וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מיהו הגיבור הטרגי של העשור ב-NBA?

27.12.2009 / 14:26

נאש, אייזאה או וובר? מקגריידי, מארבורי או אייברסון? העשור הראשון של המילניום השלישי תם, מיהו האומלל מכולם?

5. כריס וובר

רגע לפני שצוללים לעולם המפוספס שהוא כריס וובר, בואו לא נשכח שבעברו במכללות רשום הפאוור פורוורד על אחת מטרגדיות הכדורסל הזכורות בהיסטוריה, כשמנע ממישיגן אליפות בפיינל פור של 1993 עם טיים אאוט מגיהינום, שייכנס לספרי ההיסטוריה עם טוש בלתי מחיק. למרות זאת, וובר נבחר ראשון בדראפט של 93', ואחרי עונת רוקי מוצלחת בגולדן סטייט וארבע שנים טובות מאוד בוושינגטון, עבר הפאוור פורוורד הנפלא והמגוון לקבוצה בה יעשה את קפיצת המדרגה: מבחינה מקצועית, ומבחינה טרגדית.

במשך רוב שנותיו בסקרמנטו, ובדומה לחלק גדול מחבריו, היווה וובר סוג של מראה למועדון כולו: מוכשר עד כדי כאב, מגוון, חכם, אך באותו זמן נאיבי, מועד לפציעות ועם מנגנון השמדה עצמית שבדרך כלל מפעיל את עצמו כששעון המשחק מראה פחות מ-20 שניות. עונת 2001/02 היתה אמורה להיות העונה בה סקרמנטו הולכת עד הסוף, אלא שלרוברט הורי היו תכניות אחרות, והקינגס הפסידו גמר מערב היסטורי, שלנצח יישאר בלב אוהדי הקבוצה. בשנה שלאחר מכן, אחרי עונה רגילה מצוינת נוספת, שוב הגיעה סקרמנטו לפוסט-סיזן עם תקוות גדולות, שהפעם קרסו בצוותא עם הברך של וובר. דאלאס ניצלה זאת כדי להדיח את הקינגס המסכנים בטרם עת.

וובר לא באמת הצליח להתאושש מאותה פציעה קשה, ואחרי ששיחק 23 משחקים בלבד בעונת 2003/04, הוא הועבר באמצע העונה שלאחר מכן לפילדלפיה, והחל לדעוך עד שפרש סופית במרץ 2008. אין לדעת איך ההיסטוריה היתה שופטת את וובר - או את הקינגס - אם אחת מהעונות הנ"ל היו מסתיימות עם תואר. ייתכן והיינו מדברים עליו כעל אחד הפאוור פורוורדים הגדולים ששיחקו את המשחק, ועליהם כעל אחת הקבוצות הטובות והמרהיבות בשני העשורים האחרונים – ולא על שחקן וקבוצה שהגיעו על בסיס כמעט מסורתי קרוב מאוד לבאר, רק כדי להיפצע או להחטיא ליי-אפ חשוב חמישה סנטימטרים ממנה.

שחקן העבר של סקרמנטו קינגס, כריס וובר (שנת 2003). Jed Jacobsohn, GettyImages
אין לדעת איך ההיסטוריה היה שופטת את וובר אם אחת מהעונות הנ"ל היו מסתיימות עם תואר. ייתכן והיינו מדברים עליו כעל אחד הפאוור פורוורדים הגדולים ששיחקו את המשחק/GettyImages, Jed Jacobsohn

4. גרג אודן

פייר, לא נעים להכניס לרשימה הזאת בחור בן 21 שנמצא ב-NBA שלוש שנים, וגם זו סוג של הגזמה לשונית. דראפט 2007 הביא לדלת הכניסה של הליגה את אודן לצד קווין דוראנט, כשברקע מדינות, קבוצות ואוהדים שהתפלגו לשניים. מחנה אודן טען שחייבים, חייבים לבחור אותו במקום הראשון בדראפט כי הוא הסנטר-הגדול-הבא, בעוד סנגורי דוראנט הזכירו שוב ושוב את השילוב הבלתי אפשרי של נתונים פיזיים עם כישרון כמעט לא הוגן. בסופו של דבר פורטלנד החליטה ללכת עם הבטן, ובחרה באודן. עכשיו, בואו לא ניתמם: עוד בטרם נכנס לליגה, כולם ידעו שלגרג אודן יש בעיות בריאותיות, ובעיות ברכיים בפרט. לא סתם הוא נראה כבן 55.

כמה שבועות לפני שאמור היה להתחיל במסע ההוכחה להצדקת הבחירה הראשונה נאלץ גיבורנו לעבור ניתוח בברך שהשבית אותו מכל העונה. ל-2008/09 הוא נכנס כמו רוקי, שרד 61 משחקים אך נראה כסוג של באסט סימפטי. והנה, התחילה לה העונה הנוכחית ולראשונה מאז אותו ערב דראפט קסום בקיץ 2007, גרג אודן נראה ככוכב פוטנציאלי, כסנטר-הגדול-הבא. אלא שההמשך ברור כפי שהוא כואב. אחת האלמנטים החוזרים אצל גיבורים טראגיים הוא הגורל האכזר, שתוקף כל פעם מחדש. הפעם זה קרה לאודן 21 משחקים מצוינים אל תוך העונה. הפעם זו היתה הברך השמאלית שנפצעה ודרשה ניתוח. קשה, קשה מאוד להאמין שגרג אודן יוכל לקיים אי פעם את הפוטנציאל הגלום בו, וכרגע דומה כאילו אם הוא יצליח לברוח מהגורל האכזר ולהיות בסך הכל עוד סנטר בליגה הזאת, גם זה יהיה סוג של הישג עבור הבחור הנחמד הזה. וכל זה קורה, כמובן, כשקווין דוראנט נראה כשחקן היכל התהילה עתידי. במקרה של אודן, עם זאת, הטרגדיה לא עומדת ביחס הפוך לדוראנט; היא שוכבת על הפרקט, מחזיקה את אחת הברכיים.

גרג אודן, סנטר פורטלנד טריילבלייזרס, נפצע. רויטרס
קשה להאמין שגרג אודן יוכל לקיים אי פעם את הפוטנציאל הגלום בו, וכרגע דומה כאילו אם הוא יצליח לברוח מהגורל האכזר ולהיות בסך הכל עוד סנטר בליגה הזאת, גם זה יהיה סוג של הישג עבור הבחור הנחמד הזה/רויטרס

3. אלן אייברסון

בניגוד לסטיב נאש (שנשאר בדם, יזע וסימפטיה מחוץ לרשימה זו), למשל, או כריס וובר, אלן אייברסון לא נמצא ברשימה הנוכחית בגלל הטבעת שפספס. האמת שזו הצרה האחרונה של אחד הגארדים המרתקים, האנושיים והטרגיים של העשור האחרון. אחרי עשר עונות נפלאות בפילדלפיה, במהלכן הוביל את הקבוצה לגמר הליגה ב-2001, עזב אייברסון לדנבר - ומשם, למעשה, החלה הקריירה שלו לדעוך. זה לאו דווקא בא לידי ביטוי מבחינה סטטיסטית, אבל לאט לאט יותר ויותר אנשים הבינו שהסקורר הקטן-גדול הזה, עם לב בגודל של וירג'יניה, חושב קודם כל על עצמו, אחר כך על עצמו, ורק לבסוף על השחקנים שמקיפים אותו. הציוות עם כרמלו אנתוני בדנבר אמור היה להיות ההזדמנות הראשונה של אייברסון לאיים על אליפות לראשונה מאז אותו גמר גדול עם פילדלפיה, אלא שבפועל שיתוף הפעולה בין השניים היה קלוש, תלוש ואקראי.

ההמשך היה טראגי הרבה יותר: אייברסון הועבר לדטרויט, שייבשה אותו לשארית העונה ודאגה לברוח ממנו עם תום חוזהו. בקיץ האחרון מעט מאוד קבוצות היו מוכנות להמר על "התשובה", וזו שכן - ממפיס - התחרטה כעבור שלושה משחקים בלבד. אייברסון כבר הודיע, פחות או יותר, על כוונתו לפרוש מכדורסל, רק כדי לחתום כעבור מספר ימים חזרה בפילדלפיה, אחרי אחת ממסיבות העיתונאים המרגשות שידעה הליגה בשנים האחרונות. אז כן, הוא עדיין איתנו, וכן, הוא לנצח יישאר אנושי, אבל במקרה של אייברסון, חוסר היכולת לקבל את מעמדו החדש בליגה ולהבין שימיו ככוכב מאחוריו, הופכים אותו לדמות טראגית קלאסית, כזו שהמציאות היחידה שקשורה אליה היא זו שבדתה בעצמו, וכעת היא נאלצת להמשיך ולדבוק בה, ויהיה אשר יהיה.

אלן אייברסון (שנת 2007). Jonathan Daniel, GettyImages
חוסר היכולת של אייברסון לקבל את מעמדו החדש בליגה ולהבין שימיו ככוכב מאחוריו, הופכים אותו לדמות טראגית קלאסית/GettyImages, Jonathan Daniel

2. טרייסי מקגריידי

כשהגיע לליגה ב-1997 (ועל אחת כמה וכמה כשהתחיל העשור הנוכחי), סומן טרייסי מקגריידי כיורש. אמת, אם היית שוטינג גארד קצת יותר אתלטי ומוכשר מהממוצע זה הספיק כדי להיחשב הג'ורדן הבא בליגה שחיפשה להיפתר מהוואקום בשנים שסיימו את העשור הקודם והתחילו את הנוכחי, אבל בניגוד לכמה וכמה שחקנים אחרים - ההייפ סביב טימאק היה מוצדק, לפחות על הנייר. שילוב נדיר של מבנה פיזי עם כישרון נדיר עד כדי כאב הפכו אותו לדבר האמיתי. ואכן, עם תחילת העשור עבר מקגריידי מטורונטו לאורלנדו, ועשה את קפיצת המדרגה המיוחלת, לכל הפחות מבחינה סטטיסטית. הוא הפך לחבר של קבע בקבוצות האולסטאר, אלא שאת המג'יק הוא לא הצליח לסחוב אל מעבר לסיבוב הראשון של הפלייאוף, כולל הפעם ההיא שאורלנדו הובילה 1:3 על דטרויט, רק כדי לחטוף בראש בשלושת המשחקים הבאים בחזרה למציאות.

מקגריידי עבר ליוסטון והסיפור היה די דומה. לצד תצוגות אישיות יוצאות דופן (13 נקודות ב-35 שניות מול סן אנטוניו, באחד מהרגעים הגדולים שידעה הליגה ב-20 השנים האחרונות) טימאק הציג אופי שביר ויכולת בלתי נלאית להשתנק ברגע האמת. גם לצד קבוצה לא רעה בכלל וסנטר טוב בדמות יאו מינג, מקגריידי הקפיד להיעצר פעם אחר פעם בסיבוב הראשון של הפלייאוף. שחקני המשנה התחלפו, התוצאה נשארה כפי שהיתה: שחקן עונה רגילה גדול, שחקן פלייאוף קטן. לעתים נדמה היה כאילו הקוף העצום שיושב למקגריידי על הכתפיים לעולם לא יעזוב, והוא ייאלץ לחיות איתו לעד. זה גם היה השלב בו מקגריידי החל להיפצע, ובעונה שעברה הוא שיחק 35 משחקים בלבד, אף אחד מהם לא בפלייאוף. התוצאה? טראגית, ממש כמו הגיבור שלנו: יוסטון סוף סוף עברה סיבוב, הדיחה את פורטלנד והגיעה לחצי גמר המערב. העונה מקגריידי שוב מתקשה להתאושש מהפציעה הקשה בברך ולמען האמת, כל שנותר ממי שהתחיל את העשור הזה כהול אוף פיימר עתידי, זה החוזה הכי גבוה בליגה (23.2 מיליון דולר) שמסתיים בקיץ. הנתון הזה - והנתון הזה לבד - הופך את טימאק שוב לאטרקטיבי, אם כי הפעם מהסיבות הלא נכונות. הערך היחיד של מקגריידי היום הוא בזה שעוד כמה חודשים, כבר לא יהיה לו ערך. נראה אתכם מוצאים סיטואציה טראגית יותר.

שחקן יוסטון רוקטס, טרייסי מקגריידי (שנת 2007). Lisa Blumenfeld, GettyImages
שחקן עונה רגילה גדול, שחקן פלייאוף קטן. לעתים נדמה היה כאילו הקוף העצום שיושב למקגריידי על הכתפיים לעולם לא יעזוב, והוא ייאלץ לחיות איתו לעד/GettyImages, Lisa Blumenfeld

1. אייזאה תומאס

טרגדיה טובה ומשמעותית באמת לא רק טומנת בחובה נרטיב כזה או אחר – רע, נורא או יוצא דופן עד כמה שיהיה – כי אם משאירה אותנו עם משהו נוסף: הזדהות, זעזוע, אמפתיה. הטרגדיה שבתוך הטרגדיה, כך נדמה, של אייזאה תומאס, יושבת על הצד השני של הספקטרום: במקרה שלו, היעדר ההזדהות, הזעזוע, האמפתיה או היכולת להרגיש משהו מעבר לדיעה אובייקטיבית היא שמספרת את הסיפור שלו, יותר משכל העובדות יחדיו יהיו מסוגלות. תומאס – אחד השחקנים הייחודיים, האנושיים והטובים בתולדות המשחק – נכנס לעשור הנוכחי עם לא מעט להוכיח. אחרי שריסק את ליגת ה-CBA לאדמה ונכשל לשחזר ולמנף את ההצלחה של לארי בירד באינדיאנה בתחילת העשור, קיבל אייזאה ב-2003 הצעה לשמש כג'נרל מנג'ר של הניקס, ובטווח של חמש שנים הצליח להפוך את אחד הפרנצ'ייזים הגדולים בספורט האמריקאי לפאנץ'-טיים מהלך, ולאחר מכן לפארודיה מדויקת עד כאב של איך מועדון כדורסל גדול ונחשב לא אמור להיראות.

זה, כמובן, גם מה שהפך את הסיפור של תומאס מסיפור ממוצע וקונבנציונאלי על שחקן עבר שהופך למאמן סביר ואז מתנדף עם הרוח, לטרגדיה של ממש. קצרה היריעה מלהזכיר את שלל המהלכים הנוראיים שתומאס ביצע שעה שהשתמש בארנק של ג'יימס דולן כמלחיה האישית שלו. הניקס של 2003-2008 היו למין חור שחור כזה, וגם האנשים המוכשרים או המוערכים (לני ווילקינס ולארי בראון, אם להזכיר שניים) שנכנסו אליו יצאו נכים או קומיים, הגם שארנקם היה מעט טפוח יותר.

ואז יש את המישור האישי, כמובן. ב-2006 הוגשה נגד אייזאה תלונת הטרדה מינית שאילצה את מדיסון סקוור גארדן לשלם סכום פיצויים של 11.6 מיליון דולר (אחד הגדולים בהיסטוריה) למתלוננת. בקיץ 2008, שנתיים אחרי האירוע ואחרי שניסה לאמן בעצמו את הניקס ונכשל, אייזאה עזב את ניו יורק. לקראת סוף חודש אוקטובר הוא אושפז בבית חולים עם מנת יתר של כדורי שינה, כביכול. התקשורת בניו יורק דיווחה על נסיון התאבדות, על סכנת חיים, ולאחר כמה ימים הוא שוחרר. כיום אייזאה מאמן במכללת פלורידה אינטרנשיונל, והשם שלו כבר לא מוזכר באותה תדירות שהוזכר בעשור החולף. ובכל זאת, בואו נסיים את הכתבה הזו עם תרגיל קטן. הישענו אחורה, עצמו עיניים, נשמו עמוק והריצו את השם 'אייזאה תומאס' בראש. תנו למוח שלכם לחשוב חופשי, אסוציאטיבי, ומהר. מה הקונוטציה הראשונה שעולה לכם - שחקן העבר העצום, אחד הגדולים בהיסטוריה, או המנהל הנורא, המאמן הכושל, המטריד מינית, הבדיחה הגרועה והעצובה? בדיוק. אם עשור בודד יכול להפוך קריירה של ספורטאי אגדי על פיה, לנו לא נותר אלא להכתיר אותו כדמות הטראגית של 2000-2010. עם, או בלי הסנטימנטים הנלווים.

מאמן ניו יורק ניקס לשעבר, אייזאה תומאס. Nick Laham, GettyImages
בטווח של חמש שנים הצליח להפוך את אחד הפרנצ'ייזים הגדולים בספורט האמריקאי לפאנץ'-טיים מהלך, ולאחר מכן לפארודיה מדויקת עד כאב של איך מועדון כדורסל גדול ונחשב לא אמור להיראות/GettyImages, Nick Laham

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully