צאו כבר מהקיבעון

"מריחים את הפלייאוף": רגע לפני ינואר, תומר ספירשטיין מנסה להבין את אפקט העדר שתוקף בכל פעם מחדש את ה-NFL

תומר ספירשטיין
24/12/2009

שני מחזורים נותרו לסוף העונה ותחילת הפלייאוף, ונראה כי תמונת הליגה רחוקה מלהיות ברורה. קבוצות שחשבנו שויתרו על העונה עושות צרות לקבוצות הנלחמות על מיקום ומקום בפלייאוף, קבוצות שהיו במרחק ניצחון בודד מהבטחת ביתיות מתחילות לאבד גובה ובאופן כללי הכאוס חוגג (במיוחד ב-AFC). בעוד שכל ניסיון להסביר את האפשרויות השונות מתברר כמסבך עוד יותר, יש עוד חזון למועד, כשהסיכויים הם – לדעת המדור – שלפחות חצי מהקבוצות תנשורנה מהמרוץ לאחר המחזור הקרוב. הלוואי ונתבדה, רק בשביל לשמור על עניין ומתח במחזור האחרון, אבל עד אז יש לנו סיכום לעשות – של המחזור שהיה, שגם הוא עמד בסימן "הטוב, הרע, והממש מכוער".

עוד בוואלה!

קל, מהיר, קומפקטי ומלא בסטייל: הקורקינט של OKAI משנה את חוקי המשחק

בשיתוף בנדא מגנטיק
בהחלט מסווג כטוב. מיילס אוסטין מדאלאס מדביק את שארפר וניו אורלינס(צילום: AP)

"אין ממה לפחד פרט לפחד עצמו" (פרנסיס בייקון, 1623, פ.ד.ר השתמש במשפט זה בנאום ההשבעה שלו)

דמרקוס וור, השחקן היחידי בדאלאס שניתן לקרוא לו "מנהיג" בקבוצה הזו, הוכיח שוב כמה נוכחותו על המגרש הינה אקוטית עבור הקאובויס. טוני רומו ממשיך להציג יכולת טובה – ועוד בדצמבר – אבל הקבוצה של ג'רי ג'ונס לא יכולה לעמוד מאחוריו, פשוט משום שהוא אינו מנהיג, ופה נופלת הקבוצה. ההגנה של הקאובויס, לעומת זאת, לא רעה בכלל, בעיקר בזכות הבורג המרכזי בתפקיד הליינבקר שנקרא וור, אבל נראה כי השנה ההגנה הזו לא עשתה יותר מדי מהלכים גדולים, עליהם קמים ונופלים משחקים צמודים, עד למשחק מול ניו אורלינס. מספיק לראות שחקנים כמו וור בדאלאס, אורלכר בשיקאגו, דוקינס בדנבר ופולמאלו בפיטסבורג כדי להבין את חשיבות המנהיג בהגנה. רק שימו לב לקבוצות שחסרות שחקנים כאלו בהגנה, ותראו איך משחקים בורחים להם מהידיים (ניו אינגלנד היא דוגמא מצוינת). פאס ראש טוב הוא מרכיב חיוני בהגנה, אבל אם נשאיל משהו מעולם הכדורגל – גם השוער הטוב בעולם צריך קשר אחורי חזק, ובלי מנהיג איכותי בחלק האחורי יותר של ההגנה, יש גבול גם ליכולת של הפאס ראש. בשבת בלילה דרו בריס ראה בדיוק איפה עובר הגבול.

כמעט כמו וינס יאנג בטנסי, קם ג'מרקוס ראסל מהספסל והצעיד את אוקלנד לניצחון על דנבר. זה לא מה שיעזור לקריירה של ראסל – שכבר חזר להיות הק"ב המחליף של צ'ארלי פריי – או לעתיד הנראה לעין של הריידרס, פשוט משום שהבעיה באוקלנד היא לא ג'מרקוס ראסל. היא גם לא טום קייבל – היא אל דייויס. הבעיה של דייויס – וזה לא משהו חדש – נעוצה בכך שהוא עדיין שבוי בקונספציה שהוא מאמן ואינו יכול – או רוצה – לצאת מהתפיסה הזו. מה שמביא אותנו למייק הולמגרן, המנהל החדש של מר רנדי לרנר בקליבלנד. כרגע זה לא משנה אם הולמגרן צריך או לא צריך לפטר את מאנג'יני. מה שמשנה זה האם הולמגרן רוצה ויכול להשתחרר מאותה תפיסה של דייויס ולהבין שהוא כבר לא מאמן. כי אם לא, הבראונס לא ילכו לשום מקום בשנים הקרובות. בעצם, הם ילכו – לבנק, והרבה, עם כל החוזים המנופחים שייתנו לבחירות דראפט ראשונות.

אבל אם כבר נגענו בנושא, בואו נשתעשע איתו קצת. במידה שהולמגרן מפטר את מנג'יני, את מי הוא מביא במקומו? ובכן, יש שם אחד שהק"ב בקליבלנד בטח ישמח שיגיע אחרי שהפך אותו לכוכב בעבר, אבל הוא יתאים הרבה יותר כמתאם התקפה (במיוחד בג'טס, בשיקאגו או בדאלאס). אז מי כן? שוטנהיימר זה שם שתמיד עולה לראש (מרטי, לא בריאן), אבל הוא מבוגר מדי בשביל לקבל מרות מהולמגרן. קאוור? ספק אם יגיע לקליבלנד. שנאהאן? הוא נראה כבר סגור לעונה הבאה, כנראה ב-NFC מזרח (בין אם בוושינגטון או בדאלאס, את זה נראה בסוף העונה). אז מי כן? ג'ון גרודן פנוי. אלא אם, כמובן, הוא נהנה יותר מדי בתור הפרשן של ESPN. לעומת עבודה בקליבלנד, גם פרשן של קרלינג נשמע כיף חיים.

רק אל תחשוב שאתה מאמן, אחרת זה ייגמר ברע. הולמגרן(צילום: AP)

צ'אד הני פורח במיאמי, ועם טיפה מזל אולי אפילו יוביל אותם לפלייאוף. אם זה יקרה, זו תהיה הפעם השנייה ברציפות שק"ב שפותח לראשונה מביא אותם לפלייאוף – אחרי שצ'אד פנינגטון עשה זאת אשתקד. אפשר להתחיל בדיחות על זה שדולפינים אוהבים את הק"בים שלהם עם השם צ'אד, אבל השורה התחתונה היא אחת – ביל פארסלס מצדיק כל סנט שהוא מרוויח בפלורידה, אחרי שהדולפינים מצליחים לשמור על הראש מעל המים גם השנה, כנגד כל הסיכויים. לפתע, קשה לשים לב שהק"ב הראשי שלהם והרץ הראשי שלהם סיימו את העונה. אבל המהלך הכי חכם של פארסלס בבניית הקבוצה הזאת היה בדראפט לפני שנתיים, אז לקחו הדולפינים בבחירה הראשונה את ג'ייק לונג, התאקל ההתקפי של מישיגן, ובסיבוב השני, בבחירה 57, לקחו את הני – עליו הגן לונג באוניברסיטה. לפעמים, הקלפים פשוט נופלים בצורה הנכונה, ולפעמים זה עניין של חשיבה נכונה ומושכלת – בדיוק הדברים בשבילם הביאו את פארסלס למיאמי.

באותה נשימה, אגב, אי אפשר שלא לתהות האם פנינגטון הוא גרסת שנות האלפיים של דרו בלדסו, והאם הג'טס לא עשו טעות כששחררו אותו והשאירו את קלן קלמנס, שלא רק שלא יודע לזרוק כדור כמו שצריך, אלא גם לא ממש טוב בלהחזיק אותו. לג'טס נגיע בהמשך, אבל אם אנחנו עוסקים בחלק הטוב של המחזור, אי אפשר שלא להזכיר את דארל ריוואס – הקורנר הכי טוב בליגה, ששיתק במחזור האחרון את רודי ווייט (היחיד באטלנטה שעוד מתפקד), כמו ששיתק כל רסיבר אחר מולו התמודד. פה בדיוק אפשר להגיד חבל על הבטחת הביתיות של אינדי, כי המאצ'אפ בין פייטון מאנינג לרג'י וויין יעבור ככל הנראה דרך ריוואס, ובכל סיטואציה אחרת – שבה אינדי עדיין נלחמת על משהו – זה המאצ'אפ הכי מסקרן בליגה. עדיין יכול להיות שיתפתח לנו קרב של ממש בין הק"ב הכי טוב בליגה לבין הקורנר הכי טוב בליגה, אבל לכל אורך המשחק הזה תרחף מעלינו התהייה איך זה היה נראה אם זה היה קרב של ממש.

לפעמים החלקים נופלים במקום הנכון. הני(צילום: AP, Wilfredo Lee)

אם כבר הלכנו על "מה היה קורה אם", אז הנה עוד כמה שאלות דומות מהמחזור האחרון. מה היה קורה אם:

* מאט מור היה עולה כפותח עוד באמצע העונה?

* וינס יאנג היה פותח את העונה?

* טוני גונזאלס לא היה מגיע לאטלנטה, אלא לבולטימור?

* כל השחקנים של אינדי היו בריאים?

* טומלינסון עדיין היה מכונת הריצה שהיה פעם?

* לביג בן היה עוד דרייב?

בולטימור בהחלט יכלה להיעזר בו. גונזאלס(צילום: AP)

"אני חושב שפ.ד.ר אמר את זה הכי טוב כשאמר 'אין לנו ממה לפחד פרט לפחד עצמו'. טוב, זה ומדרגות" (דניס לירי, אין תרופה לסרטן, 1992)

ליגת הפוטבול ידועה בכך שמאמנים רבים אוהבים לאמץ שיטות שמצליחות, גם במקצוענים וגם במכללות. כפי שטוני דאנג'י הביא את הטמפה-2 והפך אותה להגנה פופולארית בתחילת העשור, כך גם הפכו הג'איינטס של לפני שנתיים לנושאי הבשורה של הפאס-ראש האימתני (לא שלא ידעו זאת קודם, אבל החשיפה העניקה להם מימד אחר) וכך גם מערך התקפת הספרד הופך ליותר ויותר פופולארי (ניו אינגלנד של לפני שנתיים, אינדי של – בעצם, אינדי). הבעיה היא, שהשנה נדמה כי המאמנים מחקים דווקא את המהלכים הגרועים. כאן במדור אנחנו לא בטוחים אם זה עניין של טרנד או פשוט שעכשיו אנו נותנים לכך תשומת לב מוגברת (מצד שני, כאן במדור אוהבים לדבר ברבים), אבל מאז אותו דאון רביעי של בליצ'יק מול אינדיאנפוליס נדמה שכל המאמנים הולכים על זה בדאון רביעי – שון פייטון מול ניו אינגלנד ומייק טומלין במחזור האחרון הם דוגמא מייצגת. שלל הניתוחים על כל הליכה על דאון רביעי ספציפי, לקבוצה שנמצאת ביתרון, מתמקדים באותה שאלה – האם המאמן סומך על ההגנה/התקפה שלו? לפעמים, ללכת על זה מגיע מתוך מטרה אחת פשוטה – לנסות לגמור את המשחק כמה שיותר מהר. אבל לפעמים, אם הקבוצה הייתה עושה את העבודה במהלך המשחק, לא היה צורך ללכת על דאון רביעי, וכאן המקום לצטט את לי קורסו מתוך משחקי פוטבול המכללות של הפלייסטיישן: 'היי, אם אתה צריך ללכת על דאון רביעי, אולי אתה לא ממש מצליח מותק'.

אמרנו שנחזור לג'טס, ואכן הגענו בדיוק לחלק הממש מכוער בשלישייה. המשחק מול אטלנטה במחזור האחרון היה אחד המחרידים שנראו בשנים האחרונות. מצד אחד – הג'טס, עם ההגנה הטובה בליגה, משתקת כל דבר שמאט ריאן מנסה למסור, ומצד שני – אטלנטה. נראה כי שתי הקבוצות הללו לא רק שלא ניסו לנצח, אלא שממש ניסו להפסיד. לפני שבועיים, דיברנו על המהלך הגאוני של דאלאס ללכת ארבע פעמים דרך האמצע מקו ה-1 של סן דייגו. השבוע זה היה לא רק בשלושת הניסיונות של אטלנטה מקו האחד (הם, לפחות, הסתפקו בשער שדה), אלא למעשה בכל המשחק. שום יצירתיות, שום מחשבה. נכון, מארק סאנצ'ז גורם לדפיקות לב אצל אוהדי הג'טס בכל פעם שהוא הולך למסור, ומאט ריאן ומייקל טרנר לא ממש בריאים, ועדיין – ריצה דרך האמצע, ריצה דרך האמצע, ריצה דרך האמצע וכן הלאה. אם יש משהו שהמדור לא מבין, זה התעקשות של מתאמי התקפה ללכת על אותו מהלך שוב ושוב. ושוב. מה, ציפיתם שהגנת היריב תחשוב 'היי, הם כבר רצו שלוש פעמים דרך האמצע והשיגו כלום, אין מצב שהם ירוצו שוב דרך האמצע, בואו נתכונן למסירה'? כן, מצבו העגום של בריאן שוטנהיימר מעולם לא נראה, ובכן – עגום יותר.

בריאן שוטנהיימר מתאם ההתקפה של ניו יורק ג'טס מתדרך את תומאס ג'ונס. AP
למה ללכת על אותו מהלך שוב ושוב, מר שוטנהיימר הצעיר?(צילום: AP)

ועם זאת, מה שהפסיד לג'טס את המשחק לא היה (רק) קריאת המהלכים הזוועתית, אלא הבעיטות הגרועות לשערי שדה. לא רק ג'יי פילי היה מזעזע, אגב. כל העונה אנו עדים לנפילתם של הבועטים – ג'ייסון אילם, ג'ון קרני, גם וינאטיירי לא ממש היה כסף בבנק בעונה שעברה, ובעיקר ניק פולק, ששוחרר השבוע מדאלאס. קצת מצחיק שקבוצה נותנת הרבה כסף לשחקן שעולה למגרש לשלוש דקות סך הכול בכל העונה יחדיו, אבל מספיק להסתכל על הרקורד של וינאטיירי בשביל להבין עד כמה השחקן הזה חיונוי למערכת. לא רק בשביל 3 הנקודות מהמגרש או הנקודה הנוספת אחרי הט"ד, גם בעיטות הפתיחה וההרחקה נותנות לקבוצה המרחיקה יתרון משמעותי אם יש לה בועט טוב בסגל – רק תשאלו את פייטון מאנינג, שהפסיד בפלייאוף אשתקד לפאנטר. הגיע הזמן שקבוצות, שלוקחות כל אספקט במשחק בצורה הכי רצינית שיש, תיקחנה גם את התפקיד הזה ברצינות התהומית שמגיע לו. דוגמת טנסי, שם רוב בירונאס עושה עבודת חיל מאז 2005, והוא גם השחקן הכי יציב בקבוצה. ואם כבר נגענו בניק פולק, אז השבוע הקאובויס – להם כבר הספיק להרוס כמה משחקים – החליפו אותו בשון סוויזאם, שכבר הספיק להרוס לרדסקינס את ניצחון הבכורה על הסיינטס, בין היתר. למה דאלאס החליפו בועט גרוע בבועט לא ממש יותר טוב? סיבה אחת – כי נקמה היא מתוקה, אבל הכי טוב להגיש אותה קרה, ובדצמבר קר. עוד מישהו רוצה להמר על בעיטת ניצחון של סווישם שתעלה את היריבה השנואה ביותר של הרדסקינס לפלייאוף?

בכתבתו של זאב אברהמי, נטען באחת התגובות כי ה-NFC היא החטיבה הטובה יותר כיום. ובכן, בהחלט הגיע הזמן להתייחס לזה. השנה נראה כי מאזן הכוחות נוטה לטובת ה-NFC: ניו אורלינס, פילדלפיה, אריזונה, מינסוטה, דאלאס וגרין ביי נראות אכן חזקות יותר מאשר שש הנציגות הנוכחיות של ה-AFC (אינדי, סאן דייגו, סינסינטי, ניו אינגלנד, דנבר ובולטימור), אך קבוצה נמדדת לפי השחקן החלש ביותר שלה, לא החזק, וכאן ל-AFC יש יתרון ברור, כי למרות שקליבלנד וקנזס סיטי לא מציגות את הפוטבול הטוב ביותר, לשתי הקבוצות הגרועות ב-AFC יש יותר ניצחונות ביחד מאשר לשלוש הקבוצות הגרועות ביותר ב-NFC (סט. לואיס, דטרויט וטמפה). מעבר לכך, המאזן בין החטיבות, נכון למחזור הנוכחי, הוא 25:35 לטובת ה-AFC. בשני המחזורים שנותרו, ייערכו רק ארבעה משחקים בין חטיבתיים, כך שגם במקרה הטוב, ה-NFC עדיין "יפסיד" 29:35. תוסיפו לכך את העובדה שמבין הקבוצות שבטופ של ה-NFC יש שתיים שמובלות בידי ק"בים "זקנים", שעלולים לסיים את הקריירה שלהם כבר בסוף העונה ועקב כך הקבוצות הללו עלולות להיחלש בקרוב, ותבינו שה-NFC אולי נראה איכותי יותר, אבל הוא עדיין צריך לספק קבלות מול פנקס הצ'קים של ה-AFC בעשור הזה. אגב, בסופר בולים בעשור הנוכחי, ה-AFC מוביל בבטחה עם מאזן 2:7. ככה זה כשלא שולחים את בפאלו לגמר.

כמו בעוד הרבה מקרים, גם כאן ניצחו קייל אורטון וקבוצת ה-AFC קבוצה מה-NFC(צילום: AP, Darron Cummings)

ראשונים בתחומם

יארדים במסירה:

1. פייטון מאנינג (אינדיאנפוליס) - 4,213
2. מאט שאוב (יוסטון) - 4,181
3. דרו בריס (ניו אורלינס) - 4,130
4. ארון רוג'רס (גרין ביי) - 3,962
5. טום בריידי (ניו אינגלנד) - 3,945

יארדים בריצה:

1. כריס ג'ונסון (טנסי) - 1,730
2. סטיבן ג'קסון (סט. לואיס) - 1,353
3. מוריס ג'ונס-דרו (ג'קסונוויל) - 1,246
4. אדריאן פיטרסון (מינסוטה) - 1,235
5. תומאס ג'ונס (ניו יורק ג'טס) - 1,219

יארדים בתפיסה:

1. אנדרה ג'ונסון (יוסטון) - 1,433
2. רג'י ויין (אינדיאנפוליס) - 1,210
3. ווס וולקר (ניו אינגלנד) - 1,198
4. סנטוניו הולמס (פיטסבורג) - 1,157
5. רנדי מוס (ניו אינגלנד) - 1,144

תיקולים:

1. פטריק וויליס (סן פרנסיסקו) - 138
2. קרטיס לופטון (אטלנטה) - 128
3. לונדון פלטשר (וושינגטון) - 126
4. ג'ון ביסון (קרולינה), בארט רוד (טמפה ביי) - 121

הפלות קוורטרבק:

1. אלוויס דומרוויל (דנבר) - 15
2. ג'רד אלן (מינסוטה) - 13
3. וויל סמית' (ניו אורלינס) - 12
4. דווייט פריני (אינדיאנפוליס), טרנט קול (פילדלפיה) - 11.5

חטיפות:

1. ג'יירוס בירד (בפאלו) - 9
2. דארן שארפר (ניו אורלינס), צ'רלס וודסון (גרין ביי), אסאנטה סמואל (פילדלפיה) - 8

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully