קולע למטרה

קצת נדוש להכתיר את תחילת הקריירה של עמרי כספי ב-NBA כהצלחה. הבחור דילג מעל מוקשים מנטליים ומקצועיים והסיר בדרך את כל הספקות המוקדמים לגבי התאמתו לליגה, הן של אנשי מקצוע בארה"ב והן מבית. אם המדד הראשוני היה היותו הישראלי הראשון ב-NBA – אמת מידה לפיה די בדקות משחק סדירות כדי להרים את נטל ההוכחה - הרי שכיום, חודשיים בלבד בתוך העונה, בעוד הוא משאיר מאחור בזה אחר זה את כל המתחרים על עמדת הסמול פורוורד הפותח בסקרמנטו, והשאלה הבוערת היא האם יש או אין לו מקום במשחק הרוקיז במסגרת האול-סטאר - הגיע הזמן, לשמחתנו, שגם אנחנו נעבור לפאזה אחרת; עמרי כספי הוא שחקן NBA לגיטימי וטוב - רוקי או לא רוקי. הנה, אמרתי את זה. אז בתום השליש הראשון של עונת 2009/10 זה הזמן לעצור, לבחון איפה עומד הבחור, מה השיג עד כה, ומה טומן בחובו העתיד.

תחילה, בטרם נוריד את הסופרלטיבים מהפרק, הנה כמה נתונים על מנת להכניס דברים לפרופורציה (וגם למען קצת גאווה לאומית, מה יש?) נכון לכתיבת שורות אלה, כספי מדורג חמישי מבין הרוקיז, עם 11.5 נקודות בממוצע למשחק. הוא מוביל את הסמול פורוורדים בליגה – כן כן, את כ-ו-ל-ם - עם 50.7 אחוזים מהשדה, כאשר אחריו מדורג אחד, לברון ג'יימס. הישראלי גם יושב שישי בליגה באחוזי קליעה לשלוש, עם נתון יוצא מהכלל של 46.3 אחוזים (וגם זה אחרי שבוע יחסית חלש). זה שם אותו, כמובן, ראשון מבין הרוקיז, וראשון מבין כל השחקנים שאינם אמריקאים, אגב.

יתרה מכך - התרומה הלא-צפויה, אם נאמר, של כספי, היא אחת הסיבות הבולטות להצלחה היחסית של סקרמנטו, שסיימה את העונה הקודמת עם המאזן הגרוע בחוף המערבי, ועומדת בשלב זה במקום העשירי במערב, עם מאזן של 14:13, שיכול היה להספיק למקום השישי במזרח. כל זאת על אף ששני הסווינגמנים המובילים, או לפחות אלה שאמורים היו להיות, לא שם כדי לעזור: קווין מרטין, שחקן ההתקפה המוכשר והמסוכן בקבוצה, הופיע בחמישה משחקים בלבד מפתיחת העונה לפני ששבר את ידו, ופרנסיסקו גארסיה סובל גם הוא משבר ביד ולא צפוי לראות מגרש לפחות עד פברואר.

ואם כבר הזכרנו את משחק הרוקיז, אז בואו נוריד גם את זה מדרכנו: כן, לכספי סיכוי לא רע להיות שם, שכן נכון להיום, פרט לטייריק אוונס וברנדון ג'נינגס, שני המועמדים המובילים לתואר רוקי השנה, נראה שרק לג'וני פלין, ג'יימס הארדן וטיי לאוסון שמורים כרטיסים לאירוע. הסיכוי של כספי לאחד מארבעת המקומות הנותרים לא נופל מזה של סטפן קרי, מרקוס ת'ורנטון, ג'ונאס ג'רבקו, דוואן בלייר ואולי טיילר הנסברו, כאשר לכל מי שאינו גארד (וכספי ביניהם כמובן), יתרון יחסי מסויים. הרבה דברים יכולים להשתנות, אבל אם המשחק היה משוחק מחר, מצבו - מצבנו - היה טוב.

כשבוחנים את המספרים של כספי עד כה, קופצים מיד לעיניים נתוני הקליעה – לא רק ממוצע הנקודות פר-דקה, מרשים ככל שיהיה, אלא בעיקר אחוזי הקליעה, הן מהשדה והן מטווח השלוש. ואלה לא רק מספרים נפלאים עבור שחקן שלא ממש הגיע עם תוית של קלע מלכתחילה, אלא נתונים נדירים, היסטוריים אפילו, עבור שחקן זר, שהגיע ממערכת ושיטה אירופאית. רק כדי לסבר את האוזן, קליעה מבחוץ נחשבת לנקודת תורפה עבור כמעט כל שחקן בעונתו הראשונה. בין אם זה המרחק של קשת השלוש, האתלטיות של שחקני ההגנה, מהירות התגובה של ההגנה הקבוצתית, ההתאמה המנטלית לתפקיד מסויים או פשוט לחץ, ישן וטוב – נדיר שרוקי המרוויח את לחמו עם הפנים לסל קולע באחוזים כה גבוהים, וכשמשווים את המספרים של כספי עם אלה של קולגות בעלי רקע בינלאומי ונתוני פתיחה דומים, רק לשם הפרספקטיבה, התמונה אפילו יותר מרשימה. הרבה יותר.

מהידו? טורקגולו ואנדרס נוצ'יוני, שניים מנשו?אי ההשוואה הפופולריים ביותר לכספי, דרך פז'ה סטויאקוביץ' ומאנו? ג'ינובילי ועד, בואו נרחיק לכת, דירק נוביצקי – אין, ולא היה שחקן בינלאומי בעמדה של כספי שאפילו התקרב בעונתו הראשונה לנתוני הקליעה שרושם עד כה הישראלי. אף אחד מהשחקנים שהוזכרו לא עבר את 44 אחוזי שדה בעונתו הראשונה, כשרובם דישדשו באיזור הארבעים, ולהוציא את ג'ינובילי, לא היה אחד שדייק אפילו בשליש מזריקותיו מעבר לקשת. אפילו מאנו?, בעונת 2002/3, רשם רק 34 אחוז. רודי פרננדז הספרדי היה היחיד שאיכשהו מתקרב למספרים של כספי, אבל רק מתקרב. עדיין מבולבלים? בואו נעשה את זה פשוט, אם ככה: בעמדה של כספי, אף שחקן שאינו אמריקאי לא רשם מעולם, בשלב זה של הקריירה, מספרים התקפיים כפי שרושם הישראלי לעת עתה. עד כאן החדשות הטובות. איך זה בתור גאווה לאומית?

אבל בואו נעצור רגע עם ההשוואות לדירק נוביצקי, או אפילו עם אלה לאנדרס נוצ'יוני. הקריירה של כספי לא תקום או תיפול על הקליעה מחד וכספי לא ישמור על אחוזים כאלה לאורך זמן מאידך, על כך אני מתחייב. הקושי של שחקני שנה ראשונה להתמודד עם העומס - בין אם ריבוי המשחקים, אליו רובם לא הורגלו במכללות, או אורח החיים התובעני, יוצר מעין מחסום, פיזיולוגי ומנטלי - הלא הוא ה"רוקי וול" המפורסם, שמאז ומתמיד מ?רים ראשו ומכה ברוקיז רבים בסביבות חודש פברואר. גם אם לאותו מחסום אפקט פחו?ת משהיה בעבר (הודות להכנה הפיזית של השחקנים הצעירים, לשיטות האימון המתקדמות ולעובדה שחלק גדול מהרוקיז לא עברו את המסלול המלא במכללות במילא), הרי שתהליך ההתאקלמות של שחקני שנה ראשונה מורכב משלבים בלתי נמנעים, והאתגר הבא עמו יהיה על כספי להתמודד הוא היעדר אלמנט ההפתעה, העובדה שבשלב מסויים יתחילו קבוצות להיערך גם כדי לעצור אותו. מקום בחמישייה אומר לא רק חשיפה וליטוף לאגו, אלא גם צורך להתמודד עם שומרים טובים יותר, נשיאה באחריות לנפילות מתח, שלא קיימת אצל רול-פלייר, ובעיקר – מרווח קטן יותר לטעויות. ככל שהציפיות גבוהות יותר, כך יש יותר לאן ליפול.

ובכל זאת, ההצלחה היחסית עד כה מחד, וההרגשה שראינו רק את קצה הקרחון מבחינת הפוטנציאל של כספי מאידך, מובילה לשאלת השאלות – על איזה סדר גודל של תקרה אנו מדברים פה? כמה טוב באמת עוד יכול כספי להיות?

צריך לקחת בחשבון מספר דברים לגבי הסיטואציה, בטרם ננסה להבין לאן פנינו מועדות: ראשית – כספי נהנה מסגנון משחק שתפור למידותיו באופן מושלם. הקינגס, בדמותו של פול ווסטפאל, היא קבוצה עם אוריינטציה התקפית, שדוחפת את הכדור קדימה וחותרת למצבים של מגרש פתוח, סגנון בו כספי פורח. הקשיים של סקרמנטו במערך העומד נובעים ברובם מהמחסור בנוכחות פוסט-אפ, שמובילה להסתמכות מוגזמת על הסקוררים האינדבידואלים, קרי – טייריק אוואנס, ומקשים על כספי למצוא נתיבי תנועה לסל, או מבטים פנויים מבחוץ. למען האמת, אוואנס עצמו הוא שחקן הפוסט-אפ היעיל ביותר של הקינגס כרגע, אם אפשר לקרוא לו ככה, אבל למצוא שחקנים חופשיים, או אפילו לחפש, זה עדיין לא הצד החזק אצלו.

שנית, כספי נחת לסביבה בריאה עבור התקדמות של שחקן צעיר. מדובר באחת הקבוצות עם הפיירול הידידותי בליגה, וכמה חוזים נגמרים שאמורים לפנות כמעט 20 מיליון דולר לקראת העונה הבאה. עם כוכב פוטנציאלי כטייריק, חבורה צעירה ומוכשרת סביבו, גמישות כלכלית להחתמה של שם גדול בקיץ ומה שכנראה תהיה בחירת לוטרי נוספת בדראפט 2010, הבניה-מחדש של הקינגס קורמת עור וגידים, כל זה מבלי להזכיר את קווין מרטין, סקורר עצום ועדיין צעיר, שפתאום נראה קצת לא שייך. בתוך כל זה ניתנת לכספי הזדמנות הוגנת וראויה לחצוב בעצמו את הנישה שלו, מה שבינתיים הוא בהחלט עושה. העניין השלישי שצריך לזכור, וזה גם הצד השני של המטבע, אם תרצו, הוא שכספי כנראה לא היה מקבל הזדמנות להיות על המגרש 24 דקות פר ערב אלמלא הפציעות למרטין וגארסיה, וברגע שאחד מהם יחזור (ואולי אפילו קודם לכן), לא מן הנמנע שכספי ישוב לתפקיד המקורי שלו, מהספסל.

על השאלה המרכזית - איזה סוג של שחקן יהיה עמרי כספי - גם ווסטפאל יתקשה לענות, נגזרת של התפתחות המקצועית של השחקן וגם מהכיוון העתידי אליו הולך המועדון. האם יתפתח כספי לפורוורד המרווח הגנות מבחוץ, או שמא יהיה מדובר בגארד גדול שייצור מיס-מאצ'ים בהגנה? האם יתפתח להיות שחקן אנרגיה שמשנה משחקים, או שנחזה בספציאליסט הגנתי שזמן המשחק שלו מותנה בזהות הסקורר עליו הוא נדרש לשמור? מה בכלל העמדה שלו? עם שחקנים מסוגו של כספי - שחקנים אינסטינקטיביים, להבדיל משחקנים טכניים - לעתים עדיף להמתין שכישורי הכדורסל יתייצבו, שהגוף יתאים עצמו להיבטים הפיזיים של העמדות, וקורה שהתשובות לשאלות שהזכרתי מתגבשות רק לאחר שנתיים או שלוש בליגה. בינתיים, אף אחד לא מצפה ל-46 אחוזים עונתיים לשלוש, אבל יכולת לנצל מצבים פנויים, משמעת טקטית, אותה אנרגיה אינסופית ונכונות לעבוד קשה על ומחוץ למגרש, הם מקום טוב להתחיל ממנו. כל עוד ישמור על עקומת שיפור קבועה, ועל אותה נחישות בלתי מתפשרת, כספי ימשיך לקבל קרדיט, ודקות משחק, גם לפני שחקנים מוכשרים ממנו.

עם זאת, כדאי רק לזכור שכל השערה באשר לעתידו של כספי הינה בעירבון מוגבל. כמייצג ראוי של סטריאוטיפ הישראלי בתודעה האמריקנית, זה החצוף והפיקח שנוחת תמיד על שתי רגליים, כספי עשה לו הרגל בשנים האחרונות להפוך כל מהמורה בדרך לפס הרעדה קטן. הוא שייך לסוג השחקנים שרק מתחזקים עם כל ספק בהם, כאלה שהצורך להוכיח בוער להם בעצמות, ובאופן בו הוא מתגבר על מכשולים, הבחור הצעיר מיבנה מלמד את כולנו – וכן, בהחלט גם את האמריקאים - שיעור בנחישות ורצון. רק שימשיך ככה.