מהו אירוע העשור באתלטיקה?

רק מי שהיה בבייג'ינג בזמן המשחקים האולימפיים ב-2008 יכל להבין את המשמעות של מה שקרה לליו שיאנג, אחד משני הספורטאים הגדולים של העשור האחרון במדינה המאוכלסת בעולם, יחד עם יאו מינג.

הסינים השוויצו כל כך הרבה בקיץ הזה, וגם היה להם במה. הם זכו ב-51 מדליות זהב אולימפיות במגרשם הביתי וגברו בצורה משכנעת על כל מעצמות הספורט האחרות, אלא שבבוקר אחד - גם 51 מדליות זהב וארגון מושלם של מפעל הספורט הגדול בעולם, לא היו שווים כלום. עם כל הכבוד לקלעים, מרימי המשקולות, הקופצים למים ואפילו המתעמלים, מיליארד סינים המתינו בקוצר רוח רק למדליה אחת - זו של אצן ה-110 משוכות ליו שיאנג. אחרי הכל, מיליארד סינים לא טועים והם יודעים שאין כמו מדלית זהב אולימפית ממלכת הספורט.

אבל ליו שיאנג אפילו לא טרח לרוץ במקצה המוקדמות הראשון שלו, ופרש אחרי זינוק פסול של רץ אחר. ברגע האמת הוא הרגיש את הפציעה הטורדנית שמנעה ממנו לחזור לעצמו עד היום. שאגות ההתלהבות ביציעי האצטדיון המרהיב הפכו לפרצי בכי, ואווירת החג בבירת סין הפכה ליום אבל. ערוצי הטלוויזיה המקומיים הפסיקו את שידורי המשחקים לטובת דיונים באולפן על מצבו של הגיבור הטראגי, וקליפים שלו פורש מלויים במוזיקה עצובה הוקרנו בלופ לאורך כל היום. זה היה היום שבו הבינו בסין את מה שהבינו במועדוני כדורגל כמו ריאל מדריד עוד לפני כן - גם בספורט, הכסף וההשקעה האדירה לא יכולים לקנות הכל.

אף אחד לא האמין שיקום האתלט שימשיך את דרכו של סרגיי בובקה, ובמובן מסויים זה היה נכון. העניין הוא שבזמנו של בובקה, לא בנו עדיין על הקפיצה במוט לנשים, שצברה תאוצה רק בתחילת העשור.

אחרי שלוש או ארבע קופצות שהיו דומיננטיות בתחילת העשור, הכרנו ב-2003 את ילנה איסינבאייבה. כמו רוב הקופצות במוט, היא הייתה ספורטאית שעשתה הסבה, ובמקרה שלה מהתעמלות המכשירים. השילוב בין שני הענפים היה מתבקש, וכל כך מושלם. לא לקח הרבה זמן עד שזיהו אצלה את הפוטנציאל להפוך לקופצת הטובה בעולם, אבל בקיץ 2005 היא הטביעה את החותם כדי להפוך לקופצת הטובה בכל הזמנים, יחד עם סרגיי בובקה.

זה קרה במפגש קריסטל פאלאס, אחת מתחרויות האתלטיקה הפופולאריות ביותר. אחרי ששברה עוד שיא עולם וקבעה 4.96 מ', איסינבאייבה החליטה ללכת על המחסום שכולם חלמו עליו ולקפוץ לחמישה מטרים. היא לא היססה לרגע, נעצה שוב את המוט והתרוממה לשחקים בזכות הטכניקה המושלמת בעולם. איסינבאייבה עברה גובה של חמישה מטרים כבר בניסיון הראשון, וכל זה קרה רק בתחילת דרכה של אחת האתלטיות הגדולות בהיסטוריה. מאז היא הספיקה לשפר את שיאה העולמי בעוד שישה סנטימטרים, ולהפסיד בפעם הראשונה רק בקיץ האחרון.

היו רצות הרבה יותר טובות ומהירות מקתי פרימן האוסטרלית, היו גם ספורטאיות יותר עקביות ויציבות. אבל נראה שלא היו הרבה ספורטאיות שהשיגו ניצחונות בעלי משמעות כל כך גדולה, בטח שלא בעשור האחרון.

הזכייה של פרימן בריצת ה-400 במשחקי סידני 2000 נכנסה לספרי ההיסטוריה יחד עם ג'סי אוואנס ב-1936 ורצי ה"אגרוף השחור" במכסיקו 1968. זה היה ניצחון פוליטי, ורגע ההכרה הגדול ביותר של קהילת האבוריג'ינים, שנכבשה על ידי המתיישבים הלבנים הראשונים באוסטרליה.

אוסטרליה היא מדינה של שלום ואחווה, אלא שהאבוריג'ינים התלוננו מאז ומתמיד על קיפוח נוראי וגזענות אלימה והתקשו להשתלב באוסטרליה המודרנית. עם זאת, אוסטרליה היא מדינה שהספורט הוא בראש מעייניה, וקתי פרימן ניצלה את זה כדי להשיג את ההכרה ושוויון הזכויות של בני עמה בדרך הטהורה ביותר. היא פשוט הייתה ספורטאית על, והיא הוכיחה את זה דווקא כשמדינתה אירחה את המשחקים, כשזכתה במדליות הזהב בריצות הספרינט הכל כך פופולאריות. היא עשתה את הקפת הניצחון עם הדגלים של אוסטרליה והאבוריג'ינים, ואף אחד לא התעצבן. מדליית הזהב עשתה הבדל ענק בחיים של קהילה שלמה, והכל בזכות ספורטאית אחת שידעה בדיוק מתי להיות הכי מהירה.

זה קרה ארבעה ימים אחרי שיוסאין בולט עצר את השעונים על 9:69 שנ' באותה ריצת 100 מטרים בלתי נשכחת. זה ככל הנראה היה רגע יותר עוצמתי מכיוון שגם ארבעה ימים לא הספיקו כדי לעכל את מה שקרה שם. בהרבה מקרים בהיסטוריה, כמו למשל הקפיצה של בוב בימון ל-8.90 מ' במכסיקו 68', אף אחד לא הצליח להבין מה בדיוק קרה שם ושאף להחזיר את הגלגל לאחור כדי לחזור ולנתח את הרגע, או סתם לחזור כדי לחוות אותו.

במקרה של בולט הרגע חזר מהר מאוד, וגם היה כפול באורך שלו. אם למישהו היו ספקות, אם מישהו חשב שזו הייתה טעות, אם מישהו לא האמין - יוסאין בולט חזר לאדני הזינוק כדי להשתלט על שיא עולם בלתי מוסבר אחר, זה שקבע מייקל ג'ונסון ב-200 מטרים מהעשור הקודם. שיאו של ג'ונסון היה אפילו יותר מדהים מהתוצאה שבולט קבע ב-100 מטרים באותו שבוע, ורק הופעה נדירה נוספת של הג'מייקני הייתה הכרחית כדי להסביר לעולם - הספורטאי הגדול בכל הזמנים נמצא כאן והוא עושה זאת שוב. בולט שוב נראה כמו חבר מכוכב אחר ורץ יותר מהר ממה שכל אחד יכול לדמיין. הוא נתן לנו עוד 9 שניות כדי ליהנות מהמתנה הנדירה שזכה לה, ועצר את השעונים בזמן מדהים של 19:30 שנ'. רק בסיומו של אותו ערב, כבר התחילו להפנים מה קרה שם.

שנה אחרי הסנסציות בבייג'ינג, כבר היה מי שקרא תיגר על יוסאין בולט. טייסון גיי האמריקאי קרע את התחת שנה שלמה כדי להביא את עצמו לכושר הטוב בחייו, וההופעות שלו בתחרויות ההכנה לאליפות העולם בברלין קבעו - יש דו קרב בריצת ה-100.

בולט, לעומתו, לא הצליח לבצע את ההכנה המושלמת בגלל מעורבות בתאונת דרכים, ונדמה היה שהשילוב של שני הגורמים יוכל להביא להפתעה. בכל מקרה, הצפי היה לגמר ה-100 מטרים הטוב בכל הזמנים. התנאים באצטדיון האולימפי בברלין היו מעולים, אבל שום דבר לא השתווה למצב הרוחות ומזג האוויר שהסינים "הנדסו" שנה קודם לכן באצטדיון בבייג'ינג. ובכל זאת, יוסאין בולט לא יכול היה להרשות לעצמו לחזור ולהיות אנושי במעמד כל כך חשוב. ברגע האמת, נראה היה שכל הסיפורים שלו על הכנה לקויה מצוצים מהאצבע, אבל איך אפשר לכעוס על בן אדם (או לא) ש"עושה טובה" ורץ בכל כוחותיו עד לקו הסיום, כדי לקצץ 11 מאיות משיאו העולמי בריצה אחת? מי היה מאמין, שנתיים לפני כן, שה-9:71 שנ' שקבע טייסון גיי באותה ריצה הספיק רק למקום השני בעולם? כנראה שרק יוסאין - 9.58 - בולט עצמו.