עשור למשחק ההוא

    הקרקס של קורט

    "רגל אחת בחוץ", חלק ב', פרק א': כשעונת 99' נפתחה, לכולם היה ברור שוורנר והראמס הם קוריוז. ואז הכל השתנה

    עידן מסר

    "תשכחו מהאחים רינגלינג – סט. לואיס ראמס הם ההצגה הגדולה בתבל" (כריס ברמן, NFL "פריים טיים", 1 באוקטובר 2000)

    פיניאס "פי. טי." בארנום היה אמרגן, נדבן, יזם ופוליטיקאי מצליח למדי מעיירה קטנה בקונטיקט כשהחליט – בגיל 61, גיל בו בני זמנו כבר התכוננו לדעיכה ולמוות - לפתוח בקריירה חדשה: מנהל קרקס. לבארנום היה כבר נסיון ומוניטין בעסקי השעשועים: במשך שנים רבות ניהל "מוזיאונים" נודדים (שם מכובד ומכובס לפריק-שואו) וייצג אמנים ולהטוטנים משני עברי האוקיינוס האטלנטי. יריב שקינא בהצלחתו טען כי בארנום התייחס בזלזול לקהל וציטט מפיו כביכול את המשפט: "כל דקה נולד פראייר חדש". אף שהציטוט לא היה נכון, בארנום לא התרגש, וכתב לאותו יריב מכתב תודה על כך שסיפק לו פרסום חינם... כתוצאה מכך דבק בבארנום הביטוי המפורסם על כל המשתמע ממנו.

    טוב לדעת (תוכן מקודם)

    איסטנבול פתוחה - זה הזמן לפתרון טבעי וקבוע להתקרחות גברית

    חברת איילת גייר
    לכתבה המלאה
    ההצגה הגדולה בתבל. פי. טי. בארנום (ארכיון: AP)

    כעת הפנה בארנום את כשרונו לתחום שונה במקצת של עסקי השעשועים והחל לנדוד ברחבי ארה"ב עם קרקס נודד שהלך וגדל, צבר פרסום וכישרונות, עד שהפך לאטרקציה מס' 1 בצפון אמריקה בסוף המאה ה-19. בארנום, המומחה לקידום מכירות, בחר סיסמא חדשה למופע שלו: "ההצגה הגדולה בתבל". במסגרת הקרקס מיסד בארנום מסורות רבות המוכרות לנו בקרקסים עד היום, ובראשן מופעי חיות ולוליינות בגובה רב. בעולם שלא הכיר מושגים כמו קולנוע ומוסיקה מוקלטת, והתיאטרון הוגבל בו לערי ענק הסמוכות לחופים, היה הקרקס אמצעי הבריחה העיקרי משגרת היום יום. הצלחתו המסחרית העצומה של בארנום יצרה גל של חקיינים ומתחרים. אחד המתחרים, ג'יימס ביילי, התאחד בסופו של דבר עם המופע של בארנום והם הקימו את קרקס "בארנום וביילי" שהתפרסם בעולם כולו.

    בשנת 1884 קם מתחרה חדש ל"בארנום ביילי": קרקס האחים רינגלינג. האחים, שבעה במספר, נולדו למשפחה ממוצא גרמני בעיירה הקטנה מקגרגור באייווה, על גדת המיסיסיפי, 150 מייל במעלה הזרם מעיר הולדתו של קורט וורנר, ברלינגטון. לאחר שהעבירו שנים כלהקת להטוטנים נודדת, התרחבו לקרקס של ממש, אותו העשירו בחיות אקזוטיות (פילים) והובילו ממקום למקום ברכבת פרטית, שהפכה לאטרקציה לא פחות מהקרקס עצמו. בשנת 1907, לאחר מותם של בארנום וביילי, קנו האחים שנותרו בחיים את הקרקס המפורסם המתחרה, איחדו אותו עם הקרקס שלהם, ויצאו לסיבוב הופעות עולמי תחת השם "קרקס האחים רינגלינג עם בארנום וביילי". הקרקס המאוחד שמר על הזכויות לסיסמא החד פעמית של בארנום, ובכל מקום אליו הגיע הכריזו השלטים: "ההצגה הגדולה בתבל". האחים רינגלינג ויורשיהם נהנו למעשה ממונופול בתחום הקרקס במשך כשמונים שנה.

    כמעט מאה שנים לאחר מכן נטל כריס ברמן את התואר הוותיק מהקרקס המהולל והעביר אותו לראמס, שרק כשנה קודם לכן נחשבו לקבוצה הגרועה בליגה. בפרק זה נראה כיצד ארע המהפך התפישתי הזה, ומה היה חלקו של וורנר בהתהוותו. אך תחילה, קרדיט למנבא המהפך, הלא הוא הבמאי אוליבר סטון.

    קרקס על המגרש. והנה האמרגן (צילום: AP)

    וורנר ומקנייר על המסך הגדול

    לאחר כעשור וחצי של חיטוט אובססיבי במורסות הכואבות ביותר של החברה האמריקנית – וייטנאם, נפילת הבורסה, ווטרגייט, "המלחמה המלוכלכת" של ה-CIA, רצח ג'ון קנדי – החליט סטון לעסוק בנושא "קליל" יותר, הספורט המקצועני, ובחר בליגה המצליחה וה"רועשת" ביותר כזירת ההתרחשויות בסרטו החדש. סטון פיתח את התסריט הסופי משלושה תסריטים שונים שעסקו בפוטבול המקצועני, כשהרכיב הדומיננטי ביותר היה תסריט בשם "יום ראשון הגדול" מאת דניאל לוגן.

    בסדרה "פוטבול מאפור לזהוב" התייחסתי לסרטו של סטון בהקשר של הופעות אורח של כמה מגדולי השחקנים בכל הזמנים. אבל הציר העלילתי העיקרי של הסרט נסב על דמותו של ווילי בימן (ג'יימי פוקס בהופעה שניה בסדרה...), ק"ב שחור שמוזנק מעמדת הק"ב השלישי להרכב הפותח ומוביל את הקבוצה הדמיונית "מיאמי שארקס" לפלייאוף. הסרט יצא למסכים סמוך לחג המולד של שנת 99', בשלהי העונה הסדירה. מי שצופה בסרט יכול בקלות למצוא בו הן את וורנר – ק"ב נווד ואלמוני שנזרק לפתע ממעמקי הספסל אל אור הזרקורים ולא מצמץ; והן את מקנייר – ק"ב שחור שנאלץ להלחם רק על מנת לשכנע את מאמניו שהוא מסוגל לשחק בעמדה התובענית מכולם (בימן נאלץ לשחק כקורנרבק בתחילת הקריירה שלו). אך מאחר שהתסריט נכתב זמן רב לפני תחילת עונת 99', לא היתה ליוצרי הסרט שום דרך לדעת כי החיים יחקו את היצירה באופן כה מפתיע. ויותר מכך – בעת יציאת הסרט לא ידע איש כי דווקא וורנר ומקנייר הם שייפגשו בסופרבול תוך מעט יותר מחודש, ויהפכו את עונת 99' לסיפור הפרטי של שניהם.

    עוד "נבואה" קטנה של סטון התגשמה רק השנה. בעקבות שינוי הבעלות על קבוצת מיאמי דולפינס, נכנסו כמה וכמה "מפורסמים" לרשימת בעלי הקבוצה (ג'ניפר לופז, גלוריה אסטפן והאחיות וויליאמס, למשל), ואחד מהם הוא הזמר ג'ימי באפט, שבהשפעתו שונה שם האצטדיון המקומי מ"אצטדיון הדולפין" ל"אצטדיון לנד שארק". נראה כי לאחר 10 שנים הגיעו המיאמי שארקס לעיר...

    בהמשך הסדרה עוד נחזור לסרט "בכל יום ראשון". כרגע הבה ונתמקד בעונת 99' האמיתית, ותחילה – בקרקס של קורט וורנר.

    שפנים מהכובע של מארץ

    מנחה הקרקס, ה" אם. סי." אם תרצו, היה אמנם וורנר, אך המנהל היה ללא ספק מייק מארץ. הוא הציג על משטח הפלסטיק המהיר של הטרנס-וורלד דום את הגרסה שלו להתקפת "החוף המערבי": שפע של מהלכי הטעיה, מסלולים מדוייקים שנראים מאולתרים, "בנק מטרות" מגוון – ובעיקר אלמנט מרכזי אחד שהסתמך ישירות על שנות השיא של "החוף המערבי": השגת יארדים לאחר המסירה.

    הנשק ההתקפי העיקרי של "החוף המערבי", ג'רי רייס, התפרסם ביכולתו המדהימה להפוך מסירות קצרות ובינוניות למהלכים גדולים של 40-30 יארד. מאחר שלא היה מהיר במיוחד, השתמש ביכולת ההטעיה ושינוי הכיוון המהיר שלו. ההתקפה שבנה מרץ השיגה יארדים אחרי המסירה בדרך שונה: במקום למסור לתופס שחוזר לכיוון הקו לאחר ביצוע מסלול "קרל" או "פלייר", הסתמכה ההתקפה שהגה מארץ על תפיסת הכדור תוך כדי ריצה קדימה, לכיוון האנד זון, כך שהתפיסה עצמה אינה מאטה את קצב התקדמותו של התופס, ויוצרת מאסה קריטית של מהלכים גדולים – 20 יארד ומעלה. כמובן שאלמנט זה של ההתקפה דרש ק"ב מדוייק באופן יוצא מגדר הרגיל – מוסר שיידע להניח את הכדור לא ליד השחקן, לא מעליו ולא לרגליו, אלא בדיוק באזור התפיסה הטבעית (בשתי ידיים), ובעיתוי הנכון כדי עשירית שנייה, על מנת שהתופס יוכל לתפוס אותו תוך כדי תנועה ולקבל יתרון עצום על שחקני הסקנדרי, שכלל לא יהיו מוכנים למצב החדש. פציעתו של גרין וקידומו הפתאומי של וורנר הציבו סימן שאלה לגבי אלמנט זה של ההתקפה, וערב פתיחת העונה לא ידע מארץ כיצד ייראו הדברים במגרש עצמו.

    נקודה נוספת שלקח מארץ מ"החוף המערבי" ושכלל בסט. לואיס היתה השימוש ברץ. בשנות השמונים הציגו שתי הקבוצות מקליפורניה, הניינרס והריידרס, רצים "רב תכליתיים" שתרמו למשחק המסירה יותר מאשר מהלך גימיק מדי פעם. מרקוס אלן מהריידרס שלט באוויר כמו ששלט על הקרקע, וכמוהו שכנו מעבר למפרץ, רוג'ר קרייג מהניינרס, שהפך לשחקן הראשון בהיסטוריה עם 1,000 יארד גם בתפיסה וגם בריצה – באותה עונה. העסקה המצוינת של הראמס עם הקולטס, שהביאה לסט. לואיס את מרשל פולק, העניקה למארץ את הנשק העיקרי לו היה זקוק כדי להוציא את ההגנות משיווי משקל, למנוע מהן להתרכז בתופסי העומק בלבד, ולהמשיך את תנועת השרשראות במצבים של דאון שלישי לטווח ארוך. בעונת 98' הוביל פולק את הקולטס הן בריצה והן בתפיסה (לאחר שהתופס המצטיין מרווין הריסון נפצע), ובכך אותת למארץ שיתאים בדיוק לתפקיד אותו ייעד עבורו.

    אבל היה אלמנט אחד בהתקפה של מארץ שהיה שונה מ"החוף המערבי": התופס הדומיננטי שלו, אייזק ברוס, היה איום עומק משמעותי, בניגוד לאיום העומק הקלאסי של הניינרס, ג'ון טיילור, שתפס מספר מועט יחסית של מסירות. מארץ החליט להשתמש בתכונותיו הפיסיות של ברוס כדי להוסיף מימד "אנכי" להתקפה ה"אופקית" של ביל וולש ותלמידיו. הוא הציב את ברוס כתופס מס' 1 באגף אחד, את הרוקי טורי הולט בעמדת ה"סלוט" לשם ניצול האתלטיות שלו בטווחים הבינוניים ויכולתו להשיג יארדים אחרי התפיסה, ובאגף הנגדי הציב את שחקן השנה השניה, א-זהיר "אז" חכים, מחזיר הבעיטות של הקבוצה שהיה השחקן המהיר ביותר בסגל. כתוצאה מכך ניצבו בפני המוסר שתי מטרות עומק משמעותיות שאפשרו לו "למתוח" את המגרש, לדלל את ההגנה ולהתקדם במהירות רבה מאנד זון לאנד זון.

    מי ששילמו את המחיר על השינוי במערך היו הטייט אנדס של הקבוצה, וויליאמס וקונוול, שתפקידם הצטמצם מאד, והתופס מס' 2 בעונה הקודמת, ריקי פרול, שנדחק למס' 4 נוכח קידומם של הולט וחכים הצעירים. פרול, שהראמס היו תחנתו הרביעית בקריירה, השלים עם הפיכתו לשחקן משנה ושתק. כפי שהתברר לבסוף, שתיקתו הייתה שווה זהב.

    שילוב מימד העומק בהתקפה חייב כמובן שיפור משמעותי במשחק קו ההתקפה, שהיה עליו להעניק לק"ב זמן רב יותר לפני המסירה. אולרנדו פייס, שאכזב בשנתיים הראשונות שלו, היה חייב להוכיח שבחירתו כמס' 1 בדראפט לא הייתה טעות. כדי לבצר את הקו החתימו הראמס את הגארד הימני אדם טימרמן מגרין ביי, שחקן מנוסה שכבר הספיק לשחק פעמיים בסופרבול. מארץ הטיל עליו להחזיק את הצד הימני של הקו כמשקל נגד לפייס, וכמובן – לפתוח חורים עבור מרשל פולק על הקרקע.

    באופן אירוני, ואולי קבוע מראש, השינוי שהכניס מארץ בהתקפת הראמס התאים לוורנר יותר מאשר לשחקן שהיה אמור לשחק בעמדת הק"ב, טרנט גרין. בפעם הראשונה מאז קיץ 94' קיבל וורנר הזדמנות ליישם על המגרש את מה שלמד במחנה הקיץ של גרין ביי – כשצפה מהצד בברט פארב מפציץ את הסקנדרי במסירות עומק. השילוב בין התקפת "החוף המערבי" לבין התקפת העומק בסגנון הריידרס וסן דייגו כאילו נוצר עבורו. אך באותו שלב אפילו מייק מארץ לא ידע ולא יכול היה לשער זאת.

    אוהדי הראמס, עדיין המומים מרצף ה"אסונות" שחלף על הקבוצה מאז ההפסד הארור לניינרס בגמר בעונת 89', כבר התרגלו לרצף תשע השנים ללא מאזן חיובי, שכללו ארבע עונות בסט. לואיס ושלוש בטרנס וורלד דום. אך בהתאם להסכם בין העירייה לבין הקבוצה בעת המעבר, וידאה עיריית סט. לואיס כי כל הכרטיסים הלא מכורים למשחקי הבית יירכשו על ידיה ויחולקו ל"מקורבים". לכן, היה זה בפני יציעים מלאים ב-62 אלף איש, שקורט וורנר האלמוני עלה להופעת הבכורה שלו בליגה הבכירה – הקהל הגדול ביותר שראה בימי חייו. חמש וחצי שנים של נדודים, משחק באולמות ובאירופה, עמדו להגיע לקצן. עוד מעט יתברר למאמנים, לשחקנים, לקהל – ובראש ובראשונה לוורנר עצמו – אם היה שווה לחכות.

    השטיח האדום

    הגורל וההגרלה הפגישו את וורנר במשחקו הראשון בליגה עם ההגנה הצעירה והמבטיחה של בולטימור רייבנס. המאמן בריאן ביליק, הגורו ההתקפי שהוביל בעונה הקודמת את התקפת מינסוטה לשיא הנקודות של כל הזמנים, שם דגש בעונתו הראשונה כמאמן ראשי בבולטימור דווקא על ההגנה, מתוך הכרה בכמות הכישרונות הבלתי שגרתית שהתרכזה שם. חוליית ההגנה הונהגה על ידי שחקן השנה הרביעית, הליינבקר ריי לואיס, שכבר נחשב לליינבקר הטוב בליגה לאחר שלוש עונות מעולות. בנוסף ללואיס נהנתה הגנת הרייבנס משני ציידי ק"ב אדירים, פיטר בולוור ומייקל מקררי; מתאקל עצום ממדים שסתם את המרכז, טוני "גוס" סירגוסה; מקורנרבק רוקי מבטיח, קריס מקליסטר; ומאחד מגדולי שחקני ההגנה בכל הזמנים, רוד וודסון, בעמדת הסייפטי. לא הייתה זו ההגנה האידאלית לק"ב העושה את צעדיו הראשונים בהרכב הפותח – אלא שוורנר לא היה רוקי בן 22 עם רגליים רועדות: הוא היה בן 28, מוכן ומזומן לאחר המתנה ארוכה להוכיח את יכולתו – היכולת שאובחנה עוד על ידי "מוץ' " מריוצ'י בקיץ 94'.

    כבר בתחילת המשחק הבינו הצופים בדום כי החילוף בעמדת הק"ב – בוודאי בהשוואה לבנקס הבינוני – עשה רק טוב לראמס. בראשית הרבע השני היתה התוצאה כבר 0:10 למקומיים אחרי הט"ד הראשון בקריירה של וורנר בליגה – מסירה קצרה ברד זון לטייט אנד המחליף רולנד וויליאמס. בהמשך עלו הראמס ליתרון 3:17 עם הט"ד הראשון שמסר וורנר לאייזק ברוס. הגנת הרייבנס עשתה ככל יכולתה לעצור את ההתקפה של מארץ, והצליחה להפיל את וורנר שלוש פעמים (כולל סאק של לואיס) ולחטוף אותו פעמיים (כולל חטיפה של לואיס שהוחזרה ל-60 יארד). אך הגנת הראמס לא טמנה ידה בצלחת: היא הפילה את הק"ב סקוט מיצ'ל חמש פעמים (האנדים קווין קרטר וגרנט וויסטרום תרמו יחד שלוש מתוכן) וחטפה אותו פעמיים. וברבע הרביעי, כשבולטימור עדיין חלמה על מהפך, בא וורנר ובקור רוח של ק"ב ותיק מצא את הרוקי טורי הולט לט"ד הראשון שלו, ושבר את גבם של האורחים.

    כשהתפזר העשן בדום הביטו ורמיל ומארץ זה בזה, נשמו עמוק ואמרו – "אסון כנראה כבר לא יהיה לנו". הק"ב האלמוני מצפון אייווה סיים עם יותר מ-300 יארד, 64% דיוק ושלושה ט"ד לשלושה תופסים שונים. הרכש הנוצץ פולק סיים עם 126 יארדים התקפיים, יותר באוויר מאשר על הקרקע, מה שנתן רמז לעונה שהמתינה לו. הראמס ניצחו 10:27 – ויצאו מייד לשבוע חופש, מבלי להיווכח אם יהיה המשך להצלחה בטווח הקצר.

    שוחטים את השושלת

    ההצלחה של וורנר נותרה בלתי ידועה מחוץ לסט. לואיס. הראמס, אחרי רצף של תשע עונות גרועות, לא היו כלל על מסך הרדאר של חובבי הפוטבול המקצועני, לא היה להם שום משחק בפריים טיים למשך העונה כולה, ושום תחנה בעיר אחרת לא טרחה לשדר את משחקיהם. רק הצופים של מהדורת "פריים טיים" ב- ESPN
    יכלו לראות את המהלכים המכריעים במשחק ולהתרשם, אך אפילו המגיש ברמן טרם הבין כי מדובר בתופעה ארוכת טווח. "קורט וורנר" נותר גם כעת שם אלמוני לחלוטין עבור הרוב המכריע של הצופים.

    כעבור מנוחה של שבועיים שבו הראמס לארח בטרנס וורלד דום את פיינליסטית הסופרבול, אטלנטה. אלופת המערב בעונה הקודמת, שהפסידה לדנבר בסופרבול שמונה חודשים קודם לכן, סבלה מהמקרה הברור הראשון של "הנג אובר הסופרבול" שהפך בעשור הנוכחי לחזיון נפרץ. היא הגיעה לדום עם מאזן 2:0 ועם בטחון עצמי מעורער של מי שהשיגה אולי יותר מהמגיע לה בעונה החולפת וכעת נחשף פרצופה האמיתי. וורנר הריח דם במים וניגש לפרק לרסיסים את הפייבוריטית. במחצית היתה התוצאה 0:28, אחרי שוורנר הוביל ארבעה דרייבים שהסתיימו בט"ד כולל שלושה באוויר (להולט, ברוס ופולק – ממש לפי הספר של מארץ). הקהל הביתי – שכעת מילא את הדום מעבר לתכולתו וללא צורך בהתערבות העיריה – קיבל עוד הוכחה לכך שהעונה הדברים ייראו אחרת. ואפילו כמה עיתונאים בערוצי המדיה הארציים החלו לשים לב לראמס המפתיעים ולק"ב הבלתי מוכר שלהם, שסיים עם 275 יארד ואפס חטיפות, וקינח במהלך ריצה מפתיע ונדיר (עוד טריק מהספר של מארץ) ל-5 יארד וט"ד. סט. לואיס ניצחה 7:35 ומלאת רוח קרב ואמונה עצמית פתאומית נסעה למשחק החוץ הראשון שלה – בסינסינטי, באצטדיון הגרוע ביותר בליגה, הריברפרונט.

    וורנר לא התרשם מהתנאים הגרועים ומהאסטרוטרף המתפורר של הריברפרונט. מול יציעים ריקים למחצה (כמקובל בסינסינטי באותה תקופה), שחט הק"ב החדש של הראמס את הגנת הבנגאלס תוך שהוא מציג הפעם נשק אחד ויחיד – התופס מס' 3, חכים. מחזיר הבעיטות של הראמס תפס את הט"ד הראשון שלו מידי וורנר – ואז את השני, ואז את השלישי, כאשר ביניהם "השחיל" ט"ד בהחזרת פאנט למרחק 84 יארד. הראמס עלו למאזן 0:3 עם ניצחון מכריע 10:38, כשוורנר רושם 310 יארד ושלושה טאצ'דאונים ללא חטיפות – בדיוק של מעל 80%! בכל רחבי ארה"ב החלו השמות "קורט וורנר", "טורי הולט", "גרנט וויסטרום" ואפילו "אז חכים" לחלחל לשיחות בענייני פוטבול. לראשונה מאז 1989 החלו אוהדי הראמס להמתין ליום ראשון לא בחשש אלא בקוצר רוח. ועיתונאים "מכובדים" החלו לשים פעמיהם אל הגייטוויי – ולא כדי לנסוע במעלית על פני הקשת המפורסמת.

    הרגע המכריע, "נקודת האל חזור" של הראמס בעונת 99', הגיע ב-10 באוקטובר, כשלעיר הגיעה השושלת הגדולה מכולן, סן פרנסיסקו פורטי ניינרס. מאז עונת 81' שלטה סן פרנסיסקו ללא מצרים בבית המערב ובליגה כולה. הצלחתה בשנים 81'-98' היתה חסרת תקדים: אם לא נחשיב את עונת השביתה המקוצצת (82') היו לניינרס 17 עונות רצופות במאזן חיובי, וכולן – עם 10 ניצחונות ומעלה; 16 הופעות בפלייאוף, כולל 9 רצופות; 13 אליפויות בית המערב, כולל 5 רצופות; 10 הופעות בגמר ה-NFC; חמש הופעות וזכיות בסופרבול. שום קבוצה בתולדות הליגה לא הגיעה להישגים כה רבים בתקופה כה קצרה. לדומיננטיות של הניינרס בבית המערב באותן 18 עונות לא היה אח ורע. הראמס, כמובן, טעמו את נחת זרועם של הניינרס לאורך כל התקופה, ונאלצו לספוג התעללות זו פעמיים בעונה. מול הק"ב החדש, התופסים החדשים, הרץ החדש ומתאם ההתקפה החדש של סט. לואיס עמדו אגדות פוטבול כמו ג'רי רייס, גדול שחקני ההתקפה בכל הזמנים; הרסיבר הדומיננטי שהלך ותפס את מקומו, טרל אואנס; הגארד המצטיין ריי בראון; והגנה שכללה את הסייפטי טים מקדונלד, הליינבקר קן נורטון ג'וניור והתאקל בריאנט יאנג – כולם אלופים לשעבר.

    קרט וורנר לא מצמץ. באחת ההצגות המדהימות ביותר של ק"ב במדי הראמס מאז הקמתם, תוך שהוא מפגין קור רוח ובטחון עצמי כשל שחקן עם ותק של עשר שנים לפחות, חתך את הגנת הניינרס לאורך ולרוחב, לעיני קהל שיא של קרוב ל-66 אלף צופים. הוא העלה את המארחים ליתרון של 3:21 כבר ברבע הראשון (שלוש מסירות לט"ד של אייזק ברוס). לאחר שהרץ לורנס פיליפס, שחקן הראמס לשעבר (שנכנס לאחרונה לכלא באשמת אונס ותקיפה), השיג ט"ד על הקרקע, "התרגז" וורנר ומסר לט"ד רביעי לפולבק האלמוני אף יותר ממנו, ג'ף רובינסון. במחצית השניה הצליח הק"ב החדש של הניינרס, ג'ף גארסיה (פליט מהליגה הקנדית) להוביל ניסיון נואש לקמבק והאורחים צמצמו ל-20:28; אך מייד הוחזרה בעיטת הפתיחה לט"ד על ידי התופס החמישי של הראמס, טוני הורן, ולקינוח מצא וורנר את ברוס לט"ד משותף רביעי, וקבע את תוצאת המשחק – 20:42 לראמס!

    השפלה פומבית זו של השושלת הגאה לא עברה בשתיקה, כמובן. קורט וורנר, שסיים את המשחק עם חמישה ט"ד וחטיפה אחת, 323 יארד וכמעט 90% דיוק, הפך לשיחת היום ברחבי הליגה והיבשת. מיהו האיש הזה? מהיכן הגיע? כיצד ייתכן שהוא כבר בן 28 ורק זה עתה מסר את מסירותיו הראשונות בליגה? היכן התחבא? שאלות אלו, שנלקחו היישר מספרו הקלאסי של ברנרד מלמוד "הכישרון הטבעי" (רוברט רדפורד שיחק בתפקיד הראשי בסרט המבוסס על הספר, "הטוב מכולם") נישאו בפי כל. וסט. לואיס ראמס הפכו לנושא החם ביותר בתקשורת האמריקנית – לא רק תקשורת הספורט. שטיח אדום ענק נפרש בפני וורנר וחבריו בדרך להכרה לאומית. והם היו רק בתחילתה של העונה.

    וורנר נגד מקנייר, טייק 1

    בעקבות הניצחון הענק על הניינרס – שסימן את נפילת האימפריה מהמפרץ – החלו תחנות הטלוויזיה המקומיות לשדר משחקים של הראמס בימי ראשון בצהריים בכל רחבי היבשת. התקשורת הארצית סיקרה את ההשפלה החוזרת של אלופת הבית אטלנטה (מול היציעים הדלילים של הג'ורג'ה דום – נוף שלא השתנה עד היום...) 13:41 (משחק שקט של וורנר עם 110 יארד וט"ד, משחק ענק של פולק עם 180 יארד על הקרקע) ואת הדריסה הנון-שלאנטית של קבוצת האקספנשן מקליבלנד 3:34 (3 ט"ד ללא חטיפות לוורנר ב-80% דיוק). המצלמות החלו לעקוב אחרי ברנדה ביציע, מתמקדות עליה בכל פעם שבעלה ביצע עוד מהלך גדול על המגרש. מגזינים פרסמו כתבות עומק על השחקנים האלמונים של הקבוצה החצופה מהגייטוויי, ותכניות הספורט השבועיות שידרו את מיטב הקטעים מהקרקס של ורמיל ומארץ: החזרות בעיטה לט"ד (שוב טוני הורן), החזרות חטיפה לט"ד (וויסטרום ל-91 יארד), מסירות עומק לט"ד, ושלל תרגילי הטעיה ממוחו הקודח של מתאם ההתקפה. שנה בטרם החליט ברמן להכתיר את הראמס כ"הצגה הגדולה בתבל", כבר הבינו חובבי הפוטבול כי בימי ראשון היו משחקי הראמס המקור העיקרי לבידור וריגושים. הקומישינר טגליאבו, שכבר עמד להכיר במעבר הראמס לסט. לואיס ככישלון מוחלט, נשם לרווחה לנוכח תמונות היציעים המפוצצים בטרנס וורלד דום.

    במאזן 0:6 ועם הילת הקבוצה החמה בליגה הגיעו הראמס לאצטדיון החדש, הקולוסיאום, בנשוויל – למפגש עם טנסי טייטאנס. ב-31 באוקטובר לא העלה איש בדעתו עדיין כי זה יהיה המפגש גם בסופרבול. למרות המאזנים המוצלחים (טנסי עמדה על 1:5), הניחו רוב הפרשנים כי מדובר בפתיחה חזקה ותו לא, בעונה שנראתה כעונת מעבר עבור רוב השושלות. מעטים הקדישו תשומת לב מיוחדת למפגש הראשון בין וורנר לק"ב "הרץ" של טנסי, סטיב מקנייר.

    מול 66 אלף צופים ביציעי הקולוסיאום התפתח קרב מותח, הצמוד ביותר של הראמס עד כה. מקנייר שלט במחצית הראשונה: הוא מסר לשני ט"ד (דווקא לשחקני הבקפילד, אדי ג'ורג' והפולבק החדש לורנזו ניל) ורץ בעצמו לט"ד שלישי כדי לקבוע 0:21 במחצית. כאן נכנס וורנר לפעולה, ולאורך המחצית השנייה הפגין עמידה מרשימה בלחץ של משחק חוץ ופיגור גדול, למרות פס-ראש קטלני שהפיל אותו לא פחות משש פעמים. וורנר מסר לשלושה טאצ'דאונים במחצית השנייה, האחרון שבהם לרץ המחליף אמפ לי, עוד מטרה אלמונית בשורות הראמס. אך הסתבר שההופעה המעולה שלו לא הספיקה: ברבע השלישי הצליח הבועט הוותיק אל דל גרקו להבקיע שער שהתברר בסופו של דבר כהפרש במשחק – 21:24 לטנסי. וורנר סיים עם 328 יארד ושלושה טאצ'דאונים ללא חטיפות. רצף הניצחונות המפתיע של הראמס נעצר על המספר 6 – והקבוצה רשמה לעצמה "חשבון" קטן בפנקס השחור, עם שמם של הטייטאנס מוקף בעיגול.

    היו רבים שהניחו כי ההפסד בנשוויל סיים את סיפור הסינדרלה של וורנר והראמס בעודו באיבו. הם נסעו למשחק חוץ נוסף בסילברדום של דטרויט ליונס, והפסידו 31:27 לעיני 73 אלף צופים – קהל השיא במשחקיהם בעונה כולה. וורנר שוב השיג יותר מ-300 יארד באוויר, ושוב מסר לשלושה טאצ'דאונים – אך הפעם נחטף פעמיים. משחק שאפתני של הגנת הראמס, שהפילה את מוסרי דטרויט שבע פעמים (שלושה סאקים לקווין קרטר), לא הועיל מול יום שיא של גס פררוט הוותיק וצ'רלי באץ' הצעיר, שחברו יחד ל-360 יארד ושלושה ט"ד.

    האם אכן יצא האוויר מהבלון של הראמס? האם הקבוצה תשחזר את עונת 95', בה פתחה במאזן 0:4 רק כדי להיכשל בישורת הסופית? לדיק ורמיל, מייק מארץ וקורט וורנר היו תכניות אחרות. הגיע הזמן לשחרר למרכז הזירה את הלוליין מספר 1 של הקרקס.

    "מרשל מרשל מרשל!"

    שמונת המשחקים הראשונים של מרשל פולק במדי קבוצתו החדשה לא הגיעו לרמת משחקיו בעונת 98', עת הוביל את הקולטס בתפיסה ובמסירה וסיים עם יותר מ-2,200 יארד בהתקפה ו-10 ט"ד כוללים. מלבד ההשתוללות בג'ורג'ה דום והמשחק נגד קליבלנד לא הציג פולק את יכולתו המלאה, ובמחצית הראשונה של העונה השיג רק ארבעה טאצ'דאונים – שניים באוויר ושניים על הקרקע. כעת, כשנראה היה שהרכבת הדוהרת של הראמס איבדה מעט מומנטום, הטילו עליו ורמיל ומארץ את המשימה להחזיר אותה למסלול.

    פולק היה השחקן המתאים ביותר להנהיג את התקפת הראמס. לא רק שהיה הוותיק ביותר (בן מחזורו של ברוס אך בעל יותר משחקים ברקורד), הוא היה גם הרבגוני והמסוכן ביותר מכל המטרות שעמדו לרשותו של וורנר. אחרי עונת 98' שביססה את מעמדו כמרקוס אלן החדש, נענה פולק לאתגר ויצא לכבוש טריטוריה לא מוכרת במחצית השניה של עונת 99'.

    מדי שבוע התמלאו תכניות סיכום המחזור בעוד ועוד קליפים המתארים את המהלכים הגדולים של פולק, וכריס ברמן החל לקדם אותו בברכה חדשה שהמציא עבורו: "מרשל מרשל מרשל!" המבוססת על המשפט הזכור מהסדרה "חבורת בריידי": "מרשה מרשה מרשה!". פולק הוביל את הראמס לשבעה ניצחונות רצופים, כשהוא שובר שיאים חדשים ממשחק למשחק.

    הרצף החל ב-14 בנובמבר בדום נגד קרוליינה. בקרב עצבים מכוער ומתיש זהרה הגנת הראמס, שהשיגה שני ט"ד – החזרת חטיפה של הקורנבק טוד לייט והחזרת השמטה של הליינבקר החיצוני מייק ג'ונס. וורנר תרם משחק סביר – 284 יארד עם שני ט"ד וחטיפה – ומרשל פולק רשם שני מהלכים גדולים: תפיסה ל-53 יארד, הארוכה ביותר במשחק, וריצה לט"ד של 18 יארד שסתמה סופית את הגולל על סיכויי המהפך של קרוליינה. הראמס ניצחו 10:35, ומאותו רגע לא הביטו לאחור.

    שבוע חלף וסיפור דומה התרחש לחופי מפרץ סן פרנסיסקו: הניינרס אירחו את הראמס בקנדלסטיק פארק, נחושים לנקום את ההשפלה מ-10 באוקטובר. אך מוליכת בית המערב שרדה דו קרב הגנתי, שהוכרע סופית כשמייק ג'ונס השיג ט"ד שני ברציפות, הפעם בהחזרת חטיפה (אחת מתוך שלוש של הגנת סט. לואיס, שרשמה גם שבע סאקים במשחק). ההגנה ופולק (126 יארד על הקרקע) חיפו על משחק פושר של וורנר, שמסר ל-200 יארד עם ט"ד וחטיפה, באחוזים נמוכים. הניצחון 7:23 גמר למעשה את העונה של הניינרס, שמצאו עצמם מחוץ לפלייאוף לראשונה מאז עונת 91'. במאזן 2:8, ונוכח היכולת החלשה של אטלנטה וקרוליינה, הפכו הראמס למועמדים בטוחים לאליפות המערב – לראשונה מאז עונת 85'.

    הניצחון הקשה בקנדלסטיק היה מעין "שעון מעורר" עבור קורט וורנר, לאחר חודש בו לא הצליח לשחזר את יכולתו הגבוהה מראשית העונה. הקרבן האומלל להתעוררות זו הייתה קבוצת ניו אורלינס סיינטס. לאחר שוויתרו הסיינטס על כל מחזור הדראפט שלהם כדי לבחור את הרץ ריקי וויליאמס במס' 5, גילו כי הם עומדים בפני שוקת שבורה, ואף שוויליאמס התאמץ מאד להוכיח שהמחיר הכבד ששולם עבורו היה מוצדק – הגיעה ניו אורלינס למשחק בטרנס וורלד דום כשהיא במאזן 8:2 מביך, ומאמנה הרעשני מייק דיטקה בתפקיד "ברווז צולע" שפיטוריו בתום העונה ודאיים. וורנר לא ריחם. תוך ניצול נקודת התורפה בהגנת הסיינטס ניהל משחק קלאסי של "החוף המערבי" והעמיד את הבמה לרשותו של פולק, שהשיג 100 יארד על הקרקע עם שני טאצ'דאונים. וורנר עצמו מסר לשני ט"ד (שניהם לרוקי הולט) ועם תום המשחק מצאו עצמם הסיינטס עם תבוסה בהפרש של 31 נקודות – 12:43. הגנת הראמס תרמה את חלקה כשמנעה מהסיינטס ט"ד לאורך המשחק כולו, ו"ההצגה הגדולה בתבל" חזרה באופן רשמי.

    הברווז הבא בשורת המטווח הייתה קרוליינה, שהפעם אירחה את הראמס באצטדיון אריקסון בשארלוט. וורנר חזר לימי תחילת העונה, כשעשה צחוק מהגנת הפנת'רס במחצית הראשונה והעלה את הראמס ליתרון 0:21. הק"ב המארח, סטיב ביורליין, הנהיג ניסיון קאמבק במחצית השנייה, אך הקורנרבק הצעיר דרה בליי חטף את מסירתו והחזיר אותה לט"ד שהכריע סופית את ההתמודדות, 21:34. וורנר מסר ל-350 יארד ושלושה ט"ד, ומשחק זה שכנע את אחרוני הספקנים כי המוסר האלמוני שהגיע משום מקום הוא הדבר האמיתי. הוא נעזר בעוד משחק של קרוב ל-200 יארדים התקפיים של מרשל פולק – באמצע רצף של ארבעה משחקים עם 100 יארד לפחות על הקרקע.

    עוד שבוע ועוד קרבן מתוך בית המערב: עוד טרם הספיקה ניו אורלינס להתאושש מהמכה שספגה בסט. לואיס, היה עליה לארח את הראמס בסופרדום. וורנר, כצפוי, הרגיש בבית באקלים הממוזג של האולם, ומסר לכמעט 350 יארד עם שני ט"ד וחטיפה. פולק בא "לעבודה" עם 210 יארדים התקפיים ושני ט"ד, אחד על הקרקע ואחד באוויר. גם ההגנה תרמה את חלקה עם שלוש חטיפות ושש הפלות ק"ב. ב-28 בנובמבר 99', לאחר 14 שנות בצורת, הבטיחה סט. לואיס את אליפות בית המערב, וקרט וורנר ומרשל פולק הפכו למועמדים העיקריים לתואר השחקן המצטיין של העונה.

    זרי הדפנה בדרך

    גם בליגה שהחלה להסתגל לעידן השוויון שחזה פיט רוזל והגשים פול טגליאבו, היתה הצלחת הראמס משולה לרעידת אדמה. הגעתה של אטלנטה לסופרבול בעונה הקודמת היתה הפתעה מרעישה, אך אטלנטה סיימה במאזן 9:7 בעונה שלפני כן, לא 12:4 כמו הראמס, וכמובן שאטלנטה לא סבלה מתשע עונות רצופות במאזן שלילי קודם לכן. גם הצלחתן של שתי הנמושות האחרות, טמפה ביי ואריזונה, להגיע לפלייאוף בשנים 97' ו-98' (בהתאמה), לא זעזעה את הפרשנים באותה מידה, כי שתי הקבוצות האלו לא הפכו בן לילה לקבוצה מס' 1 בליגה, אלא השיגו הצלחה צנועה יחסית; ואילו הראמס השילו תוך פגרה אחת את "נשל נחש" ההפסדים וזינקו היישר למאזן הטוב ביותר ב-
    NFC.

    עונת 99' של סט. לואיס הפכה באופן סופי ו"רשמי" לגרסה המודרנית של אגדת סינדרלה, לסמל של תקווה לכל אנדרדוג באשר הוא. ו"נער הפוסטר" לתופעה היה כמובן קורט וורנר, האיש שהגיע מן "הכפור" של אמסטרדם ודה מוין והזריק מנה משולשת של אדרנלין לוורידי הקבוצה הכושלת ביותר בליגה לאורך העשור. מאלמוניות מוחלטת בראשית ספטמבר קפץ וורנר לכותרות הראשיות ולתכניות הפריים טיים בראשית דצמבר: המושיע של הראמס.

    אלופי המערב הטריים לא התכוונו לעצור: עם האוכל בא התיאבון, והם היו נחושים להבטיח לקבוצה את המקום הראשון בפלייאוף, עם שבוע מנוחה ויתרון ביתיות. השחקנים, שרובם ככולם לא הכירו את טעמו של ניצחון (רק טימרמן היה בעל טבעת אליפות), חשו כבתוך חלום, כשהעונה הסנסציונית שעברו מתעלה על כל ציפיותיהם. הם האמינו ללא פשרות בדרכו של ורמיל, האיש האחראי לנס שארע להם, כפי שראו זאת; ובזכותו האמינו בעצמם והיו בטוחים שיצליחו לנצח את שני המשחקים הנוספים שנדרשו כדי להשיג את המטרה.

    וורנר לא היה זקוק לשיחות מוטיבציה: רק כשנה וחצי קודם לכן התאמן באמסטרדם ארנה עם ג'ייק דלהום וקיווה לתפוס מקום בסגל הקבוצה כק"ב שלישי. הוא ניגש לשני המשחקים האלה, שניהם בבית, באותה גישה קרת רוח ושקטה שאפיינה את פתיחת העונה שלו. תוך שמונה ימים הוביל את הראמס לניצחונות על הג'איינטס ושיקגו, כאשר בשניהם מסר ליותר מ-300 יארד, בשניהם הוביל את התקפת הראמס ליותר מ-30 נקודות, ובשניהם יחד השיג 5 ט"ד וחטיפה אחת בלבד. המשחק הראשון, נגד הג'איינטס, קבע שיא צופים בתולדות הטרנס וורלד דום – מעל 66 אלף. העיר כולה התאחדה סביב הקבוצה המפתיעה וסביב הק"ב החדש שלה, הגיבור הבלתי צפוי שהצטרף לשורת גיבורי העבר – כוכבי הקרדינלס בבייסבול ובפוטבול. ברחבי העיר ובמידה מסוימת במערב התיכון כולו הפכו קורט וברנדה וורנר לזוג המלכותי. קורט, בהתאם לדרכו, ניצל את מעמדו בעיקר להעברת מסרים דתיים ועידוד פעילות צדקה והתנדבות, ונמנע כמעט לחלוטין משימוש מסחרי בהצלחתו על המגרש. מובן כי התנהגות יוצאת דופן זו רק משכה אליו תשומת לב רבה יותר.

    במאזן 2:13, וכשמהקום הראשון בחטיבה מובטח להם, העלו הראמס הרכב משני במשחק סיום העונה בפילדלפיה, נגד האיגלס הכושלים (מאזן 11:5). וורנר התחלק בעמדתו עם פול ג'סטין המחליף, אייזק ברוס לא שיחק כלל, ריקי פרול היה הרסיבר המוביל, ורוברט הולקומב החליף את מרשל פולק ברוב שלבי המשחק. הראמס הפסידו וסיימו במאזן 3:13, שיפור של תשעה ניצחונות לעומת שנת 98'. ההפסד לא הפריע לפולק להפוך לשחקן השני אי פעם שהשיג 1,000 יארד באוויר ועל הקרקע באותה עונה, והוא סיים את העונה עם 2,429 יארד בהתקפה – שיא ליגה שלא נשבר עד היום. רכישתו של פולק הוכיחה עצמה כמהלך המבריק של עונת 99'. הוא נבחר לשחקן ההתקפה של העונה.

    פולק לא היה כמובן היחיד שקיבל תואר אישי בעקבות העונה המדהימה של הקבוצה. ורמיל נבחר למאמן העונה, קווין קרטר היה מלך הסאקס, וקורט וורנר – שבקדם העונה לא היה מוכר אפילו לאוהדי הראמס – נבחר בגיל 28 לשחקן המצטיין של העונה. עם 41 ט"ד (המאזן השני בהיסטוריה באותה עת) לעומת 13 חטיפות בלבד, 4,353 יארד, 65% דיוק ורייטינג 109 – נתן וורנר את עונת הבכורה הטובה ביותר בתולדות הליגה בעמדת הק"ב הפותח. השילוב בין המספרים הבלתי נתפסים, ההצלחה הקבוצתית הגדולה, ואלמנט ההפתעה שבעצם הגעתו להרכב הפותח הבטיחו לו את תואר ה-MVP.

    הוא הוביל את הראמס למקום הראשון בליגה הן בנקודות (526) והן ביארדים (יותר מ-6,400!) והפך תוך שבועות ספורים לפניה של הקבוצה, אף יותר מהסופרסטאר פולק. בעונה שבה השיגו הקולטס את המהפך הגדול בהיסטוריה (ממאזן 13:3 למאזן 3:13), ושושלות ותיקות כמו דנבר, קנזס סיטי, סן פרנסיסקו וגרין ביי מצאו עצמן מחוץ לפלייאוף, היה דווקא וורנר – בגלל סיפור הרקע יוצא הדופן שלו – לסמל עידן השוויון של הפוטבול, "העולם החדש" שהופיע בעקבות הנהגת תקרת השכר ומעמד השחקן החופשי.

    מונטה קיפין, מתאם ההגנה של טמפה ביי, הקבוצה מס' 2 בחטיבה ואלופת המרכז, סיכם את העונה של וורנר בדרכו הפשוטה והישירה: "הבנאדם לא מסר מסירה רעה אחת כל העונה", אמר לפני תחילת הפלייאוף. "אם תראו לי מסירה אחת גרועה שלו אני מתפטר מהתפקיד".

    אך כפי שהתברר ללא שהיות, היתה העונה הסדירה רק המערכה הראשונה, והחשובה פחות, ב"הצגה הגדולה בתבל".

    *בפרק הבא – "ורד בשם אחר"

    שחקן ההתקפה הכי טוב בליגה, והוא אפילו לא השחקן הכי טוב בקבוצה שלו. מרשל פולק (צילום: AP)

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully