופרבול לראשונה בתולדותיהם. ואריזונה קרדינלס, הלוזרים של כל הזמנים, עשו שינוי דומה בסמל שלהם (מסתבר שאפילו ציפור לא מפחידה במיוחד כמו הקרדינל יכולה להראות זועמת ומאיימת...) – ותוך שלוש שנים מצאו אף הם את עצמם בסופרבול לראשונה בתולדותיהם.

בפרק "בין האנק לאלוויס" תיארנו את הדפוס הקבוע אליו נקלעה קבוצת טנסי אוילרס בעונת 98' – מאזן 8:8 שלישי ברציפות, ללא הופעה בפלייאוף, ללא התקדמות וללא נסיגה. השינוי המתבקש החל, כמו בטמפה ביי שנתיים קודם לכן, בפרטים הטכניים, ה"קטנים" – בהם, כידוע, נמצא אלוהים.

בתחילת שנת 99' חשו כל תושבי נשוויל ושחקני האוילרס בשינוי ההולך ומסתמן על קו האופק – ליתר דיוק, על קו האופק הצפוני של הדאונטאון, בו נראה בבירור צילו העצום של האצטדיון החדש, הקולוסיאום. ההתרגשות לקראת פתיחתו הקרובה של הבית ה"אמיתי" – האצטדיון הראשון שנבנה בעיר עבור קבוצה מקצוענית בליגה בכירה – סחפה את האוהדים והגיעה עד למשרדיו של הבעלים, "באד" אדאמס. לכבוד המעבר לקולוסיאום, ועל מנת להטביע חותם רשמי על הפיכת הקבוצה מאורחת לרגע לנושאת הדגל של הספורט המקצועני במדינת טנסי, החליט אדאמס לשנות מקצה אל קצה את תדמיתה.

קשה להגזים במידת הקושי האישי שהיה לאדאמס להחליט על השינוי. לא רק שהקים את הקבוצה והנהיג אותה מזה 40 שנה: שמה סימל הן את הקשר לעירו יוסטון, שעזיבתה הייתה קשה דיה עבורו – והן את ליגת ה-AFL שהיה ממייסדיה, ליגה שצמחה על בסיס רווחי הנפט שלו ושל שותפו, למאר האנט. מגדל הקידוח שהתנוסס על קסדות השחקנים היה אות לרקע האישי שלו, בראש ובראשונה. הוויתור עליו היה כוויתור על חלק מעברו.

אך ממש כשם שידע להכריע בעד המעבר לטנסי, ידע אדאמס גם הפעם להניח בצד את הרגשות האישיים ולתת קרדיט לעיר ולמדינה שאימצו את האוילרס אל חיקן. שם הקבוצה הוחלף ל"טייטאנס" – מחווה לעיר נשוויל המכונה "אתונה המערבית" בגלל ריבוי האוניברסיטאות והמכללות בתחומיה (והכילה אפילו דגם מוקטן של הפרתנון...). במקום מגדל הקידוח הופיעו על הקסדות הלבנות סמל מדינת טנסי (עיגול כחול ובתוכו שלושה כוכבים אדומים) והאות "T" עם להבות כחולות-אדומות. המדים החדשים היו בצבעי כחול כהה, תכלת ולבן. גרג איסטרברוק בטורו "טיוזדיי מורנינג קוורטרבק" כינה את הסמל החדש " הנעץ הבוער"...

מעבר להקשר היווני העתיק של השם "טייטנס", היה לו גם קשר לליגת ה-AFL. זה היה שמם המקורי של ניו יורק ג'טס. לאחר שהחליפו את השם הפכו הג'טס מהנמושה של בית המזרח למנצחת הסופרבול הראשונה מהליגה הצעירה. אדאמס קיווה כי השינוי ההפוך עליו החליט יביא לתוצאה דומה עבור טנסי.

הסגל שהתייצב לעונת 99' של טנסי טייטאנס היה דומה למדי לזה שסיים במאזן 8:8 בעונה הקודמת. כמה שחקנים צעירים יחסית כמו הגארד בנג'י אולסון והליינבקר ברון וורת'הם קודמו להרכב הראשון, וכמה שחקנים ותיקים ובראשם התאקל ההגנתי ג'ייסון פיסק והפולבק לורנזו ניל נרכשו מקבוצות אחרות. שני רוקיס, האנד ג'בון קרס והקורנרבק סמרי רול, מצאו מקומם בהרכב ההגנה. נתעכב מעט על שניים מהמצטרפים: ניל וקרס.

לורנזו ניל, המכונה "לו-דאדי", החל דרכו בעונת 93' כבחירת הסיבוב הרביעי של הסיינטס. במהלך ארבע עונות בניו אורלינס תפקד בעיקר כחוסם וסייע לרץ הלא מזהיר של הקבוצה, מריו בייטס, להשיג קרוב לאלף יארד בעונת 95'. בעונת 97' עבר לג'טס ושם סייע לרץ הבינוני של הקבוצה, אדריאן מרל, לעבור את קו האלף. עונה אחת לאחר מכן מצא עצמו בטמפה, וסייע לרץ במשקל זבוב ווריק דאן להגיע לאלף יארד. שוב יצא ניל אל הדרך ובעונת 99' הגיע, כאמור, לנשוויל.

פישר החליט להשתמש בתכונותיו של ניל כדי לשנות את נקודת האיזון בהתקפה שלו. ניל הנמוך יחסית והכבד היה חוסם אפקטיבי במהלכי מסירה, אך עיקר כוחו היה במהלכי ריצה – הוא הוטח אל קו ההתנגשות כמו כדור באולינג המסלק מעל דרכו את ה"פינים" ההגנתיים. פישר חשב שיוכל לסייע הן לאדי ג'ורג' והן לסקרמבלים של מקנייר. הוא הדיח את הטייט אנד ג'קי הריס מההרכב, ועבר לשחק במערך הקלאסי של "החוף המערבי" – רץ, פולבק, טייט אנד אחד, ושני רסיברים.

בתחום ההגנתי זיהה פישר בעיית פס-ראש בעונה הקודמת ופתר אותה על ידי בחירת הדראפט בסיבוב הראשון (מס' 16), ג'אבון קרס מפלורידה. קרס היה טיפוס פיסי נדיר, מה שזיכה אותו בכינוי "הפריק": שחקן במידות של ליינבקר שכוחו העצום אפשר לו לשחק בקו, עם יד אחת על הקרקע. מבחינה זו היה ההיפך מטיפוס הליינבקר הקלאסי של מערך 4-3 (לורנס טיילור הגדול): הוא דמה יותר לשחקנים עתידיים כמו הצמד פריני-מת'יס מהקולטס, ג'וליוס פפרס מקרוליינה, או אוסי יומניורה מהג'איינטס. כיום אפשר לומר שבבחירת קרס הקדים פישר את זמנו בכמה שנים טובות. המאמן העריך כי קרס יהפוך את טנסי לקבוצה דינמית יותר בהגנה וייצור לחץ רצוף על הק"ב של היריב. הוא הציב אותו בעמדת האנד השמאלי וקיווה שההימור לא יתגלה כמכה להגנת הריצה.

מלבד שני השינויים האלה היו טנסי טייטאנס זהים כמעט לטנסי אויילרס. הפילוסופיה ההתקפית וההגנתית, סגנון המשחק, ההיררכיה בתוך הקבוצה – כולם נותרו ללא שינוי. אך במדים החדשים, באצטדיון החדש ותחת השם החדש, יצאה הקבוצה לדרך חדשה לחלוטין, דרך לא מוכרת.

ב-12 בספטמבר 99' התייצבה הקבוצה המחודשת למשחק הרשמי הראשון בקולוסיאום, שהיה מלא ב-65 אלף אוהדים. הם באו לראות את הזהות החדשה של הקבוצה, המתייחסת באופן מוחלט לעיר נשוויל; את השחקנים החדשים; ובעיקר את סטיב מקנייר, שהפך כבר בעונה הקודמת לאהוב הקהל. המקומיים העריכו את קשיחותו הרבה, את יכולתו הפיסית יוצאת הדופן, את קור הרוח שהפגין במצבי לחץ, והעובדה שהיה בן הדרום כמובן שלא הזיקה. הקבוצה שנפל בגורלה לחנוך את הקולוסיאום הייתה היריבה הוותיקה לבית המרכז, סינסינטי בנגאלס, שמזה 31 עונות התכתשה עם האוילרס פעמיים בשנה, ושינוי השם של המארחים לא גרם כמובן לעמעום היריבות העזה ביו שתי הקבוצות. המחצית הראשונה הייתה שייכת למקנייר, שמסר לשני ט"ד (שניהם לדייסון) ורץ לעוד אחד. הטייטאנס עלו ליתרון מבטיח, 7:26, אך אז נכנסה התקפת סינסינטי לפעולה עם 28 נקודות רצופות מאמצע הרבע השני עד אמצע הרבע הרביעי. בשלב זה התעורר מקנייר, מסר לט"ד נדיר של אדי ג'ורג' (בשלוש עונותיו הראשונות של הרץ היו לו רק שני ט"ד בתפיסה), ולאחר שהגנת טנסי עצרה את האורחים, הוביל מקנייר דרייב מכריע שאכל את השעון, והסתיים בבעיטה מוצלחת של דל גרקו 8 שניות לסיום. הקהל חזר הביתה מרוצה – גם מדים חדשים, גם אצטדיון חדש, גם קאמבק ברבע הרביעי, גם ניצחון בנקודה (35:36) על הבנגאלס השנואים, וגם הצגה של מקנייר, שסיים עם 340 יארד, שלושה טאצ'דאונים וחטיפה.

אך עד מהרה התברר כי אליה וקוץ בה: במהלך המחצית השניה הופל מקנייר על ידי הליינבקר הצעיר והמצטיין של סינסינטי, טקיאו ספייקס, ואף שסיים את המשחק, התלונן אחריו על כאבי גב קשים. הבדיקות הראו פגיעה בדיסק שחייבה ניתוח, ומקנייר קיבל את הבשורה הקשה: לפחות חודש של החלמה מחוץ למגרש. לראשונה מאז קיבל את תפקיד הק"ב הפותח היה עליו להחמיץ משחק. נראה היה כי לאחר הפתיחה האופטימית בקולוסיאום נקלעה טנסי למשבר, עוד בטרם הספיקה להיכנס לקצב ולהתגבש כקבוצה.

כאן הוכח, ולא בפעם האחרונה, כי המהפכה של פישר ממשיכה גם ללא השחקן המזוהה עימה ביותר. הק"ב המחליף, ניל אודונל, הוזנק להרכב הפותח. אודונל לא היה שחקן חסר ניסיון או בוסרי: הוא היה ק"ב פותח במשך שבע עונות בליגה, רובן בפיטסבורג. בתקופתו בעיר הפלדה זכה עם הסטילרס בשלוש אליפויות בית, הגיע ארבע פעמים ברציפות לפלייאוף, שיחק פעמיים בגמר ה-AFC, וכמובן הוביל את הקבוצה לסופרבול XXX. ההפסד לדאלאס, ובעיקר שתי החטיפות להן מסר, הביאו לקבלת פנים עוינת מצד האוהדים והמגבות ולכן עבר לג'טס, שם נתן עונה לא רעה כק"ב הפותח ב-97', אך הודח מההרכב ומהקבוצה לטובת ויני טסטאוורדי. עונה קשה בסינסינטי, בה שיחק מצוין מבחינה אישית אך הפסיד תשעה מ-11 משחקים, שלחה אותו שוב לשוק השחקנים החופשיים, והוא חתם בטנסי כמחליף, משלים עם הידרדרות הקריירה שלו ומקבל על עצמו את "הגזירה". אודונל ידע היטב על הדימוי שדבק בו בפיטסבורג, של מי שאינו יודע להתמודד עם מצבי לחץ, או כפי שניסחו זאת האוהדים: "אודונל תמיד משחק מספיק טוב כדי להפסיד". לכן כעת, כשהפציעה של מקנייר העניקה לו כחודש של מקום בהרכב, היה נחוש לשבור את התדמית.

לוח המשחקים "סידר" לאודונל התחלה קלה – קבוצת האקספנשן מקליבלנד, ששבה לליגה לאחר היעדרות של שלוש שנים. עם סגל המורכב מרוקיס ופליטים לא היה באפשרותה להציב אתגר של ממש בפני הק"ב המחליף. המשחק החל ברגל ימין מבחינת טנסי, כאשר הליינבקר אדי רובינסון הפיל את הק"ב הרוקי טים קאוץ' באנד זון והשיג סייפטי. אודונל עשה את הנדרש כדי לא ליפול מול היריבה החלשה. הוא מסר בקלות ולעתים קרובות נגד הסקנדרי החלשה של הבראונס (310 יארד בקרוב ל-80% דיוק ושלושה ט"ד ללא חטיפה). ברד-זון נתן את הכדור לאדי ג'ורג', כנדרש (כמעט 100 יארד, שני ט"ד) או הסתמך על דל גרקו. בסיום (9:26) הריעו 66 אלף צופים ביציעי הקולוסיאום לקבוצה ה"חדשה" שלהם שעלתה למאזן 0:2.

כעת ציפתה לאודונל משימה קשה בהרבה: משחק חוץ מול אלופת הבית, ג'קסונוויל. בעונה הקודמת הדיחה קבוצת האקספנשן הצעירה את פיטסבורג מראשות בית המרכז לאחר ארבע שנות שלטון. למשחק במחזור השלישי הגיעה, כמו טנסי, במאזן 0:2. עם כוכבי התקפה כמו הק"ב האתלטי מארק ברונל, התופסים ג'ימי סמית' וקינן מקארדל והרץ הצעיר פרד טיילור, ראו עצמם הג'אגוארס כמועמדים בטוחים לאליפות בית שניה ברציפות ולהתמודדות על מקום בסופרבול. התפתח משחק שקול ומרתק בו נתנו ההגנות את הטון. לאחר שהקורנרבק ארון ביסלי החזיר חטיפה של אודונל לט"ד עלתה המארחת ליתרון 7:17. התקפת טנסי קרטעה (40 יארד על הקרקע בלבד), אך ההגנה החזיקה אותה במשחק עם שלוש חטיפות של ברונל. דל גרקו הבקיע שני שערים, ואודונל ידע לבצע את המהלך המכריע עם מסירה לט"ד של הטייט אנד המחליף מייקל רואן שלוש דקות לסיום. ביתרון 17:20 ספגה טנסי סייפטי מכוון בשניות האחרונות, ובכך הבטיחה את הניצחון על חודה של נקודה. הניצחון הדחוק היווה הוכחה לאוהדי הקבוצה שהמערכת שבנה פישר לא תתפרק גם כשמנהיג ההתקפה איננו.

במחזור הרביעי ספג אודונל הפסד ראשון, בחוץ נגד הניינרס. הק"ב החדש ג'ף גרסיה הנהיג את התקפת סן פרנסיסקו והשיג ט"ד מכריע במסירה לטרל אואנס באמצע הרבע הרביעי. טנסי יצאה לניסיון מהפך בהנהגת אודונל, שמסר ל-350 יארד, ומצא את ינסי ת'יגפן באנד זון מעט לאחר הפסקת שתי הדקות, על מנת לצמצם ל-22:24. במצב זה לא היתה לטייטאנס ברירה והם ניסו המרה לשתי נקודות – אך ניסיון הריצה של אדי ג'ורג' נבלם, והקבוצה חזרה לנשוויל עם מאזן 1:3. שתי היריבות הבאות היו קלות יחסית (בולטימור בעונת מעבר והסיינטס החלשים), וטנסי ניצחה אותן עם משחק לפי התכנית המקורית של פישר – הרבה הגנה, מעט התקפה ומהלך גדול פה ושם – מסירת ט"ד של אודונל לת'יגפן במשחק הראשון (ניצחון 11:14), והחזרת חטיפה ל-42 יארד וט"ד של הניקלבק דונלד מיצ'ל במשחק השני (21:24). מלבד המשחק נגד קליבלנד, הסתיימו משחקיו של אודונל בהרכב הפותח בהפרש של עד שלוש נקודות. הקבוצה יצאה לשבוע חופש במאזן 1:5, והיה ברור כי במשחק הבא יחזור אודונל לספסל, לאחר שהצליח להימנע מקריסה. הק"ב המחליף סיים עם 10 ט"ד ורק חמש חטיפות, ומאזנו בהרכב הפותח היה 1:4. ההימור עליו בשוק השחקנים החופשיים הוכיח עצמו כהברקה של ריס ופישר.

פחות מששה שבועות לאחר שנותח בגבו חזר מקנייר לעמדתו המוכרת מאחורי הסנטר, והתקפת טנסי שבה לתפקד לפי התכניות המקוריות של פישר, מה שפירושו הרבה סקרמבלים והרבה פחות מסירה. משחקו הראשון בחזרה מהפציעה, נגד הראמס, תואר בפרק הקודם. הקהל בנשוויל יצא מגדרו מרוב התלהבות כשהק"ב הוביל לניצחון דחוק ורץ לא פחות מ-12 פעמים - שבועות ספורים אחרי שנותח בגבו. אם היה ספק בעניין קודם לכן, בא המשחק נגד הראמס והוכיח שהוא השחקן הפופולארי ביותר בעיר ומסמל את תושביה יותר מכל אדם אחר. יכולת השרידות של מקנייר והעובדה ששיחק בעודו סובל מכאבים קשים בעקבות הפציעה בכתף, אך לא התלונן, הקנו לו מעמד מיוחד בקרב האוהדים.

המשחק שלאחר שבוע החופש היה גם משחק הקאמבק של הרוקי ג'בון קרס. "הפריק" הודיע על הגעתו לליגה במשחק מעולה נגד הנמושה מקליבלנד במחזור השני, עם שלושה סאקס, ואז נעלם עד לניצחון על הראמס, שבו הצליח להפיל את וורנר. מאותו רגע החל רצף של עשרה משחקים בהם השיג לפחות הפלה אחת, בדרך לעונת בכורה חלומית של 14.5 הפלות ק"ב. ההימור של פישר הוכיח עצמו מעל ומעבר בחלק השני של העונה. הגנת הטייטאנס קיבלה "שיניים" והשלימה את התקפת ה"סמאש מאות' " בהנהגת מקנייר, ג'ורג' ודל גרקו.

מקנייר נראה חלוד מאד במשחק הבא, במיאמי. בעוד מחליפו של דן מרינו, דיימון היוארד האלמוני, מוסר לשני ט"ד ולא מתרגש מארבע הפלות של הגנת טנסי, הצליח מקנייר בעיקר להיחטף (3) והתקפת טנסי נתקעה ברוורס. ההפסד 17:0 לא הבהיל את פישר. במשחק החוץ בריברפרונט המשיך באותה שיטה והפעם כתשו הטייטאנס את הבנגאלס 14:24, עם משחק ריצה דורסני (שני ט"ד של ג'ורג' ואחד של מקנייר) והגנה חונקת (שבע הפלות על הק"ב "הרץ" ג'ף בלייק, מהן שתיים של "הפריק"). המתכון המוכר המשיך לפעול גם נגד הסטילרס השנואים בקולוסיאום, כשהפעם מקנייר היה אחראי לשני ט"ד בריצה ואילו ההגנה הפילה את הק"ב "הרץ" של פיטסבורג, קורדל "סלאש" סטוארט, חמש פעמים. טנסי ניצחה 10:16 והבהירה למעשה כי המאזן 8:8 לא יחזור בפעם הרביעית ברציפות.

פישר ידע כי בדצמבר ייהנו הטייטאנס משלושה משחקי בית רצופים בקולוסיאום, ולכן היה עליהם רק לעבור בשלום את שני משחקי החוץ הקרובים, שניהם בתוך בית המרכז. הראשון, נגד הבראונס העלובים, לא היה מכשול של ממש והסתיים בניצחון 21:33 עם שני ט"ד של ג'ורג' ואחד של מקנייר על הקרקע. קאוץ', הרוקי החבוט, שיחק היטב אך לא הצליח לברוח מהגנת הטייטאנס האגרסיבית (שבעה סאקס). כעבור שבוע נסעה הקבוצה לבולטימור, למה שהתברר כמבחן הקשה ביותר שלה. הגנת הרייבנס המעולה היכתה את טנסי מכל עבר. מקנייר נחטף פעמיים (רוד וודסון שהחזיר את החטיפה לט"ד והרוקי מקאליסטר) והופל חמש פעמים (בארבע מהן היה מעורב מייקל מקררי). מנגד, נתן הק"ב טוני בנקס את משחק חייו עם ארבעה ט"ד ו-330 יארד, וכל מה שהצליחה התקפת טנסי לעשות במשחק היה ט"ד אחד של ג'ורג'. הטייטאנס חזרו לנשוויל חבולים עם הפסד 14:41, ונשמו לרווחה לקראת רצף משחקי הבית.

כאן הייתה נקודת המפתח של העונה כולה: במאזן 3:9 נכנסו הטייטאנס לחודש דצמבר כשהכל תלוי בהם למעשה. הם יכלו להתפרק ולהתבוסס בבינוניות המוכרת, או לנסוק לגבהים של עידן וורן מון וה"ראן אנד שוט" – ואולי אף להתעלות עליהם. הגיע הזמן להוכיח ש"המהפכה הקבועה" של פישר תשרוד.

דצמבר 99' היה החודש שהצדיק את עקרונות השיטה של פישר. הוא הנחיל אותם לקבוצה ששיחקה באולם סגור במנותק מתנאי מזג האוויר, מבלי שידע כי כעבור שנים ספורות תעבור לשחק בתנאים שיתאימו לשיטה החדשה ככפפה ליד. המשחק הראשון היה נגד אוקלנד, קבוצה שעברה מהתקפת עומק על גבול ה"ראן אנד שוט" להתקפת "החוף המערבי" הבסיסית בהנהגתו של המאמן הצעיר ג'ון "צ'אקי" גרודן, בוגר הצוות של הולמגרן בגרין ביי. את ההתקפה ניהל הק"ב הנווד ריץ' גאנון, שלאחר כמה תחנות בקריירה השתלב להפליא בשיטה החדשה ונתן עונה מצוינת. לעיני יותר מ-66 אלף צופים נתנה הגנת הטייטאנס הצגה כשהגבילה אותו למסירת ט"ד אחת (לשני יארדים בלבד) והפילה אותו ארבע פעמים, בהן התחלקו קרס ורובינסון שווה בשווה. התקפת טנסי המשיכה בשיטה שהוכיחה עצמה מאז שובו של מקנייר: הרבה על הקרקע, מעט באוויר. ג'ורג' השיג 200 יארד ושני ט"ד, מקנייר הוסיף ריצה משלו לאנד זון, והמארחים עלו למאזן 3:10 עם ניצחון 14:21.

הניצחון על אוקלנד הבטיח למעשה מקום בפלייאוף עבור הטייטנס – לראשונה מאז עזיבתו של וורן מון בתום עונת 93'. בצורת הפלייאוף בת חמש העונות הגיעה לקיצה, וכעת נותרה שאלת המיקום. בבית המרכז רדפה טנסי אחרי המובילה ג'קסונוויל, שהפסידה רק משחק אחד – אותו משחק בית מול... טנסי. חזית הוויילד קארד היה עליה להישמר מפני בפאלו, מיאמי, קנזס סיטי וסיאטל (שהתמודדו ביניהן על אליפות המערב) כדי לקבל לפחות משחק בית אחד בפלייאוף (לקוראים הצעירים ביותר נזכיר כי לפני עונת 02' היו שלוש קבוצות וויילד קארד, ולכן אחת מהן אירחה משחק בסיבוב הראשון). כל הארבע היו כרגע במאזן 5:8; לכן, ידעו הטייטאנס כי שני ניצחונות יבטיחו להם את המקום מס' 4 בפלייאוף. הוודאות הזו העניקה להם ראש נקי לקראת שני משחקי הבית הקרובים.

היריבה הבאה היתה הנוחה ביותר האפשרית: פיינליסטית הסופרבול המתמוטטת, אטלנטה, שהגיעה למשחק במאזן 10:3, מחוץ לפלייאוף, מתפללת לסיום העונה ולבחירת דראפט גבוהה. היא הגיעה לנשוויל ללא הק"ב שהביא אותה לסופרבול, הלא הוא כריס צ'נדלר, שעמד שנתיים מאחורי הסנטר באסטרודום. צ'נדלר כבר סבל מהפציעה העונתית שלו והוחלף בידי דני קנל האפור. טנסי שיחקה בקלילות, ללא אווירה תחרותית של ממש. לצד משחק הריצה המשובח כרגיל, בו כיכב מקנייר עם 76 יארד וט"ד, ולצד הגנת הברזל (שלוש חטיפות), הציגו הטייטאנס שני מהלכי מסירה גדולים: תחילה ט"ד למרחק 48 יארד ממקנייר לכריס סנדרס, ולאחר מכן מהלך ריוורס מדומה שהסתיים במסירה של... ווייצ'ק לתופס החמישי האלמוני, אייזק ברד, לט"ד של 61 יארד. מסירת הט"ד של מקנייר היתה הראשונה שלו מאז הניצחון על הראמס – הוא "הסתדר" ללא ט"ד במשך ששה משחקים. שוב חגג הקהל בקולוסיאום המלא עד אפס מקום ניצחון ביתי, שביעי בשבעה משחקים, בתוצאה 17:30. במאזן
3:11 היתה טנסי במרחק נגיעה ממשחק ביתי בפלייאוף.

העונה הסדירה הראשונה באצטדיון החדש הסתיימה ביום שלמחרת חג המולד. המתנה המבוקשת ברחבי נשוויל היתה ניצחון על מוליכת הבית, ג'קסונוויל, שהיתה במאזן 1:13 – עדיין נושאת עמה רק הפסד אחד, לטייטאנס, אי שם בסוף ספטמבר. מאז הקמתה של ג'קסונוויל בעונת 95' היה לה מאזן חיובי מול טנסי, שלא הצליחה להשלים עליה "סוויפ" עונתי – למרות שניצחה אותה שלוש פעמים בחוץ, הפסידה לה שלוש פעמים בבית... האם הפעם יישבר הדפוס הקבוע?

מול קהל שיא בקולוסיאום ענו סטיב מקנייר, אדי ג'ורג' והרוקי סמרי רול ב"כן" מהדהד על השאלה. זה היה משחקו הגדול ביותר של מקנייר מאז הגיע לליגה. כבר במחצית הראשונה מסר לשלושה ט"ד (כולל לשני הטייט אנדס המחליפים, הריס ורואן). ט"ד בריצה של פרד טיילור השאיר לאורחים תקוות למהפך במחצית השנייה, אך מקנייר רמס אותם ברבע השלישי עם עוד שני ט"ד אוויריים (אחד מהם למרחק 65 יארד לאייזק ברד). אדי ג'ורג' רמס את הגנת הג'אגוארס עם 100 יארד על הקרקע. הק"ב של ג'קסונוויל, מארק ברונל וג'יי פידלר, ניסו לשווא לבצע קאמבק – רק על מנת לפגוש בכל פינה את הקורנרבק הרוקי רול, שחטף אותם שלוש פעמים. הג'אגוארס, בעלי המאזן הטוב בליגה, יצאו מהקולוסיאום בשן ועין, עם תבוסה 41:14 – הניצחון הגדול ביותר של טנסי במהלך העונה הסדירה. הטייטאנס לא רק הבטיחו לעצמם את המקום הרביעי בפלייאוף – הם שלחו מסר חד וברור לקבוצות ה-AFC: לא כדאי לכן להגיע לנשוויל.

עם מאזן מושלם במשחקי הבית יצאה טנסי לטיול האהוב עליה פחות מכולם – 200 מייל לפיטסבורג ולאצטדיון "שלושת הנהרות", אולי המקום המפחיד ביותר עבור הקבוצה מאז מצאה עצמה בבית אחד עם הסטילרס בעת האיחוד של שנת 70'. האימפריה בצהוב-שחור אמנם איבדה כל סיכוי להגיע לפלייאוף, אך אוהדיה היו אלרגיים לטייטאנס ודרשו ניצחון "יוקרתי". 48 אלף אמיצים פקדו את יציעי "שלושת הנהרות" ביום קפוא של ראשית ינואר. סיטוארט לא היה בהרכב: במקומו שיחק מייק טומצ'ק הוותיק, שעד מהרה הצטער שלא יצא לחופשה בקריביים לכבוד השנה החדשה.

באווירה העוינת של עיר הפלדה נתנה טנסי הצגה נוספת. מקנייר, שעדיין לא היה כשיר לחלוטין, שיחק רק רבע אחד כדי להימנע מפציעה חוזרת לפני הפלייאוף, ופינה מקומו לאודונל, לא לפני שמסר לט"ד אחרון בעונה הסדירה, לווייצ'ק. גם ג'ורג' מיעט לשחק והשאיר את הבמה לרודני תומאס, שהגיב עם 95 יארד וט"ד על הקרקע. בהיעדרם של שני כוכבי ההתקפה השיגה טנסי נקודות מכל הבא ליד: ט"ד של אודונל לטייט אנדס ווייצ'ק ורואן, סייפטי על טומצ'ק מידיו של התאקל ג'ון ת'ורנטון, החזרת השמטה של קרס לט"ד, והחזרת השמטה של הקורנרבק דנארד ווקר למרחק לא פחות מ-83 יארד. אוהדי הסטילרס מיהרו לצאת הביתה כדי להתחמם ולהפשיר את הקיפאון שתקף את אליליהם, וטנסי השיגה שיא נקודות עונתי, בניצחון 36:47.

הניצחון הגדול בהרכב חסר ב"שלושת הנהרות" העניק לטייטאנס מנה גדושה של בטחון עצמי לקראת הפלייאוף, אליו הגיעו במאזן הטוב ביותר בתולדותיהם, 3:13. אפילו בימיו של מון לא השיגו האוילרס יותר מ-12 ניצחונות, שלא לדבר על תקופות אחרות. ג'ורג' סיים את העונה עם 1,300 יארד ותשעה ט"ד, כשמקנייר תורם את חלקו על הקרקע עם 377 יארד ושמונה ט"ד. הק"ב סיים את העונה החלקית שלו עם 2,200 יארד, 12 ט"ד ושמונה חטיפות. דל גרקו הצטיין, כרגיל, עם עוד עונה מעל 100 נקודות ו-84% דיוק. קרס סיים, כאמור, עם 14.5 סאקס וגרם לשמונה השמטות, הישגים שהקנו לו את תואר הרוקי ההגנתי של העונה, ובחירה כאול פרו בעמדת האנד השמאלי. הרוקי הנוסף בהגנה, רול, הוביל את הקבוצה עם ארבע חטיפות.

ב-2 בינואר 00' הובהר רשמית כי טנסי היא קבוצת הוויילד קארד הבכירה, שזכתה בתענוג לארח בסיבוב הראשון את בפאלו בילס. היא פיגרה במשחק אחד אחרי ג'קסונוויל, המדורגת ראשונה בפלייאוף, ואיש (ודאי לא בג'קסונוויל עצמה) לא שכח שניצחה פעמיים את הג'אגוארס. הפרס על חמש עונות של עבודה קשה הגיע לבסוף, ומכאן ואילך היה הכל תלוי בטייטאנס. האם ימשיכו את דצמבר הנהדר שלהם גם עמוק לתוך ינואר, או שמא יחזרו על הדפוס המוכר מהעבר ויתפרקו לרסיסים בפלייאוף? האם החלפת המאמן, השחקנים, סוג האצטדיון, העיר, המדינה, השם, המדים, הצבעים והסמל יספיקו כדי להתנתק מצל ההיסטוריה?

שינוי הזהות ותוצאותיו העסיקו את התרבות האנושית במשך אלפי שנים, מאז סיפור יוסף ואחיו. אלפי ספרים, סרטים ושירים נוצרו על הנושא. בקומדיה "לקום אתמול בבוקר" משנת 92' נתקע חזאי מריר וציני (ביל מוריי הנפלא) באותו יום ללא יכולת להיחלץ ממנו, עד שהוא מבין כי הדרך היחידה לשנות את המצב הסטטי הינה לשנות את עצמו. ברגע של ייאוש, לפני שמגיעה ההארה הגדולה, הוא מסכם את ה"תחזית" שלו להמשך החיים במסווה של תחזית מזג האוויר: "הנה התחזית שלי לחורף הזה: הוא יהיה קר, הוא יהיה חשוך, והוא יימשך כל חייכם". מילים מתאימות לקבוצה מקצוענית שלא הצליחה לצלוח בשלום את החורף מאז עונת 1961...

על סף שובם של הטייטאנס לפלייאוף, ברגע זה של אי וודאות וערפל, אזכיר כאן את ספרו הקלאסי של סקוט פיצג'רלד משנת 1925, "גטסבי הגדול". פיצג'רלד מתאר בזמן אמת את שנות העשרים הקלילות והחומרניות, "עידן הג'ז" הנוצץ והריקני שבו כל אחד יכול היה להגשים את החלום האמריקני. כל אחד – בתנאי ששינה את עורו והפך עצמו למודל הסטריאוטיפי של המצליחן. ג'יימס גץ, צעיר ממוצא גרמני מעיירה קטנה בדרום דקוטה (אולי שכן של מייק מארץ?), בורא לעצמו זהות בדויה, מכנה עצמו "ג'יי גטסבי" ויוצא לכבוש את החברה הגבוהה של לונג איילנד בנשק האולטימטיבי: מסיבות חשק מתודלקות באלכוהול, שצריכתו כמובן אסורה ("חוק היובש"). שכנו האריסטוקרט והסנוב, ניק קארוויי, מביט בו בקנאה ובהערצה, מבלי לדעת כי "גטסבי" הוא מתחזה, ולא רק שאינו "וואספ" טהור דם כמו היפים והיפות הנוהרים לאחוזתו, אלא שהוא גם מספק בעצמו את המשקאות הבלתי חוקיים למסיבותיו – משקאות מוברחים שמהם עשה את הונו. גטסבי מצליח לרמות את כל האנשים (כמעט) כל הזמן , עד שאופיו המקורי, שלא דוכא לחלוטין ע"י הזהות הבדויה, ועברו הבעייתי חוברים יחד לסגור עמו את החשבון.

למרות ואולי בגלל הביקורת הקשה של פיצג'רלד על הדרך ל"חלום האמריקני", הפך הספר לאחר מלחמת העולם השנייה לאחת היצירות המוערכות והאהובות ביותר בספרות האמריקנית ולנכס צאן ברזל. סרט מצליח משנות השבעים הציב את רוברט רדפורד (וואספ אמיתי) בתפקיד גץ ואת סם ווטרסטון (דווקא אירי...) בתפקיד קארוויי. בראשית שנות הששים ניתנה הוכחה חותכת לטענותיו של פיצג'רלד: ג'ון פיצג'רלד קנדי, בן למשפחה אירית קתולית (כמו פיצג'רלד עצמו) של מבריחי משקאות בלתי חוקיים (כמו "גטסבי"), הצליח בכח כספו ה"מלוכלך" של אביו להלבין כשלג את עברה של משפחתו, להשכיח אפילו את היותו קתולי, ולהיבחר לנשיאות ארה"ב. בתקופתו הקצרה בתפקיד כונה הבית הלבן "קמלוט", והפך למוקד עליה לרגל לכל המי ומי – ממש כמו אחוזתו של "גטסבי" בלונג איילנד. תקופת הזוהר הקצרה הסתיימה – ממש כמו ברומן של פיצג'רלד – עם ירייה קטלנית בגב. עד היום מאמינים חובבי הקונספירציות כי המאפיה – שאביו של קנדי עשה עימה יד אחת כדי להבטיח את הניצחון בבחירות – היתה מעורבת בחיסולו של הנשיא הפופולארי, ובכך גבר הרקע ה"קרימינלי" של המשפחה על ההווה ה"טהור".

פיצג'רלד הביט על שינוי הזהות מתוך פסימיות מוחלטת: לדעתו, העבר תמיד מנצח בשורה התחתונה, ולא ניתן לברוח ממנו – כי תמיד נמצא עצמנו למעשה חותרים לכיוון ההפוך, כפי שכתב בשורות הסיום של "גטסבי הגדול".

בהמשך הסדרה תהיה לנו הזדמנות לבחון מי צדק: הסופר הקודר או אופטימיסטים חסרי תקנה כמו טוני דאנג'י וג'ף פישר.

*בפרק הבא – סקירת המשתתפות בפלייאוף 99'