הגולים באים, הקהל לא

השאלה הגדולה שהעסיקה את ראשי הענף בחודשים האחרונים היא כיצד השפיע המעבר לליגה של 16 קבוצות על הכדורגל הישראלי. אם נשים לרגע בצד את הרמה, שאותה נשאיר לפרשנים אחרים לנתח, נגלה שלפחות מבחינה סטטיסטית השינוי לא רק שעשה טוב - אלא אף הפריח את השממה ואת המשחקים המיובשים שהתרגלנו לראות בשנים האחרונות. לפחות בכל הנוגע לכמות השערים, הסטטיסטיקה פשוט מוכיחה את זה מצוין.

הסיבוב הראשון יסתיים היום (שלישי) בערב, ועל כן משחקה של הפועל עכו נגד הפועל תל אביב לא נכלל, אך עד עתה במהלך הסיבוב נכבשו לא פחות מ-311 שערים ב-119 משחקים, ממוצע של 2.61 שערים למשחק, כשבכל מחזור נכבשים 21 שערים בממוצע. אומנם יש יותר משחקים בכל מחזור ובכל סיבוב, אבל הממוצעים מראים את המגמה - בשנה שעברה בכל הסיבוב הראשון נכבשו 153 שערים ב-66 משחקים, נתון שסיפק בסך הכל 2.31 שערים למשחק, כשבכל מחזור רק 14 כדורים מצאו את הרשת. המגמה הזו חזרה על עצמה כאשר סיכמנו את העונה כולה, כשהמאזן עמד אפילו על נתון גרוע יותר של 2.18 שערים למשחק בכל העונה ו-13 שערים בכל מחזור.

האם העונה שעברה הייתה חד פעמית? עונה לפני לכן (2007/8) נכבשו במהלך הסיבוב הראשון של העונה 157 שערים ב-66 משחקים, ממוצע של 2.37 שערים למשחק, ובכל מחזור נכבשו 14 שערים בממוצע. בעונה כולה הממוצע עמד על 2.35. לפחות מבחינת הנתונים היבשים, הקהל רואה יותר שערים בכל משחק, ועל זה אין ויכוח.

הבעיה היא שאין מי שיראה את הגולים האלה, כשהנתון הכי מדאיג נרשם ביציעים. על פי ספירת כתבי וואלה! ספורט, נכחו העונה במגרשים בסך הכל כ-480 אלף צופים, ממוצע של בערך 4,000 צופים למשחק. לא רק שמדובר באחד הממוצעים הנמוכים שזכורים בליגת העל, הבעיה היא אחרת - ב-18 משחקים (יותר מאחד בכל מחזור) היו פחות מאלף צופים באיצטדיון, שזה ללא ספק נתון מביך, שמאפיין ליגות נמוכות ולא את ליגת הספורט הבכירה בישראל (כזכור, השישית בטיבה באירופה).

לשם השוואה, בסיבוב הראשון של העונה שעברה הגיעו בערך 360 אלף צופים (ממוצע של בערך 5,500 צופים למשחק), כך שהעונה הממוצע יורד בכמעט 30 אחוז. כנראה שזו תופעה בלתי נמנעת: אין בכדורגל הישראלי 16 קבוצות מושכות קהל.

החשש הכבד ביותר בפתיחת ליגת ה-16 היה כיצד ישרדו הקבוצות הקטנות. האם מה שעבד בליגה הלאומית יהיה תקף עבורן גם בליגת העל, או שמא יהיו בשר התותחים של הגדולות? אומנם בארבעת המקומות האחרונים נמצאות שלוש קבוצות ותיקות (מכבי והפועל פתח תקוה ובני סכנין), אך בואו נבדוק מה עשו שש העולות החדשות נגד שתי הגדולות, מכבי חיפה והפועל תל אביב.

מתברר ששתי המובילות של ליגת העל סיימו את הסיבוב הראשון בצורה חלקה נגד כל שש העולות, אבל שימו לב למאזנים. חיפה סיימה עם מאזן של שישה ניצחונות משישה משחקים ומאזן שערים של 5:16. המצב של הפועל תל אביב קצת יותר מצמרר לגבי הפערים, כשהאדומים, שישלימו כאמור את משחקם נגד הפועל עכו, עולה חדשה, השיגו חמישה ניצחונות מחמישה משחקים, עם מאזן שערים מטורף של 1:17.

מבט אל המאבקים בין הקבוצות הגדולות (שתי התל אביביות, מכבי חיפה ובית"ר ירושלים) מגלה שלפחות במאבקים הפנימיים ביניהן, הליגה צמודה ומותחת. בסיבוב הראשון נכבשו בששת המשחקים שנערכו בין ארבע הקבוצות הללו לא פחות מ-15 שערים (לא מעט בזכות ה-3:4 של מכבי תל אביב על בית"ר ירושלים), כשבשנתיים האחרונות במהלך הסיבוב הראשון נכבשו רק 11 שערים בכל המאבקים הפנימיים הללו.

מי שהכי מצליחה עד עכשיו במאבקים הפנימיים השנה היא באופן די מפתיע מכבי תל אביב, כשהצהובים של נמני נמצאים במקום הראשון של הבית הפנימי עם שש נקודות ומאזן שערים עדיף על פני מכבי חיפה, שצברה גם היא שש נקודות. הפועל תל אביב, שניצחה את הדרבי וסיימה ב-0:0 נגד בית"ר ירושלים, השיגה ארבע נקודות, ואילו בית"ר ירושלים כבר לא ממש נספרת במאבקים הללו, לפחות לא על פי הסיבוב הראשון, עם נקודה אחת בלבד.

אחת מהמאפיינים המדאיגים של השנים האחרונות היה שלא מעט משחקים הסתיימו ב-0:0, התוצאה השנואה ביותר בכדורגל. עד כמה השתנתה המגמה הזו בעקבות המעבר ל-16? תשפטו אתם את המספרים ותחליטו. מדהים לראות כי מבין 119 משחקים שנערכו מתחילת העונה, רק שבעה הסתיימו בתיקו מאופס, כשלא היה מחזור אחד שבו היה יותר ממשחק אחד כזה (אגב, בין המחזור העשירי ל-13 בכל המשחקים הובקעו שערים). הנתונים הללו מציבים רף מרשים לגבי ההמשך, שכן רק 5.88 אחוז מכל המשחקים הסתיימו ב-0:0.

ומה היה בשנה שעברה? קדחת בעיקר. בסיבוב המקביל אשתקד עשרה משחקים הסתיימו ב-0:0, כשצריך להזכיר כי שוחקו בסיבוב הראשון רק 66 משחקים, מה שהקפיץ את אחוז המפגשים העקרים ל-15.15 אחוז. בכל העונה, אגב, האחוז הזה מעט ירד והגיע ל-13.13, אחרי ש-26 משחקים הסתיימו ב-0:0. גם ב-2007/8 הנתונים היו מדאיגים מהבחינה הזו. במהלך הסיבוב הראשון לפני שנתיים בשבעה משחקים הלך הקהל מבלי לראות שערים (10.6 אחוז מכלל המשחקים) וב-23 משחקים בכל העונה (8.6 אחוז) לא נכבשו שערים.

כמו כן מתברר שלפחות בהשוואה לעונה שעברה, פחות משחקים מסתיימים בתיקו. ב-15 מחזורים, 32 משחקים הסתיימו בתיקו, מה שמעמיד נתון של 26.89 אחוז מהמשחקים. בכל העונה שעברה הסתיימו 62 משחקים ללא הכרעה (31.31 אחוז מכלל המשחקים) ובהשוואה לסיבוב הראשון הסתיימו 20 משחקים בתיקו (30.3 אחוז מכלל המשחקים). אלא שהנתון לגבי השנה הוא עדיין גבוה יותר מלפני שנתיים, אז בסיבוב הראשון 19.69 אחוז בלבד מהמשחקים הסתיימו בתיקו ובמשך כל העונה רק 24.24 אחוז מהמשחקים הסתיימו ללא הכרעה.

אחרי 15 מחזורים, לפחות בטבלת מלך השערים יש שני שחקנים בדאבל-פיגרס: שלומי ארבייטמן (14 שערים) ואיתי שכטר (12). בשנים האחרונות מלכי השערים, ששיחקו בליגה של 33 מחזורים, היו הרבה פחות דומיננטיים, כאשר ברק יצחקי, אלירן עטר ושמעון אבוחצירא, מלכי השערים בשנה שעברה, סיימו את כל העונה עם 14 שערים. לפני שנתיים הייתה מגמה דומה, לפיה סמואל יבואה סיים את העונה רק עם 15 שערים ובמקום הראשון, וגם לפני שלוש שנים לא היה מלך דומיננטי, כשאותו יבואה סיים עם 15 שערים בעונה בת 33 מחזורים. לכן אפשר לצפות שאולי ארבייטמן או שכטר יחזירו עטרה ליושנה עם עונות שבהן מלכי השערים חצו את גבול 20 השערים.

גם בטבלת הבישולים נרשמת דומיננטיות רבה של המובילים: מאור מליקסון וגיל ורמוט מובילים את הטבלה הזו השנה עם תשעה כל אחד, בעוד בשנה שעברה את הטבלה הזו סיים במקום הראשון עם 14 בישולים בלבד דוד רביבו, ולפני שנתיים מאור בוזגלו זכה בבכורה כשבישל רק 11 שערים. אם ורמוט ומליקסון ימשיכו בקצב הזה, כשפחות ממחצית ליגה מאחוריהם, אפשר להאמין שגם הם יכולים להגיע קרוב לגבול ה-20.

עד כמה הביתיות עוזרת לקבוצות לצבור נקודות? תלוי את מי שואלים. אם תשאלו את מכבי חיפה, יגידו לכם שם שאין כמו קרית אליעזר, שסיפקה לאלישע לוי 100 אחוזי הצלחה (שמונה ניצחונות משמונה משחקים). גם מכבי תל אביב הצליחה מאוד במשחקים שלה בבלומפילד ולא ירדה משם מנוצחת, ואפילו בית"ר ירושלים, שבשנים האחרונות דיברו על כך שטדי מלחיץ אותה, ניצחה בחמישה מתוך שבעת המשחקים שלה שם ועדיין לא הפסידה.

אבל מה קורה עם הפועל עכו, שצברה עד היום 14 נקודות בסך הכל, אבל רק ארבע מהן בבית שלה באיצטדיון גרין בנצרת עילית? גם מכבי אחי נצרת עם מאזן רע מאוד, ובביתה היא צברה ארבע נקודות בלבד (מתוך 11 בסך הכל) ושש פעמים היא ירדה מנוצחת בעילוט. אצל הפועל פתח תקוה המצב בכלל רע מאוד, שכן הקהל הביתי שמגיע לאורווה לא ראה אותה עדיין מנצחת שם.

מי שמסתדרת הכי טוב במשחקי החוץ היא הפועל תל אביב, שעדיין לא הפסידה במשחקים הללו (מאזן של שישה ניצחונות ותיקו). מכבי פתח תקוה והפועל רעננה עדיין תרות אחרי ניצחון חוץ ראשון העונה, אחרי שלא עשו זאת במהלך כל הסיבוב הראשון.

בשורות טובות מגיעות מכיוון כמות המורחקים. 31 כרטיסים אדומים הונפו במהלך 119 משחקי הליגה שנערכו מתחילת העונה, ממוצע של הרחקה כל 3.83 משחקים. בשנה שעברה הונפו במהלך הסיבוב הראשון 23 כרטיסים, כרטיס בכל 2.86 משחקים. אם בשנה שעברה היה מדובר ב-23 שחקנים שונים, השנה המצב קצת אחרת, כששלושה שחקנים הספיקו להיות מורחקים פעמיים במהלך הסיבוב. מדובר בחאלד חלאיילה מבני סכנין, איאד חוטבא מהפועל פתח תקוה ובתמיר פור מהפועל רעננה.

מיהן הקבוצות שסובלות הכי הרבה מהשופטים וספגו את מספר ההרחקות הרב ביותר? הפועל פתח תקוה צועדת בראש עם שבעה מורחקים ב-15 מחזורים (נתון מטורף, בממוצע בכל שני משחקים מורחק לה שחקן) והפועל חיפה נמצאת במקום השני עם ארבע הרחקות. אגב, בשנה שעברה הורחקו בפתח תקוה במשך כל העונה ארבעה שחקנים בלבד. הקבוצות שסובלות הכי פחות מהשופטים הן מכבי חיפה, הפועל רמת גן ומ.ס. אשדוד, שעדיין לא ראו כרטיס אדום אחד מונף לעברן.

האם ליגת ה-16 מלחיצה יותר את המאמנים וגורמת גם ליושבי הראש של הקבוצות לעשות יותר זעזועים? אחרי 15 מחזורים, שישה מאמנים סיימו כבר את תפקידם (ועוד היד נטויה), ממוצע של מאמן מפוטר כל שני מחזורים וחצי. נתי עזריה סיים את חלקו במכבי נתניה בשלב מוקדם מאוד של העונה, ערן קוליק עזב אחריו את בני סכנין לטובת מרקו בלבול, רוני לוי ודני ניראון נפרדו באותו מחזור משתי הפתח תקואיות, אלי מחפוד אמר שלום למכבי אחי נצרת ושביט אלימלך הוזז הצידה מהפועל פתח תקוה.

ומה היה פה בשנה שעברה? אחרי 11 מחזורי ליגה ארבעה מאמנים נפרדו מקבוצותיהם (כל 2.75 מחזורים הלך מאמן הביתה) ולפני שנתיים שלושה בלבד (כל 3.66 מחזורים). אז כנראה שלמרות שיש פחות סכנה לרדת, אף אחד לא לוקח סיכונים, וכשהבוסים לא מרוצים, הם ממהרים לעשות את השינוי.