פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        אם מישהו היה צריך הוכחה

        המסע של פולהאם בדרך להצלחה הנוכחית מתחיל במסע הארוך של הטייקון הצבעוני, מוחמד אל פאייד, בדרך להכרה משלטונות בריטניה

        "למה הם לא נותנים לי דרכון בריטי?", מתלונן איש העסקים מוחמד אל פאייד כבר שנים ארוכות. "אני מעסיק אלפי אנשים במדינה הזו", הוא ממשיך וטוען. איש העסקים המצרי, שעשה את הונו הראשוני מעסקי ספנות ואחר כך חדר גם לעסקי המלונאות והנדל"ן, חי באנגליה מאז שנות ה-70. באמצע שנות ה-80 השלים את השתלטותו על חנות הכלבו היוקרתית והמפורסמת "הרודס" בלונדון, הוא התחכך בחברה הגבוהה של האצולה הבריטית ובנו הבכור, דודי, אף ניהל רומן עם הנסיכה דיאנה (ונהרג איתה באותה תאונת דרכים בפריס ב-1997), אבל לכל אורך שנותיו הארוכות בלונדון, אל פאייד נשאר מחוץ למעגל.

        איש העסקים בעל הפה הגדול רכש אינסוף יריבים עסקיים, נחשד בנתינת שוחד לחברי פרלמנט כדי שיעלו שאילתות ואף האשים את משפחת המלוכה במותה של דיאנה ובסילוף חקירת מותה של הנסיכה של בנו. את הדרכון הבריטי הוא לא קיבל, אבל ב-1997 הוא מצא דרך חדשה להיכנס למחזור הדם של הממלכה המאוחדת, אז רכש את פולהאם הלונדונית.

        פולהאם עלתה אז לליגה השלישית ולא היוותה שום גורם בצמרת הכדורגל האנגלי, אבל אל פאייד הצהיר שבתוך חמש שנים הקבוצה תגיע לפרמיירליג ושהוא מתכנן לבנות את "מנצ'סטר יונייטד של הדרום". הבעלים החדש השקיע כספים ברכש נוצץ ביחס לליגה השלישית והצליח להרכיב במועדון צוות מקצועי דו ראשי שכלל את ריי ווילקינס וקווין קיגאן, אבל באנגליה עדיין ביקשו להבין את המטרות האמיתיות של איש העסקים הממולח.

        אל פאייד מעולם לא נחשב לפני כן לאדם שמתעניין בכדורגל ובלונדון ידעו היטב שהאדמה עליה ניצב אצטדיון קרייבן קוטג' שווה הרבה יותר מכל השחקנים וכנראה שמהמועדון. אל פאייד דיבר בקול רם על בניית אצטדיון חדש והאינטרסים שלו נראו כספיים ותו לא במשך תקופה ארוכה. "נכון, אני רוצה שהרודס תחשב לחנות היוקרתית והטובה בעולם, אבל פולהאם וכדורגל הם החלום והתשוקה שלי", הוא נאלץ להגן על עצמו שוב ושוב בראיונות.

        אבל בין אם הכוונות שלו היו עסקיות-נדלניות, בין אם הוא רצה להשתלט על פינה תרבותית-היסטורית אנגלית במערב לונדון בדמותה של קבוצת כדורגל ובין אם הכוונות שלו הורכבו מכל מיני סיבות עלומות, הזמן עבר ואל פאייד התאהב. אם האוהדים של פולהאם קיבלו אותו בצורה חשדנית לפני 12 שנה בזמן שהוא הקיף את המגרש באיטיות ומחא כפיים לכיוון היציעים בכל משחק בית, הרי שהיום רבים מהם כבר שרים לו 'Fayed For England' בזמן שהוא מנופף בצעיף. כך הפך מועדון הכדורגל הוותיק ביותר בלונדון לדרכון הבריטי של מוחמד אל פאייד.

        You Know I'm Bad, I'm Bad

        קווין קיגאן העלה את פולהאם מהליגה השלישית לשנייה, אבל לאחר מכן נקרא לדגל והתמנה למאמן נבחרת אנגליה. פול ברייסוול הגיע במקומו, אבל בלי קשר לתוצאות, שחקן נבחרת אנגליה לשעבר לא היה שם מספיק סקסי מבחינתו של הבוס אל פאייד, שבאותה תקופה ביקש להפוך את משחקי הקבוצה למסיבות קוקטייל דומות לאלו בהן הוא התרגל ליטול חלק.

        בשנותיו הראשונות של אל פאייד במועדון, הגיעה פולהאם לכותרות לא רק בגלל הכדורגל, אלא גם בעקבות ביקור של מייקל ג'קסון בקרייבן קוטג' ובעקבות דיווחים ממקור עלום בוותיקן, שטענו שהאפיפיור בכבודו ובעצמו עוקב באדיקות אחרי הקבוצה בימי קווין קיגאן.

        הקוטג'רס תמיד נחשבו לקבוצה קטנה וסימפטית ממערב לונדון, השכנה הצנועה וחפוית הראש של צ'לסי ואפילו ק.פ.ר, אבל גם קבוצה שעל חשבונה מורצות בדיחות. ומבחינת קהל הכדורגל המבריק והאכזרי באנגליה, פולהאם עלולה הייתה להפוך לבדיחה של ממש נוכח הקרקס של אל פאייד.

        לשמחתם של אוהדי הקבוצה, הבוס המצרי כיוון למעלה ולא הסתפק בשמות מעניינים רק בתחום הסלבס, כשהשם הגדול הבא שהוא הנחית במערב לונדון הוא של מאמן. באותם ימים הופיעו בתקשורת הבריטית דיווחים על כך שאל פאייד הציע את המשרה לאריק קאנטונה, אבל בסופו של דבר הפור נפל על ז'אן טיגאנה הגדול, מגיבורי נבחרת צרפת מודל 1984, שירש את ברייסול על הקווים בעונת 2000/1, לא לפני שהבעלים דואג לספר לכולם שקאנטונה ומישל פלאטיני המליצו לו אישית על המאמן.

        14 שנים אחרי שהאוהדים שלה יצאו בקמפיין נגד הרעיון המבזה לאיחוד עם ק.פ.ר השנואה ולהקמת יציר הכלאיים פולהאם פארק ריינג'רס, חזרה פולהאם לליגה הבכירה לראשונה מאז 1968, תוך כדי דריסת הליגה והבלטת שמות אלמוניים עד אותו זמן כלואיס סאהה, לואיס בואה מורטה, שון דייויס וסטיב פינאן. מוחמד אל פאייד רצה פרמיירליג בתוך חמש שנים והוא קיבל אותה בתוך ארבע.

        "He wants to be a Brit/And QPR are shit”

        "יש משהו בחוויה של צפייה במשחק בקרייבן קוטג', שמקשה עלייך להאמין שבעוד חצי שנה ייערכו כאן משחקי פרמיירליג", כתבה איימי לורנס ב"גרדיאן" בעונת העלייה של פולהאם לפרמיירליג. ואכן, הקוטג'רס הם הקבוצה היחידה שאירחה משחקים במילניום הנוכחי באצטדיון בו עדיין היו יציעים עם אזורי עמידה. בגלל עיכובים אינסופיים בהגשת תכניות לשיפוצים במגרש הקומפקטי והישן וגם בגלל שאל פאייד תכנן בשלב מסוים לבנות אצטדיון חדש ולהקים פרויקט מגורים יוקרתי על אדמת הקרייבן קוטג', פולהאם נאלצה לנדוד בין השנים 2002-2004 דווקא ללופטוס רואד של ק.פ.ר.

        האוהדים, שסוף סוף יכלו לשיר לכבוד היריבה השנואה "You're not famous anymore" אחרי שנים שהם חסו בצילה, זעמו. רבים החרימו את משחקי הבית, ממוצע הצופים ירד וב-2004 הבינו אל פאייד ואנשיו שקרייבן קוטג', הוא ורק הוא הבית של פולהאם. הקבוצה חזרה הביתה, ממוצע הצופים עולה מדי שנה וכרגע עומד על 24,197 והמגרש הביתי הפך למבצר בו נקטלו בשנים האחרונות גם אימפריות כמנצ'סטר יונייטד וליברפול.

        פולהאם היא קבוצה שכונתית במובן הטוב של הביטוי והיא הייתה צריכה לשחק בבית הקטן והחם שלה, אולם ההצלחה האחרונה לא מגיעה רק בזכות האצטדיון הביתי, אלא הרבה הודות לאיש על הקווים, רוי הודג'סון. האנגלי הוותיק אמנם סבל מהצלחה קטנה מאוד בשבועות הראשונים שלו בעבודה וניצח רק פעמיים ב-13 המשחקים הראשונים שלו בקבוצה אחרי שהחליף את לורי סאנצ'ז, אבל בעונה שעברה חל השינוי.

        בזכות הגנת ברזל שסייעה לקבוצה שלו לשמור על שער נקי ב-15 משחקים בעונה שעברה ועם דגש גדול על משחק קבוצתי נטול כוכבים, הודג'סון הפך את פולהאם לקבוצה שמאמינה בעצמה וביכולת שלה להשיג תוצאות נגד כל קבוצה, בעיקר בקרייבן קוטג'. אם ההישג הגדול של הקבוצה במאה ה-21 היה בעצם נטיעת היתד בליגה הבכירה, הרי שבעונה שעברה היא קפצה מדרגה וסיימה במקום השביעי, הטוב ביותר ב-130 שנות קיומה.

        לפני 22 שנים היו שהציעו לאחד אותם עם ק.פ.ר, לפני 12 שנים הם עוד פגשו את סקרבורו, אקסטר והרפורד בליגה הרביעית, אבל היום אוהדי פולהאם חיים בחלום והם מקווים שהוא לא ייגמר. לא הם ולא מוחמד אל פאייד, שעדיין יורד לדשא לפני משחקים בקוטג', שם הוא זוכה להכרה שהוא לא מקבל מהשלטונות ושומע את אוהדי קבוצתו שרים בקול "He wants to be a Brit/And QPR are shit”.