פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מי יאמר את המילה האחרונה?

        "מריחים את הפלייאוף": לקראת השבוע האחרון מתרכז תומר ספירשטיין בסיכויים ב-AFC, וזורק את השנקל שלו על הקולטס

        המחזור האחרון של העונה הסדירה כבר בפתח, כשביום ראשון הקרוב – או ליתר דיוק בשני לפנות בוקר – נדע בדיוק את זהות הקבוצות שתשחקנה בפלייאוף ואת המאצ'-אפים המצפים לנו בשבוע שלאחר מכן. עוד עונה תמה לה, כשאני בטוח שגם אתם כבר עכשיו מזילים דמעה קטנה לזכר העונה הנפלאה שהייתה. אך בעוד שעבור כמה קבוצות העונה הסדירה, אם לא בכלל, הסתיימה כבר, אנו עדים לכך שב-AFC יש לא פחות מחמש קבוצות שנאבקות על כרטיס לפלייאוף, ובשתי החטיבות עדיין לא ידוע מהו הדירוג הסופי, למעט המקומות הראשונים (ניו אורלינס ב-NFC, אינדי וסאן דייגו ב-AFC). לכן, הפעם נחרוג ממנהגנו ונסתכל מעט קדימה לעבר הפלייאוף. היות שיש לנו עוד מספר ימים עד למחזור הקריטי, בואו ניתן לקבוצות לדבר בעד עצמן. במילים אחרות, בואו ננסה משהו אחר – בואו נבחן כל קבוצה (ב-AFC) ונראה למה מגיע לה – או לא מגיע לה – להיכנס לפלייאוף. הערה קטנה – עם כל הכבוד למיאמי, ג'קסונוויל וטנסי, אנו נבחן רק את הקבוצות במקומות 5-9, להן סיכוי ריאלי יותר להגיע לפלייאוף. אבל אל תדאגו, גם לאינדי וההחלטה של פוליאן נגיע. ככה אנחנו במדור – העיקר לרצות את האוהדים. עכשיו, אם מישהו רק יוכל למצוא לנו כמה...

        טד גין ג'וניור שחקן מיאמי דולפינס (AP , phil coale)
        הייתה לכם הזדמנות, פישלתם, עכשיו שבו בצד. הג'אגוארס והדולפינס לא יהיו בפלייאוף (צילום: AP)

        דנבר (7:8, הפסד 30:27 בפילדלפיה)

        למה כן: הסיבה העיקרית היא כדי שג'וש מקדניאלס וקייל אורטון יגרמו לנו, ולכל העולם בערך, לאכול את הכובע. מי היה מאמין לפני ארבעה חודשים שהברונקוס ימצאו עצמם במקום החמישי בחטיבה לאחר 16 מחזורים? מקדניאלס, כבר בעונתו הראשונה, הצליח להרים הרבה גבות לאחר ששלח את קאטלר לכל (עיר) הרוחות, כשכעת – לפחות לפי העונה הנוכחית – נראה כי זה היה הצעד הנכון. בעוד שקאטלר שובר שיאי חטיפות בשיקגו, אורטון מוביל את דנבר לכיוון הפלייאוף. כמובן, וזו הסיבה השנייה למה דנבר כן צריכה להיות בפלייאוף, שהוא לא יכול היה לעשות זאת ללא ברנדון מרשל, שתפס כל כדור בערך שנזרק לעברו (במיוחד במשחק מול הקולטס). רק להזכירכם – לפני העונה נראה היה שגם מרשל בדרכו החוצה מדנבר.

        למה לא: כי דנבר, בסופו של דבר, הגיעה לאן שהגיעה בזכות הרבה מזל, ולא הרבה מעבר. תפיסה פוקסיונרית במשחק הראשון בסינסינטי, הבית השני בחולשתו בליגה ומפגש מול קבוצות חסרות תיאום (דאלאס, ניו אינגלנד וסן דייגו – כולן הציגו יכולת לא משכנעת במחצית הראשונה של העונה). אך מאז שבוע החופש? שני ניצחונות בלבד (על הג'איינטס המפורקים וקנזס סיטי הגרועים) לעומת שבעה הפסדים – בין היתר לוושינגטון ואוקלנד. נו באמת.

        ברנדון מרשל שחקן דנבר ברונקוס מקדים את שחקן ניו יורק ג'איינטס קורי וובסטר (AP)
        כל כדור שנזרק לעברו בינגו. ברנדון מרשל (צילום: AP)

        ניו יורק ג'טס (7:8, ניצחון 15:29 באינדיאנפוליס)

        למה כן: כי מה יותר מעניין מאשר לראות את דארל ריוויס – הקורנר הטוב בליגה, אם לא שחקן ההגנה הטוב בליגה – מתמודד מול הרסיברים והק"בים של החטיבה (ולא חסרים תותחים בחטיבה הזאת בתפקידים הללו) במשחקים שבאמת קובעים משהו? מעבר לכך, ההגנה שהעמיד השנה רקס ריאן, כבר בעונתו הראשונה, הצליחה להחזיק את הקבוצה בתמונת הפלייאוף למרות ההתקפה המזעזעת שלה (ותיכף נגיע לזה), ועם קבוצות התקפיות כמו סן דייגו, ניו אינגלנד ואינדיאנפוליס, אין זמן טוב יותר לבחון את המשפט שהגנה מנצחת בפלייאוף.

        למה לא: כי כמה כבר אפשר לראות את מארק סאנצ'ז זורק מה שכאן במדור אנו קוראים לו "סינצ'וזים" (מסירה שנחטפת ומוחזרת לט"ד)? הגנות מנצחות? כשסאנצ'ז מוסר, בערך רבע מהפעמים זה אכן מייצר נקודות אצל הגנת היריב. זה לאו דווקא באשמתו הישירה, כי כשמוסרים 20 אינט'ים לעומת 12 ט"דים, משהו בצוות האימון האחראי על ההתקפה דפוק, ולמשהו הזה קוראים בריאן שוטנהיימר. רק תחשבו שהג'טס עולים לפלייאוף, וכתוצאה מכך שוטנהיימר מקבל הארכת חוזה.

        מארק סאנצ'ז שחקן ניו יורק ג'טס (AP , David Duprey)
        אולי בשנה הבאה, השנה אתה נחטף יותר מדי. סאנצ'ז (צילום: AP)

        בולטימור (7:8, הפסד 23:20 בפיטסבורג)

        למה כן: כי אם לג'ו פלאקו, המוסר מדלאוור (יש להגות במלרע לצורך החריזה), היו תופסים שיודעים, ובכן, לתפוס, הוא לא היה נזקק לחסדי הקבוצות האחרות בכדי להשתחל לפלייאוף – הוא כבר היה שם. כמות הטעויות שהקבוצה הזו ביצעה, במיוחד התופסים שלה, היא בלתי נתפסת, ולפחות בשלושה משחקים העונה – מול הקולטס, הפאטס והסטילרס – הם היו הגורם הראשי להפסדים במאזן. ג'ון הארבו הצליח לבנות שלד חדש שלא מתבסס אך ורק על ההגנה של הקבוצה, ומתוך שבעת ההפסדים שלהם, רק שניים (המפגש השני מול סינסינטי והמשחק מול גרין ביי) היו בהפרש של יותר מפוזשן אחד. שני ההפסדים הללו, אגב, היו בשני פוזשנים – עשר נקודות בדיוק, מה שאומר שעם קצת יותר מזל (ותפיסות של הרסיברים), הקבוצה הזו יכלה להיות עם חותמת רשמית של פלייאוף.

        למה לא: כי כמה כבר אפשר להגדיר יכולת חלשה של תופסים בתור חוסר מזל? משהו בהכנת הקבוצה – לפחות בצד ההתקפי שלה – לקוי, ואין כמו פספוס פלייאוף בשביל לערוך בדק-בית. הרייבנס הם אחת הקבוצות הסימפטיות יותר בליגה, במיוחד בגלל השקט שמגיע משם, ואולי בגלל זה הם גם לא מצליחים להתעלות על עצמם במשחקים הקריטיים. באנגלית קוראים לזה "קילר אינסטינקט", אבל אולי לא זו הבעיה, ובאמת שכבר נמאס להתחרפן כל פעם שאיזה רסיבר מקבל את הכדור לתוך הקסדה. המדור הזה אוהב לראות משחקים צמודים, אבל הפאשלות על המגרש הן לא מה שצריך להשאיר את המשחקים הללו צמודים.

        ג'ו פלאקו שחקן בולטימור רייבנס (AP)
        צריך לבדוק למה הנפילה מגיעה בכל פעם שזה חשוב. פלאקו (צילום: AP)

        יוסטון (7:8, ניצחון 20:27 במיאמי)

        למה כן: כי למאט שאוב ואנדרה ג'ונסון – מהצמדים הפרודקטיביים ביותר בליגה – מגיע הזדמנות כמו לשאר הצמדים. ב-15 משחקים השיג שאוב 4,467 יארדים, 27 ט"דים (לעומת 14 חטיפות), וג'ונסון השיג 1,504 יארדים ותשעה טאצ'ים, וכל זה בלי אואן דניאלס, הטייט-אנד המעולה שסיים את העונה בערך במחציתה, ובלי משחק ריצה יעיל דיו (סלייטון תפס יותר ט"דים במסירה מאשר בריצה, ריאן מוטס רץ אמנם לארבעה, אך מתוכם שלושה היו במשחק בודד). גם לבריאן קושינג, עם ארבעה סאקים וארבע חטיפות, מגיע להתמודד על תפקיד הרוקי ההגנתי של השנה גם בפלייאוף.

        למה לא: כי כמה כבר אפשר לראות את יוסטון פותחים עונה עם ציפיות לסיים אותה במאזן חיובי ולא מצליחים? כי כמה אפשר לנצח רק את המיאמי והראמס של הליגה? לטקסנים יש ניצחון אחד בלבד מול קבוצות שהבטיחו פלייאוף (סינסינטי), ומעבר לכך – יש להם רק ניצחון אחד על קבוצה במאזן חיובי, וזה אומר דרשני. הטקסנים לא מצליחים לנצח קבוצות "טובות", כשגם לפחות טובות הם מפסידים. אז נכון שאואן דניאלס סיים את העונה, ונכון שסלייטון משחק פעם כן ופעם לא, אבל בשלב מסוים צריך להפסיק עם התירוצים ולהתחיל לנצח. מה שנקרא "ניצחון חתימה". נו, אולי בשנה הבאה. כרגיל.

        אנדרה ג'ונסון שחקן יוסטון טקסאנס (GettyImages)
        אולי בשנה הבאה. כרגיל. אנדרה ג'ונסון (צילום: Gettyimages ישראל)

        פיטסבורג (7:8, ניצחון 20:23 על בולטימור)

        למה כן: כי לאלופה מגיע להגן על תארה בפלייאוף, שם במשחק אחד הכול יכול לקרות – מי יודע זאת טוב יותר מאשר... פיטסבורג? ביג בן, שהיה פנומנאלי העונה, סיים רק לפני שבועיים עם יותר מ-500 יארדים במסירה, שבר את שיא היארדים במסירה לק"ב בפיטסבורג ורק בשני משחקים העונה מסר לפחות מ-200 יארדים – והוא עדיין עלול למצוא עצמו מחוץ לפלייאוף. עם ניצחונות על סאן דייגו, מינסוטה, דנבר, גרין ביי ובולטימור (כולן יכולות לשחק בפלייאוף, חלקן כבר הבטיחו זאת), הסטילרס הוכיחו העונה שיש להם כלים להתמודד מול כל קבוצה, ועם טיפה מומנטום (ומזל), הם יכולים למצוא עצמם במקום הכול כך אהוב עליהם – המקום האחרון בפלייאוף. למען האמת, גם אנחנו אוהבים שהם מגיעים משם, לא?

        למה לא: הפסדים לקליבלנד, אוקלנד וקנזס סיטי. זה למה לא. עם כל הכבוד ליכולת של טרוי פולמאלו, שחקן אחד (שהוא לא הק"ב) לא יכול להיות כל ההבדל בין קבוצה פיזית ודורסנית לבין קבוצה שהשטיחים של הליגה מנגבים איתה את הרצפה לפני שהם נשכבים עליה. משהו בקבוצה הזו לא מתפקד כמו שצריך – במיוחד בחלק ההגנתי – ומקבוצה פיזית, שמשחקים שלה בחורף היו אוטומאטיים נקראים "סמאש-מאות'", הפכו הסטילרס לניו אורלינס מודל 2006 (יש התקפה, אבל אין הגנה). זו לא פיטסבורג שאנו מכירים ואוהבים, ומייק טומלין ודיק לבו יצטרכו לתת על זה את הדין. רוצים עוד סיבה? הנה – כדי שפעם אחת באלוהים יודע כמה שנים האחרונות נראה את האלופה לא עולה לפלייאוף ואת סגניתה כן.

        בן רות'לסברגר שחקן פיטסבורג סטילרס (AP)
        לכתוב מאה פעם על הלוח: לא מפסידים לאוקלנד וקליבלנד (צילום: AP)

        לא שכחתם מישהו?

        אבל בכל זאת, היה לנו מחזור ביום ראשון האחרון, ואי אפשר שלא להתעלם מכמה דברים מרכזיים שקרו בו. אז הנה סגמנט חדש (שבוודאי יחזיק רק שבוע – ככה אנחנו כאן במדור: כל הזמן עם הפנים קדימה) – לא יודע אם שמתם לב, אבל:

        הג'איינטס, שהיו חייבים ניצחון בשביל לשמור על סיכוי לפלייאוף, הפסידו 41:9 לקרוליינה – שסיימה את העונה שלה זמן רב לפני כן. מילא להפסיד כשמשחקים בשביל פלייאוף – את זה אנו רואים כל שנה – אבל אם לא ידעתם, זה היה המשחק האחרון של הג'איינטס בג'איינטס סטדיום, ולמעט איזשהו נס שיגרום לג'טס לארח בפלייאוף, היה זה משחק הפוטבול האחרון באצטדיון המפואר הזה, וחבל – לפחות עבור אוהדי הג'איינטס – שזה נגמר כך. מה עוד, שבתום המשחק אמר אוסי יומניורה – מלך הסאקים של הקבוצה העונה למרות שאיבד את מקומו כפותח – שייתכן וזה היה משחקו האחרון בתור ג'איינט. הגנת הכחולים מניו יורק אמנם הייתה החוליה החלשה בקבוצה השנה (די מפתיע, בהתחשב בכך שזה מה שהביא להם את הסופרבול ודווקא עזיבות המפתח, פרט לסטרהאן, היו בהתקפה), אבל קשה לראות הגנה בלי שחקן עוגן, כמו שיומניורה היה. ועוד פרט קטן על הג'איינטס – במחזור האחרון הם מתארחים במינסוטה, כשניצחון שלהם (וסיום עונה מרה עם טעם טוב) יעזור – שימו לב – ליריבות המושבעות שלהם, פילדלפיה ודאלאס.

        פיליפ ריברס אולי לא יזכה השנה בתואר ה-MVP (כי קשה לראות מישהו שלא קוראים לו פייטון מאנינג זוכה בתואר), אבל העובדה ששמו כמעט ולא מוזכר בהקשר זה היא תעודת עניות לכולנו. לריברס יש העונה רזומה לא ממש נחות מזה של מאנינג, כשגם לו אין יותר מדי רסיברים תותחים או משחק ריצה אפקטיבי (ולהזכירכם – ריברס החזיק את הקבוצה מעל למים כשמשחק הריצה שלהם היה הגרוע בליגה), אך משום מה שמו אינו מוזכר באותה נשימה עם המילה MVP, ופה הבעיה של התקשורת – שקצת מתקשה לנפח את המפלצת התלת-ראשית של ה-AFC מעבר ליריבות של העשור. ככה זה כשאתה משחק באותה חטיבה עם שניים מהגדולים ביותר, אבל בהחלט לא מוצדק. מצד שני, ובאותה נשימה, בעונתו הרביעית בליגה (כפותח), טרם הצליח ריברס להגיע לגמר חטיבתי. נכון שלמאנינג לקח יותר זמן בכדי להגיע לאותו אחד, אבל פה בדיוק העניין – מאנינג כבר הגיע לשם. השאלה היא מתי יגיע תורו של ריברס? כשבריידי ומאנינג יפרשו?

        אייקון וואלה! NEWS רקע שחור (מערכת וואלה! NEWS)

        שתיים מבין שלוש הקבוצות הטובות ביותר ב-NFC הולכות להיפגש במחזור הקרוב, כשהמפגש ביניהם (שוב) הולך לחרוץ גורלות, רק הפעם לטובה. בשנה שעברה, פילדלפיה ניצחה את דאלאס במחזור האחרון והעיפה אותה מהמרוץ לפלייאוף. השנה, שתי הקבוצות הבטיחו פלייאוף, כשהמנצחת במפגש יכולה אף למצוא את עצמה במקום השני בחטיבה ועם שבוע חופש. שתיהן, אגב, מציגות הגנה טובה ויכולת התקפית טובה גם כן – דאלאס טובה יותר בצד ההגנתי, פילדלפיה בצד ההתקפי (טוב, לפילדלפיה יש את דשון ג'קסון ולדאלאס יש את ג'ייסון גארט) – ושתיהן יכולות להתמודד טוב הן בשוט-אאוט והן במשחק בתוצאה נמוכה, כמו גם העובדה ששתיהן מגיעות במומנטום מצוין לקראת הפלייאוף. אבל הנה השאלה המעניינת – לפני שנתיים, דאלאס ניצחה את הג'איינטס פעמיים במהלך העונה והפסידה בפעם השלישית והמכרעת, כי קשה לנצח את אותה קבוצה שלוש פעמים באותה עונה, בטח בבית הקשה ביותר בליגה. כעת, פילדלפיה נמצאת במומנטום טוב יותר, וניצחון של דאלאס יכול לגרום להידרדרות אצל העיטמים, אך לפי ניסיון העבר הלא רחוק (וגם הכן רחוק) – אולי עדיף לדאלאס להפסיד במשחק הזה? אגב, הקבוצה השלישית משחקת גם היא מול קבוצה לא רעה בכלל שרוצה גם היא את המקום השני בחטיבה.

        ואם כבר דאלאס, אז הנה עוד שאלה – אחרי שראינו שטוני רומו יכול לשחק טוב גם בדצמבר ולהוביל את הקבוצה לפלייאוף, לא היה כדאי, אם כבר, להשאיר את הרוי וויליאמס השני? ולמה, גם אחרי ניצחון מזהיר על היריבה המושבעת וגם אחרי הפסד משפיל עם שלושה איבודים אוויריים ושני פאמבלים, רומו עומד עם חיוך של "השתנתי בבריכה"?

        גם אתם שמתם לב שהבולים השנה במכללות לא עומדים בציפיות? הן מבחינת רמת המשחקים והן מבחינת כמות הצופים שמגיעים למגרשים. בתקופה שבה יש כל כך הרבה ביקורת כנגד ה-BCS ושיטת הבולים, משחקים משעממים עם כמות צופים זניחה (שפוגעת בהכנסות הקבוצות הקטנות מאוד, אבל זה כבר נושא לכתבה בפני עצמה) הם לא הדרך להשתיק את המבקרים. גם לא הבלגאן שחוגג בגזרת המאמנים, אבל גם זה נושא בפני עצמו. ואם כבר במכללות עסקינן, אז בשבת עלתה כתבה נהדרת של אורי פינצי, הלא הוא ה-דאקמן, לקראת הרוז-בול של מחר בלילה (שישי, 23:30, שידור ישיר בערוץ ESPN) שיפגיש בין הברווזים של אורגון לבאקאייז של אוהיו סטייט. מומלץ בחום (גם הכתבה וגם המשחק).

        אוהדי מכללת אורגון (יח"צ)
        אם אתם אוהבים פוטבול, לא לפספס את המשחק הזה. פינצי (משמאל) והחבר'ה בצהוב-ירוק

        אנתוני גונזאלס, קאלווין היידן, גארי בראקט, בוב סאנדרס, ג'וזף אדאי, דונלד בראון, אנתואן בת'יאה, מלווין בוליט, אוסטין קולי, ריאן דים, דווייט פריני, פייר גארסון, מרלין ג'קסון, צ'ארלי ג'ונסון, ג'רוד פאוורס, קלינט סשן, צ'אד סימפסון, טוני יוגו, אדם וינאטרי, רג'י וויין.

        לא, אני לא מתכוון לפרט לפניכם את הסגל המלא של אינדיאנפוליס. זו רשימה של שחקני אינדי שהיו – בשלב כזה או אחר של העונה – ברשימת הפצועים. חלקם עם פציעות חמורות יותר, חלקם עם חמורות פחות, חלקם התחילו את העונה ברשימה, חלקם נמצאים בה כרגע, חלקם גם וגם, וזו רק רשימה חלקית. ביל פוליאן אולי אכזב את האוהדים, את השחקנים על המגרש ואת משה ברקוביץ' בכך שהוציא את הפותחים המרכזיים בקבוצה 20 דקות לסיום המשחק, אבל מספיק להסתכל על הרשימה הארוכה הזו – רוב השמות בה הם שחקנים פותחים – בשביל להבין שהייתה לו סיבה טובה לחשוש מפציעות. אני לא מתכוון להגן על ההחלטה הזו של פוליאן – בעיקר משום שההיסטוריה הוכיחה שכשאינדי עושה כן היא עפה במשחק הפלייאוף הראשון שלה – אבל אם אתם הייתם המנג'רים של הקבוצה, שכבר כמה עונות סופגת לא מעט פציעות בתפקידי מפתח, רשימה שכזו לא הייתה מדליקה אצלכם נורה אדומה?

        ואם כבר התחלנו לדבר על פוליאן, אז בואו נמשיך קצת. אוהדים רבים של הקולטס טענו כנגד אותה החלטה. "טענו" זו מילה עדינה, כן? עכשיו, זכותם של האוהדים למחות כנגד ההחלטה הזו, כפי שזכותם למחות כנגד החתמה או שחרור של שחקן כזה או אחר, או בעיטת פאנט במקום ללכת על זה בדאון רביעי. הם האוהדים והם משלמים הרבה (מאוד) כסף עבור הכרטיסים, הדלק, האוכל והשתייה וכמובן המרצ'נדייז, וזכותם לדרוש את מלוא התמורה עבור הכסף ששילמו, במיוחד במצב הכלכלי שאמריקה מצויה בו כיום. מצד שני, אם במשך שלושה שבועות – פחות או יותר – הצהיר פוליאן שהוא הולך לתת לפותחים לנוח, אזי האוהדים שציפו למשחקים מלאים כנראה טומנים ראשם בחול. מה אתם רוצים? הודיעו לכם, הזהירו אתכם, פרסמו בשבילכם, אל תגידו שלא ידעתם. האדם היחידי שלו פוליאן חייב התנצלות הוא פייטון מאנינג, ממנו שלל הזדמנות פז לנסות להשיג את התואר "הגדול מכולם אי פעם" באופן רשמי. לו ורק לו.

        ואם כבר פייטון מאנינג – במסיבת העיתונאים שלאחר ההפסד, אמר מאנינג שלא היה שם מקרה של סכסוך בין המאמן לשחקן, ובכך רמז כי מה שפארב עשה שבוע לפני כן לא היה תקין. תיכף נחזור לזה. פייטון הבין טוב מאוד את הבעיה שניצבה בפני פוליאן, אשר משליכה עליו באופן ישיר – אנחנו הרי מכירים טוב מאוד (ויש שיאמרו טוב מדי) את הבעת הפנים של מאנינג אחרי שרסיבר שלו משמיט כדור מדויק. גם פייטון עצמו יודע שמרסיברים צעירים קשה לצפות למה שהיה אפשר לצפות ממרווין האריסון בשעתו, או מדאלאס קלארק ורג'י וויין כיום. אם ייפצעו גם הרסיברים המעטים שנותרו לו בגלל שהוא רצה להמשיך לשחק, הוא לא יוכל לבוא בטענות כלפי אף אחד. בכתבתו, טען זאב אברהמי כי בכך הבדיל עצמו מפארב (ובמידה מסוימת טוב שכך). אני רוצה להרחיב את הנושא – בהחלטה שקיבל פוליאן הוא למעשה הבדיל את הקולטס מניו אינגלנד, היריבה הגדולה, ביותר מדרך אחת.

        ראשית, בעצם ההחלטה להוריד את הפותחים, הצהיר פוליאן שהאליפות חשובה יותר מהמאזן, וזה בניגוד למה שעשו הפאטס לפני שנתיים, כשדרסו כל קבוצה שיכלו בשביל להגיע למאזן המושלם. יתר על כן, פוליאן למעשה הצהיר שלסיים עונה במאזן 1:18 עם אליפות זה עדיף על לסיים אותה במאזן 1:18 ולהישאר (אם להשתמש בביטוי השגור מאז) עם האיליי ביד. אבל גם אם אתם לא מסכימים עם ההחלטה הזו, רק תחשבו על המצב הבא (ולא, אני לא אכנס לספקולציות על פציעות לוויין, קלארק, סאטרדיי או מאנינג): מה היה קורה לו אינדי הייתה ממשיכה לשחק עם הפותחים שלה, ובכל זאת מפסידה, בבית? האם הפגיעה המוראלית לא הייתה קשה יותר במקרה זה? חומר למחשבה. אבל יש דברים יותר חשובים מזה.

        כבר מעל לשלוש שנים וחצי שגלעד שליט נמצא בשבי. הגיע הזמן לשחרר אותו, וכולי תקווה שאת הסופרבול הקרוב הוא יוכל לראות בבית. הוא וכל יתר השבויים והנעדרים.

        ביל פוליאן נשיא אינדיאנפוליס קולטס עם ג'ורדן סן שחקן הקבוצה (AP , Ross D. Franklin, File)
        ההחלטה שלו אולי לא פופולארית, אבל בהתחשב בנסיבות היא בהחלט נכונה והגיונית. פוליאן (צילום: AP)

        ראשונים בתחומם

        יארדים במסירה:

        1. מאט שאוב (יוסטון) - 4,467
        2. פייטון מאנינג (אינדיאנפוליס) - 4,405
        3. דרו בריס (ניו אורלינס) - 4,388
        4. טום בריידי (ניו אינגלנד) - 4,212
        5. ארון רוג'רס (גרין ביי) - 4,199

        יארדים בריצה:

        1. כריס ג'ונסון (טנסי) - 1,872
        2. סטיבן ג'קסון (סט. לואיס) - 1,353
        3. אדריאן פיטרסון (מינסוטה) - 1,329
        4. תומאס ג'ונס (ניו יורק ג'טס) - 1,324
        5. מוריס ג'ונס-דרו (ג'קסונוויל) - 1,309

        יארדים בתפיסה:

        1. אנדרה ג'ונסון (יוסטון) - 1,504
        2. ווס וולקר (ניו אינגלנד) - 1,336
        3. סנטוניו הולמס (פיטסבורג), רג'י ויין (אינדיאנפוליס) - 1,243
        5. מיילס אוסטין (דאלאס) - 1,230

        תיקולים:

        1. פטריק וויליס (סן פרנסיסקו) - 147
        2. ג'ון ביסון (קרולינה), לונדון פלטשר (וושינגטון) - 134
        4. קרטיס לופטון (אטלנטה) - 129
        5. בריאן קושינג (יוסטון) - 128

        הפלות קוורטרבק:

        1. אלוויס דומרוויל (דנבר) - 17
        2. ג'רד אלן (מינסוטה), דווייט פריני (אינדיאנפוליס) - 13.5
        4. וויל סמית' (ניו אורלינס) - 13
        5. טרנט קול (פילדלפיה) - 12.5

        חטיפות:

        1. ג'יירוס בירד (בפאלו), דארן שארפר (ניו אורלינס), אסאנטה סמואל (פילדלפיה) - 9
        4. צ'רלס וודסון (גרין ביי) - 8

        הכתבה הזאת היא הכתבה האחרונה של העונה הרגילה, ובהזדמנות חגיגית זו ברצוני לאחל שנה אזרחית חדשה טובה, מוצלחת, עם הרבה אושר ועושר, בריאות, אלכוהול משובך במחירים שפויים והעיקר – הרבה פוטבול איכותי. מכאן אצלנו במדור אליכם ואל בני משפחותיכם, היכן שלא תהיו. כן, שנה אזרחית טובה גם לך אדון מנג'יני.

        פטריק וויליס שחקן סן פרנסיסקו פורטי ניינרס עוצר את מאט פורטה שחקן שיקגו ברס (AP , Marcio Jose Sanchez)
        אלא אם יקרה משהו בלתי צפוי, פטריק וויליס יסיים כמלך התיקולים של העונה (צילום: AP)