כן, זו אגדה

לדרבי החיפאי יש הרבה אגדות, אבל זו של החלוץ המופלא משנות ה-50 וה-60 היא הגדולה מכולן. עבור רבים, הדרבי החיפאי זה קודם כל שנות ה-90, אבל העוצמות שלו היו לא פחות חזקות בעשורים הראשונים למדינה, אז להבדלים בין המועדונים היתה אחיזה במציאות החברתית בעיר. שלמה לוי הוגדר לאורך השנים כמלך הדרבי. לוי כבש במדי שתי החיפאיות 12 פעמים והוא מלך השערים הבלתי מעורער של המשחק הגדול של העיר. ב-1956 הגיע לוי לשיאו במדים הירוקים כשכבש שלושער מדהים לרשת האדומה ומכבי הביסה 0:5 את הפועל. שנתיים מאוחר יותר, עזב את מכבי בעקבות סכסוך עם המאמן ההונגרי, אנדרו קיש. לוי למעשה פרש מכדורגל, לא לפני שהבטיח שיחזור וינצח את מכבי בדרבי. ב-1961 הנקמה הגיעה. לוי חבר לאדומים והרשית ארבע פעמים מול חבריו לשעבר במשחק שהסתיים בתוצאה של 1:4 להפועל. אגדה, כבר אמרנו?

לכל דרבי יש את השחקן שכבש בו שער וסחב אחר כך תווית שלא הצליח להשתחרר ממנה. זה הסיפור של שמחה אורן, אולי הדמות הכי אלמונית שנכנסה למיתולוגיה של הדרבי החיפאי. בעונת 62/63 התקיים לראשונה גמר גביע המדינה בקרית אליעזר והפגיש את שתי החיפאיות לדרבי רותח. בדקה השלישית הבקיע אורן את השער הראשון והיחיד במשחק והביא להפועל את הגביע הראשון (והשני) בתולדותיה, ולא פחות חשוב: מנע ממכבי חיפה גביע שני ברציפות, שמי יודע כיצד היתה נראית ההיסטוריה של הירוקים איתו.

הסיפור של אלי לוונטל יכול להמחיש למי שמזלזל בדרבי החיפאי כמה עוצמה טמונה באירוע הזה, בלי קשר לזהויות חברתיות או פוליטיות. כמה, לפני הכל, מדובר ביריבות ספורטיבית עתיקת יומין אותה משמרים עד היום האוהדים הצעירים של שתי הקבוצות. בכלל, מדובר באולי בסיפור הכי גדול של הדרבי החיפאי. עד היום ישנם כאלה שעדיין זוכרים ללוונטל את הדרבי מ-1976. הדרבי האחרון של אותה עונה לא ממש שיחק תפקיד עבור הפועל, אבל למכבי הוא היה סופר חשוב. ניצחון והקבוצה נשארת בליגה, הפסד שווה ירידה מהליגה הראשונה. לוונטל לא ממש חשב על הירוקים, הבקיע את השער הראשון במשחק ובישל את השני שהביא לניצחון של הפועל 1:2. לוונטל הוריד למעשה את מכבי ליגה דווקא בניצחון היחיד של החלוץ בדרבים. באותו ערב לוונטל התחתן תחת ליווי משטרתי, לאחר שאוהדי מכבי איימו להרוס לו את החתונה. בסופו של דבר, מכבי חיפה לא ירדה ליגה בגלל משחק חוזר מול שמשון תל אביב, אך השנאה נותרה בעינה.

אם יש אירוע שמסמל יותר מכל את הניסיון של הפועל חיפה לשנות סדרי עולם, זהו המעבר של ראובן עטר מירוק לאדום בקיץ 1994. זה לא רק שברון הלב של אוהדי מכבי או ההלם של שאר אוהדי הכדורגל, אלא היתה הצהרת כוונות, תכנית לסגור פערים שנפתחו במשך כמעט שני עשורים. נקודתית, כוונת המהלך די התממשה למספר שנים בודדות. בעונה שלאחר מכן, אחרי 19 שנה שלא ניצחו האדומים בדרבי, היה זה דווקא עטר שהבקיע מהנקודה הלבנה ובישל את שער הניצחון להפועל. לרגע קט, נדמה היה שמהפכת הפועל חיפה מצליחה ולשיר שעוד מעט יתנגן ביציעים – כולם יודעים שחיפה אדומה – תהיה משמעות ארוכת טווח.

אבל מה שהתחיל במעבר של ראובן עטר, הסתיים בסללום של יוסי בניון. בניון הגיע למכבי חיפה בעונת האליפות של הפועל, ובעונה שלאחר מכן, במחזור ה-12, הגיע הדרבי שבו החלה הבועה האדומה להתפוצץ. בניון – סמל הרעננות של מכבי חיפה – מצד אחד. בן שמעון – סמל השובע של הפועל ועייפות החומר של הפועל – מצד שני. בניון הוכיח שהפועל שבעה ולא מהירה לא יכולה יותר לכוחות המחודשים של מכבי, ולקח את בלם הפועל חיפה לטיול בדשא של קרית אליעזר, טיול שנחקק בזיכרון של כל אוהד כדורגל. סללום שלא רק שיגע את הפועל חיפה, אלא גם הכריע אותה היסטורית, למעט עקיצות קטנות וחסרות משמעות מדי פעם.

מה שהתחיל בסללום של יוסי בניון, נמשך במופע הבושידו של ישראל כהן בפברואר 2002. ישראל כהן עשה באותו דרבי פחות או יותר הכל כדי שהשופט ישרוק לפנדל נגדו, אבל מעבר לכל דבר: הוא גימד את הפועל חיפה ונתן לה להבין כמה המשבר שבו היא נמצאת הוא עמוק. הפנדל המנצח בדקה ה-90 סידר בסוף ניצחון צודק למכבי 1:2, אבל גם הפסד שלקח להפועל חיפה עוד הרבה שנים לצאת ממנו. אולי אפילו עד היום.

במשך שנים, רובי שפירא היה שם נרדף לבזבזנות המוגזמת של הפועל חיפה, אבל שפירא מייצג משהו הרבה יותר גדול: הוא מייצג את הלב הענק שפועל עדיין בהיסטוריה של הפועל חיפה, באוהדיה, לב שמסרב להפסיק לפעום גם בתקופות הכי קשות, לב שלעולם לא יקבל את האמירה הכי מפורסמת בהיסטוריה של הדרבי, זו של יעקב שחר, לפיה אין מקום לשתי קבוצות בחיפה. לב שזוכר שהפועל חיפה היא לא עוד קבוצה ויום אחד, בגלל הלב הזה, היא תמיד תחזור. וזה מה ששפירא עשה. ב-1992 הפועל חזרה לליגה הראשונה לאחר 11 שנים בליגה הארצית, כאשר שפירא הגיע כספונסר אבל מהר מאוד הפך לבעלים. ב-1998/9 המהפך הושלם עם האליפות האחרונה של קבוצה שאינה נמנית על ארבע הגדולות. ייתכן ואז, באותה עונה, גדל ביציעים ילד חדש דווקא על הפועל חיפה, ילד שאולי בעוד 10 שנים ירצה לעשות את מה שרובי עשה. ילד שיזכור קבוצה גדולה של הפועל חיפה - הקבוצה של רובי - וירצה לשחזר אותה.

עבור הרבה אוהדי מכבי חיפה היום, השם צביקה וייצנר לא אומר כמעט כלום. אלא שלקראת סוף שנות השבעים, כשהפך וייצנר ליו"ר מכבי חיפה, החל התהליך שבו מכבי חיפה יצאה מחושך לאור: שתי אליפויות בתחילת שנות ה-80 וקבוצה שתשנה את ההיסטוריה של המועדון לעד. וייצנר הניח את היסודות למועדון, שבהם השתמש אחר כך יעקב שחר כדי לבסס אותו כמספר 1 של הכדורגל הישראלי.

אם יש דוגמה ליריבות בין מכבי להפועל חיפה, אפשר למצוא אותה גם ביריבות בין דודו אוואט לניר דוידוביץ'. ב-1998 החליט אלי גוטמן להמר על השוער הצעיר ולתת לו את אפודת השוער הראשון בשערה של הפועל. אוואט החזיר למאמן והפך להיות אחד השוערים המובילים במדינה. 4 שנים מאוחר יותר הוא חצה את הקווים לטובת מכבי חיפה במקומו של ניר דוידוביץ', אבל גם היום, כשאוואט עושה חיל בספרד, היריבות בין השניים על הבכורה ממש לא הסתיימה.

פעם אפשר היה לכתוב את הדברים הבאים: המאמן שקיצר את הדרך של הפועל חיפה למקצוענות של מכבי, ומי שבכלל התחיל בצד הירוק של העיר כעוזר מאמן של שלמה שרף. אבל היום, מי שנחשב לשלמה שרף של הפועל, יראה את הדרבי החיפאי בעין אחרת - כמאמן הפועל תל אביב, שמחכה למעידה של מכבי חיפה.

* סייעו בהכנת הכתבה: חיים קאופמן ויצחק הברמן