מיהו ספורטאי העשור?

אתם יושבים במכונית מירוץ, שומעים את המנוע נוהם, משחקים מעט עם ההגה הקל, מיטיבים את הקסדה, והנה האור הירוק נדלק. לחיצה חזקה על הדוושה, המנוע נוהם ואתם מזנקים למהירות של 300 קמ"ש כשמסביב שאון אדיר של מכוניות אחרות. במצב כזה, האינסטינקט הוא להאט ולעצור. מיכאל שומאכר מעולם לא עצר. ההפך. הוא סחט את הדוושה עד תום והפך לנהג המירוצים הגדול בעשור הזה ואחד הגדולים בכל הזמנים. השילוב בין אדם למכונה מהווה קושי בלתי נתפס, ושומאכר הביא את השילוב הזה לדרגת שלמות. היכולת להתגבר על מוגבלות גופו ומוגבלות המכונה אותה הטיס, היכולת לתפקד תחת כוחות ג'י אדירים, לעמוד מול סכנת מוות על המסלול, ואחרי כל זה לנצח את היריבים ב-91 מירוצים מתוך ה-250 בהם השתתף, ולזכות בחמש אליפויות פורמולה רצופות (2000 עד 2004), הופכים אותו לספורטאי ענק ומעורר השראה עבור כ-600 מיליון חובבי הפורמולה 1 בעולם. הוא נחשב בעיני רבים לנהג הטוב בהיסטוריה של הספורט הכי יקר בעולם, ויש המזכירים כי היה "מלוכלך" בנהיגה שלו, אבל שומי נשאר הפנים של הענף.

הרבה תארי כבוד קיבל שומאכר בזכות יכולתו על המסלול, והוא מנצל היטב את פרסומו ברחבי תבל כדי לפעול למען ילדים בעולם, פעילות שהקנתה לו את תואר אביר אונסק"ו, אבל אין עדות טובה יותר לגדולתו מאשר הריגוש האדיר שחולל ברחבי העולם, עם הודעתו כי יחזור להתחרות ב-2010. אולם למרות הקושי בשילוב שבין אדם ומכונה, אסור לשכוח כי פערי האיכות בין יצרני הרכב ואיכות הנהגים שאיתו בקבוצה, סייעו לשומאכר להגיע להישגיו האדירים, ולכן הוא במקום החמישי.

כשסרטן האשכים שלח גרורות לבטנו, ראותיו וראשו, הפיכתו של לאנס ארמסטרונג לבר מינן היתה רק עניין של זמן. אבל רוכב האופניים האמריקאי ניצח את המחלה ובגדול, ומאז לא הפסיק לנצח כל חייו. הטור דה פראנס הוא אירוע הספורט הפופולרי הקשה ביותר בעולם מבחינה פיזית ונפשית. מדובר במסע מפרך על פני מאות קילומטרים, בו מטפסים על הרים בזוויות מאתגרות גם עבור חלק מהמכוניות, ורוכבים על פני מישורים אינסופיים נגד רוח עזה. ארמסטרונג הוא האיש שזכה במירוץ שבע פעמים, יותר מכל אחד אחר. אלה היו שבע פעמים רצופות, בין 1999 ל-2005, מה שרק מעצים את גדולתו של הספורטאי שעבד קשה מכולם, היה נחוש, מקצועני, נקי מסמים (למרות הספק מצד הצרפתים) ודומיננטי בענף באותן שנים.

אחדות היא עוצמה, ידע הוא כוח והגישה היא הכל, הוא המוטו של קרן לאנס ארמסטרונג, ובשל הצטיינותו כרוכב, בזכות התגברותו על מחלה כה קשה והפיכתו לאגדה בתחומו, ארמסטרונג מייצג בעיני רבים תקווה בחיים. אבל ארמסטרונג לא עשה זאת לבד, היו סביבו רוכבים מעולים שתפקדו כפועלים שחורים וסייעו לו להגיע להישגים הכבירים, ולכן לא היה תלוי לחלוטין אך ורק בעצמו. מעט העזרה שקיבל מידידיו, עזרה לו להטביע חותם-עד בעולם הספורט, אך יש ספורטאים גדולים אחרים, שהלכו בדרך הגדו?לה לבדם.

שלום, הכירו את הספורטאי האולימפי הגדול בכל הזמנים. הוא היה ילד היפראקטיבי אז נתנו לו להוציא מרץ בבריכה, ופתאום הוא הפך לדולפין נאה שמנצח כל תחרות כילד. הוא הקדיש את חייו לשחייה, שמר על משמעת ספורטיבית בלתי אפשרית, מעולם לא פסח על שנים פוסט אולימפיות שספורטאים אחרים מנצלים למנוחה, ומאז הפך לכריש. לפלפס אין ארון מדליות, יש לו חדר. הוא מחזיק ב-6 מדליות זהב מאולימפיאדת אתונה, 8 מדליות זהב מאולימפיאדת בייג'ינג (תוך קביעת שבעה שיאי עולם, ושבירת שיאו של מרק ספיץ), 22 מדליות זהב באליפויות העולם והוא קבע 37 שיאי עולם בקריירה. נעדכן ונאמר "שלום, הכירו את הספורטאי המעוטר בעולם".

הודות למבנה גופו האידאלי למקצועות השחייה; בזכות שליטתו המופלאה בארבעת סגנונות השחייה; משום שעשה זאת על בימת הספורט הגדולה ביותר שהקימו בני האדם - האולימפיאדה - באופן הכי רומנטי ודרמטי שיכול להיות, פלפס מקדים את ארמסטרונג ושומאכר ומדורג גבוה מהם ברשימה.

במהלך משחק טניס, הטניסאי חווה חיים שלמים. יש תסכול, שהופך לדיכאון, ממנו צומחת תקווה, ההופכת חיש קל לייאוש, ואז מגיעה אדישות, ופתאום הצלחה, שמביאה עמה הקלה, המפנה מקומה לנחישות עצומה, שמולידה הצלחה, אשר נתקלת בזחיחות שמייצרת חוסר הצלחה, הגורם לאובדן ביטחון עצמי והתגברות החשש מהפסד, ואז נוצר תסכול. וחוזר חלילה. כך זה לאורך כל נקודה, כל משחקון, כל מערכה, כל משחק. טניס הוא ספורט, אבל גם מסע של האדם אל תוך עצמו. רוג'ר פדרר מכיר היטב את הנתיבים, השבילים ודרכי העפר של נפשו. הוא נלחם ביריבים ובעצמו, ועושה זאת יותר טוב מכל טניסאי אחר בהיסטוריה. הוא התחיל את העשור כטניסאי עצבני ולא יציב, וסיים אותו כאגדת טניס, כשחקן שהיציבות המנטלית שלו חזקה מבטון, ושליטתו בטכניקת המשחק היא מושלמת.

בתוך שבע שנים בלבד, בין 2003 ל-2009, פדרר כתב מחדש את ההיסטוריה של הטניס, כשזכה ב-15 תארי גראנד סלאם, יותר מכל אחד אחר, ועשה זאת באלגנטיות וכישרון שאין שני להם. אלמלא נדאל ושליטתו בחימר, פדרר היה מגיע למספר זכיות גבוה יותר. נכון, בעשור הזה לא נתקלנו – רוג'ר ואנחנו - בענקי משחק מיתולוגיים דוגמת איבן לנדל, ג'ימי קונורס, ביורן בורג או פיט סמפראס, אבל אין בכך כדי להמעיט מגדולתו של פדרר, שרשם בטאבו את המקום הראשון בעולם במשך 237 שבועות רצופים, ונחשב לטניסאי מספר 1 בכל הזמנים. כל זה היה אמור להספיק לתואר ספורטאי העשור, אלמלא עמד שם חייזר.

כשבולט עמד על המסלול בבייג'ינג, לפני הריצה ל-100 מטרים, הוא הרגיז בחיוכים המדושנים שלו, בקלילות בה התייחס לריצה היוקרתית ביותר, בזלזול ששידר כלפי היריבים. לא להתנהגות כזאת אנחנו מצפים מספורטאי בגמר אולימפי. ואז הוא הלך על המסלול, והתחבק עם עצמו עוד לפני קו הסיום, בזמן שיריביו התנשפו הרחק מאחור. הרגשות הפכו מהר מאוד להשתאות ואת הראש הטרידה המחשבה: אם הוא הלך לפני קו הסיום, לאן הוא עוד יכול להגיע, והאם ה-9:69 שניות האלה נקיות מסמים? בולט סיפק תשובה מוחצת בגמר ה-200 כשניפץ את שיאו של מייקל ג'ונסון - שיא שהיה אמור להחזיר מעמד במשך עשורים - ועצר את השעון על 19:30 שניות. לשתי ריצות אלה הוסיף מדליית זהב והיה שותף לשיא עולם נוסף ב-4X100 מ'. האתלטיקה, זו שקרנה ירדה בשנים האחרונות עקב מיעוט כישרונות ושימוש בסמים, הפכה ברגע אחד, בזכות איש אחד, שוב למלכה. בולט, בניגוד לכל הספורטאים ברשימה הזאת ולענפי ספורט אחרים, עושה מה שכל אדם עושה מהרגע שעמד על שתי רגליו בינקותו - רץ. הפעולה הכל כך טבעית ובסיסית עבור רובנו, הופכת אותו - בהעדר מכונית, אופניים, כדור, מוט או מחבט - למישהו שאפשר להעריך בצורה שונה מהשאר. הוא רץ מהר, אפשר לראות זאת כשהוא מנצח את יריביו, אבל כאן השעון בא לעזר, ומוכיח לנו שבולט הוא פשוט תופעת טבע בלתי נתפסת. 1.96 מ' ו-95 ק"ג שהם פלא על-אנושי.

ואז הגיעה אליפות העולם ברלין 2009. כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על גבולות היכולת האנושית התאדה כלא היה תוך 9 שניות ו-58 מאיות. בריצה ל-200 מטר, הקשה והמורכבת יותר, בולט הבהיר לנו סופית, תוך 19:19 שניות והפרש חסר תקדים בהיסטוריה מהמקום השני, שהוא חבר מכוכב אחר. ספורטאי העשור שלנו הוא ג'מייקני חייכן בן 23, שבשנתיים בלבד גרם לנו להבין שיש גבול ליכולת האנושית, אבל הגבול הזה עדיין רחוק מאוד.