בין האנק לאלביס

"הדלתה של המיסיסיפי נוצצת כמו גיטרה לאומית
אני נוסע בעקבות הנהר, במורד הכביש, דרך ערש מלחמת האזרחים
אני בדרך לגרייסלנד, גרייסלנד בממפיס, טנסי"

(פול סיימון, "גרייסלנד", 1986)

"או, מותק, האם זה באמת הסוף?
אני תקוע כאן במובייל
שוב עם הבלוז של ממפיס"

(בוב דילן, "תקוע במובייל עם הבלוז של ממפיס", 1966)

בקיץ 97' התכונן סטיב מקנייר בן ה-24 לתפקידו החדש – הק"ב הפותח של יוסטון אוילרס. לאחר עזיבתו של כריס צ'נדלר לאטלנטה הייתה הדרך פתוחה בפניו להרכב הראשון, כבחירה מס' 3 בדראפט 95'. המתנה בת שנתיים עמדה להסתיים, והוא ציפה בקוצר רוח למחנה האימונים בו יקבל את רוב הכדורים למסירה. אלא שנראה היה כי מקנייר הינו היחידי שחושב על העונה הקרבה והולכת – כולם סביבו היו עסוקים בנושאים שונים לחלוטין.

בעלי הקבוצה, ק.ס. "באד" אדאמס בן ה-74, פעל מזה כחמש שנים לקבלת הסכמת תושבי יוסטון לבניית אצטדיון חדש. האסטרודום, "הפלא השמיני של העולם" בעת פתיחתו, התיישן מאד לעומת אצטדיונים סגורים כדוגמת הג'ורג'יה דום והסופרדום שבאו בעקבותיו, ואפילו בהשוואה לאצטדיונים פתוחים חדשים כגון "ג'ו רובי" של מיאמי (כיום אצטדיון לנדשארק). היעדרם של מושבי "לוקסוס" יקרים, תאי צפייה ומחסור בדוכנים למכירת מזון ומוצרים נלווים (מרצ'נדייז), פגעו מאד בהכנסות הקבוצה והקשו עליה להתחרות בעידן החדש של הליגה. אדאמס הסביר כל זאת לעיריית יוסטון אך נתקל בסירוב מוחלט. העיר הייתה בתהליך התאוששות מהמשבר הכלכלי של סוף שנות השמונים (שפגע קשות בתעשיית הנפט) ומסוף המלחמה הקרה (שפגע קשות בתעשיית החלל והתעופה). לא היה כסף פנוי להשקיע באצטדיון חדש, ודאי לא כאשר קבוצת הבייסבול – האסטרוס – המשיכה לשחק באולם המפורסם עד להודעה חדשה.

אדאמס התקשה מאד לקבל את הסירוב של עירו האהובה. כאחד משלושת בעלי הקבוצות המקוריים של ליגת AFL שנותרו עדיין בחיים (יחד עם למאר האנט ורלף ווילסון מבפאלו), הוא זכר היטב שהמטרה המקורית של הקמת הליגה המתחרה הייתה להביא פוטבול מקצועני לטקסס, ובמקרה שלו – ליוסטון (חברו ושותפו האנט היה איש דאלאס). אבל כעת הבין שממש כמו האנט, שהעביר את קבוצתו מדאלאס לקנזס סיטי מטעמים כלכליים, ייאלץ גם הוא לעקור את האוילרס מעיר "מולדתם", שהתעשייה הדומיננטית שלה גם העניקה להם את שמם.

ואכן, בסוף עונת 95', לאחר מספר ניסיונות להגיע לעסקה עם ערים שונות, הודיע אדאמס כי האוילרס יעברו בסוף העונה הבאה לנשוויל, טנסי – עיר קטנה במונחי הליגה, עם שוק טלוויזיה גדול יותר רק מזה של גרין ביי, השוכנת במדינה בה לא הייתה אז שום קבוצה מקצוענית בליגות הספורט הבכירות. תושבי יוסטון זעמו וניסו להתנגד למהלך, אך מנגד עמדו בסירובם לממן אצטדיון חדש – בעוד תושבי נשוויל הקטנה בהרבה מעיר הנפט תרמו כמעט 150 מיליון דולר לבניית בית מודרני לאוילרס.

עונת 96' היתה אסון כלכלי של ממש עבור אדאמס והאוילרס. האוהדים המקומיים, זועמים על המעבר הקרוב, הדירו רגליהם מהאסטרודום הענקי, והמעטים שהגיעו היו כה שקטים שהק"ב האורחים יכולים היו לקרוא את התרגילים לפני כל סנאפ בטון דיבור יומיומי, והמאמנים יכולים היו "לשדר" תרגילים מהקו בהרמת קול קלה. אך משהיה ברור כי אדאמס עומד על החלטתו, ולאור המעברים הטריים של הראמס, הריידרס והבראונס לערים אחרות - אישרה מועצת העיר לקבוצה לעזוב, שנה לפני תום החוזה עם האסטרודום.

וכך אירע שמקנייר הצעיר, על סף התגשמות חלומו לשחק כק"ב בליגה המקצוענית, לא ידע היכן בדיוק יתגשם החלום. באביב 97' מצא עצמו שוב בגדה המזרחית של המיסיסיפי, הגדה "שלו", ובמרחק קטן יחסית מעיר הולדתו מאונט אוליב. ובמקום לככב בעיר ענקית ומודרנית, הרביעית בגודלה בארה"ב – מצא עצמו בעיר בינונית וציורית של הדרום הישן, הנשלטת על ידי "תעשיה" שונה לחלוטין מתעשיית הנפט – הלא היא מוסיקת הקאנטרי.

נשוויל הפכה לבירת הקאנטרי, וקיבלה את הכינוי "עיר המוסיקה", עוד בשנות ה-20, כאשר תכנית רדיו מקומית אירחה אמני קאנטרי וזכתה לפופולאריות עצומה. התכנית קיבלה לימים את השם "גרנד אולד אופרי" – התייחסות אירונית ו"כפרית" למעמד ה"עליון" של האופרה הקלאסית לעומת הקאנטרי העממי וה"נחות", ויצרה לעצמה מעמד מיתולוגי. תכנית זו, יחד עם שפע של מקומות להופעות חיות, תעשיית מו"לות משגשגת ואוכלוסיית סטודנטים ענקית – הפכו את העיר למכה של המוסיקה העממית בארה"ב. חברות התקליטים שצמחו בה חדשות לבקרים גילו עוד ועוד אמנים, שנתנו לקהל בדיוק את מה שרצה – בלדות סקוטיות ואיריות מסורתיות בלבוש אמריקני, בהן החליף הבנג'ו את חמת החלילים והצטרף לאקורדיון ולכינור, ועם מילים שבמקום להתייחס לאהובות אבודות שנחטפו בידי חיילים אנגלים מרושעים – עסקו במרחבי המערב ובאהובות אבודות שנחטפו על ידי... חיילים "יאנקים" מרושעים.

מוסיקת הקאנטרי נותרה ללא שינוי במשך עשרות שנים, עוד מהימים שלפני המצאת התקליט. היא ייצגה את האוכלוסיה הלבנה של הדרום, דימוי שבמידה רבה קיים עד היום, כעין ניגוד חד לצלילים ה"שחורים" – הבלוז, הג'ז והגוספל. סצינה בסרט "האחים בלוז" משנת 80' מציגה זאת בצורה פארודית – להקת הבלוז הלבנה מגיעה להופעה במועדון קאנטרי ומתחילה לנגן מוסיקה "שחורה", למרבה זעמו של הקהל הלבן לחלוטין. ברגע האחרון הם מבינים לאן הגיעו, מתחילים לנגן שירים מתוך מערבונים טלוויזיוניים, וכך ניצלים מלינץ'...

אך היה אמן אחד ששבר את החומה שבין הגזעים ובין הסגנונות. שמו היה היירם "האנק" וויליאמס, וקשה לדבר על נשוויל מבלי להזכיר את שמו.

וויליאמס נולד, כמו סטיב מקנייר, בעיירה מאונט אוליב – אך לא במיסיסיפי כי אם באלבמה. בהיותו ילד עברה משפחתו לעיר הגדולה מונטגומרי – העיר החשובה ביותר בתולדות התנועה לזכויות האזרח, העיר בה הטיף הכומר מרטין לות'ר קינג. בגיל 14 החל האנק הצעיר לנגן ברחוב עבור מטבעות מעוברים ושבים (הוא קיבל גיטרה ליום הולדתו ה-11 כי למשפחה לא היה כסף לרובה), ו"במקרה" ניגן מול תחנת רדיו מקומית. עובדי התחנה, שהבחינו בנער המוכשר בדרכם לעבודה, הזמינו אותו להיכנס פנימה, ועד מהרה הייתה לו תכנית משלו. הוא הקים להקה בכסף שהרוויח מהרדיו והחל להופיע ברחבי אלבמה, תוך שהוא עוזב את בית הספר בגיל 16 והופך לאלכוהוליסט בגיל 17. בגיל 19 פוטר מהתחנה בגלל הרגלו להגיע לתכנית כשהוא שיכור. דרכו הובילה אותו, כמו את רוב זמרי הקאנטרי, ל"בירה" נשוויל, ושם התיידד עם כוכבי ה"גרנד אולד אופרי", והחל בכתיבת שירים – מאות שירים, שהפכו את מוסיקת הקאנטרי המסורתית על פיה.

וויליאמס היה מחלוצי הסגנון החדש בקאנטרי – ה"הונקי טונק", שקיבל את שמו ממועדוני מוסיקה שנפוצו באותן שנים ברחבי הדרום והמערב. סגנון זה השתמש באלמנטים רבים של מוסיקה שחורה, אותם ספג וויליאמס מאז ילדותו באלבמה. הוא הכניס מגוון השפעות ו"צבעים" חדשים לקאנטרי. שני הלהיטים הגדולים ביותר שלו – "בלוז חולה אהבה" ו"ג'מבליה" בסגנון קייג'ון (כולל מילים בצרפתית משובשת...) מספרים את הסיפור כולו. הקהל המסורתי והשמרני של מוסיקת הקאנטרי התאהב בצליל החדש והאנק וויליאמס הפך לכוכב הגדול ביותר של הז'אנר כולו, בטרם מת מעודף סמים ואלכוהול בגיל 30 בלבד, בשנת 53'.

לאחר מותו התעצמה השפעתו של וויליאמס על עולם המוסיקה, בנשוויל ובכלל. אמנים אינספור ביצעו את שיריו וכותבים רבים הלכו בעקבותיו, ושילבו אלמנטים של קאנטרי ומוסיקה שחורה (בעיקר רית'ם אנד בלוז). שילוב זה יביא – שנה וחצי בלבד לאחר מותו הפתאומי של וויליאמס – ללידת סגנון חדש, שחור ולבן כאחד, שיכבוש את העולם כולו וישנה את התרבות המערבית מיסודה. בהמשך הפרק נעסוק גם בסגנון זה. קשה במילים ספורות (ואפילו במאמרים ארוכים) לבטא את גודל השפעתו של האנק וויליאמס על עולם המוסיקה. לכן אביא כעת שלושה עדים מומחים שיעשו זאת במקומי.

הראשון הוא אמן הקאנטרי, הבלוז והרוק הקנדי ניל יאנג, שבשנת 92' הוציא אלבום נוסטלגי בשם "ירח קציר" – 20 שנה לאחר אלבום הקאנטרי המצליח ביותר שלו, "קציר". באלבום זה ביצע יאנג מעין סיכום של הקריירה שלו על כל מקורותיה והסתעפויותיה. השיר הנוסטלגי ביותר באלבום נקרא "מהאנק להנדריקס" – ובו תיאור חייו של יאנג כמסע בין תחנות תרבות. האנק וויליאמס מוצג כבסיס להתפתחותו המוסיקלית של יאנג, בעוד הנדריקס (שמת בגיל צעיר אף מזה של וויליאמס) מוצג כשיא – 23 שנה לאחר שהשניים (הנדריקס ויאנג) הופיעו על אותה במה ביום האחרון של פסטיבל וודסטוק. הסגנון המעורב שהמציא הנק וויליאמס אפשר לגיטריסט שחור כהנדריקס ולנער חווה קנדי לבן כיאנג להפגש בצומת דרכים מוסיקלי, אולי החשוב בהסטוריה של המוסיקה הפופולארית.

העד השני גם הוא מקנדה, מהעיר הצרפתית מונטריאל. זהו כמובן המשורר היהודי לאורד כהן, גאון ספרותי שאחראי ליצירות מופת כמו "סוזאן" ו"הללויה". בשנת 87' הוציא כהן אלבום "מיני קאמבק" בשם "אני הגבר שלך", שהפך מייד לקלאסיקה ולהצלחה הגדולה ביותר בקריירה שלו. לצד להיטי ענק כמו "כולם יודעים" ,"קודם נכבוש את מנהטן" ו"קח את הוואלס", מתחבא באלבום שיר ארוך, מורכב ואלגורי בשם "מגדל השיר". כהן מציג עצמו כדייר במגדל בו כל הדיירים כותבים שירים במקום לשלם דמי שכירות. ומי הוא המתגורר בפנטהאוז של המגדל? נביא דברים כלשונם:

"שאלתי את האנק וויליאמס: כמה בודד אפשר להיות?
האנק וויליאמס עוד לא ענה
אך אני שומע אותו משתעל כל הלילה
מאה קומות מעליי במגדל השיר".

כהן הסביר: "לא ניסיתי להצטנע. אני רואה בהאנק וויליאמס את פסגת הכתיבה. בהשוואה אליו אני כותב די מינורי".

והעד השלישי שלנו? עוד כותב "מינורי" יהודי, רוברט צימרמן מהעיר דולות' שעל גדות אגם סופיריור. כ"בוב דילן" הפך לגדול משוררי הרוק בכל הזמנים ולסמל של התרבות האמריקנית. הוא הגדיר זאת בפשטות: "השירים של וויליאמס הם כמו תרשים של ארכיטקט לבניית בית. מי שרוצה לדעת איך "בונים" שיר חייב לעיין בתרשים הזה".

וויליאמס הלך לעולמו שנים לפני שהוקמו קבוצות פוטבול מקצועניות בערי הדרום, אולם בנו האנק ג'וניור (אלכוהוליסט פרוע כמו אביו) התפרסם בשנות התשעים כזמר הבית של... "מאנדיי נייט פוטבול". בכל שבוע נפתחה התכנית הוותיקה בשירו "אתם מוכנים לקצת פוטבול?" עם מילים משתנות לפי המשחק המשודר. הוא נהנה במיוחד להופיע בתכניות שהתארחו בנשוויל, עיר הולדתו, לאחר שקיבלה סוף סוף קבוצה בליגה.

מקנייר הגיע לעירו של האנק כשזו נקראה עדיין "עיר המוסיקה" – אך המוסיקה כבר השתנתה תכלית שינוי.

מייד עם הגעתם לעיר החדשה נתקלו האוילרס בבעיה אקוטית: האצטדיון המובטח להם היה עתיד להיפתח רק בתחילת עונת 99'. האצטדיון הקיים בעיר, של אוניברסיטת ונדרבילט היה קטן מאד במושגי הליגה (כ-40 אלף מקומות) ואסור היה למכור בו אלכוהול – מכה כלכלית קשה לקבוצה שכמו כל יריבותיה הרוויחה הרבה כסף ממכירת בירה ביציעים. לאחר שהתברר לו שלא ניתן לשנות את האיסור, החליט אדאמס לשחק ב"ליברטי בול", ביתה של אוניברסיטת ממפיס – לא פחות מ-200 מייל מערבית לנשוויל. הוא חתם על הסכם עם האוניברסיטה והעיר ממפיס לשחק באצטדיון למשך שנתיים, עד שהאצטדיון החדש בנשוויל יהיה מוכן. כדי לטשטש את ההבדל בין עיר "הבית" לבין העיר בה שיחקה בפועל, שונה שם הקבוצה ל"טנסי אוילרס".

ההחלטה של אדאמס התבררה כשגויה מכל הבחינות. למעשה נאלצה טנסי לשחק את כל משחקיה בחוץ – דווקא בעת שניסתה להתאקלם בעיר החדשה וליצור מערכת יחסי גומלין עם האוהדים, שמימיהם לא ראו פוטבול מקצועני מחוץ למסך. "הקבוצות האחרות בליגה וגם האוהדים המקומיים לא הבינו את הסיוט הלוגיסטי שבתוכו חיינו", הסביר לימים המנכ"ל ריס. "מדי יום חמישי ארזנו למעשה את הקבוצה כולה והסענו הכל לממפיס, רק כדי לחזור 200 מייל בנהיגה לילית לנשוויל ביום ראשון".

המרחקים עוד היו הבעיה הקטנה יחסית. תושבי ממפיס, שהיו רגילים לעודד את קבוצת הפוטבול של האוניברסיטה בלבד, לאורך השנים, לא התלהבו במיוחד מהדיירת החדשה בעירם. מתוך ידיעה שהאוילרס הגיעו לשנתיים בלבד, לא מיהרו התושבים לתמוך בקבוצה, גם על רקע היריבות הפנים-מדינתית המסורתית שלהם עם נשוויל (בדומה לסינסינטי נגד קליבלנד באוהיו). מנגד, תושבי נשוויל לא העלו בדעתם לנסוע 200 מייל לכל כיוון מדי שבועיים כדי לעודד את הקבוצה החדשה "שלהם", שעדיין לא שיחקה ולו דאון אחד בעירם. כתוצאה מכך שיחקו האוילרס בעונת 97' בפני הקהל המועט ביותר בליגה מאז שנות החמישים – אפילו האצטדיון הלוהט של אריזונה קרדינלס בפיניקס משך יותר צופים. שכרו של אדאמס יצא בהפסדו, ולמעשה התברר שכמעט כל משחקי "הבית" של הקבוצה משכו קהל שיכול היה בקלות להיכנס גם לאצטדיון הקטן של אוניברסיטת ונדרבילט. אם נוסיף לכך את העובדה שגם ה"ליברטי בול" היה אצטדיון פוטבול מכללות ללא השכלולים וה"פינוקים" מייצרי ההכנסות של אצטדיוני הליגה, נקבל כשלון מכל הכיוונים.

אבל "הסיוט הלוגיסטי" אפשר למקנייר להגיע לממפיס – משאת נפשם של שני המוסיקאים שבדבריהם פתחנו את הפרק, פול סיימון ובוב דילן. מה היה בה בממפיס שהפכה לארץ החלומות של המוסיקה? התשובה היא שילוב של עבר רחוק וקרוב, אדם ואדמה.

כנמל המרכזי על נהר המיסיסיפי, בגדה המזרחית, היתה ממפיס – כמו סט. לואיס שבמעלה הנהר – לצומת דרכים משמעותי. היא הייתה תחנה הכרחית בדרכם של עבדים שברחו צפונה ובדרכם של ציידי עבדים שמכרו את טרפם "במורד הנהר". היא הייתה גם תחנה מוסיקלית משמעותית במסעו של הבלוז לצפון – ממקורותיו בדלתה של הנהר ("הגיטרה הלאומית" של פול סיימון) שם שוכנת ניו אורלינס, דרך ממפיס, משם לסט. לואיס ועד לשיקגו, העיר החופשית והסובלנית. שחורים שהגיעו לעיר גם לאחר ביטול העבדות מצאו בה פרנסה בנמל ובתעשיות הנלוות לו, והקהילה הגדולה שימשה בית גידול לעשרות מוסיקאים איכותיים.

כשנה וחצי לאחר מותו של האנק וויליאמס, וחודש וחצי בלבד לאחר החלטת בית המשפט העליון בתיק "בראון נגד מועצת החינוך" על ביטול ההפרדה הגזעית, נכנס נהג משאית בן 19 מממפיס לאולפן של חברת התקליטים המקומית "סאן". הוא אמור היה להקליט כמה שירי בוגי ווגי ובלוז, אך בעת הפסקה בהקלטות החל לאלתר שיר של מוסיקאי שחור מקומי, ארת'ור קרודאפ, בשם "זה בסדר, מותק". הוא שר את השיר בסגנונו – לא שחור ולא לבן, לא קאנטרי ולא בלוז, אלא משהו חדש, משהו שכדברי הזמר עצמו "לא נשמע כמו אף אחד אחר".

לנהג המוכשר קראו אלביס פרסלי, יליד עיירה קטנה במיסיסיפי ממוצא אירי/גרמני/אינדיאני, שעבר לממפיס בגיל 13. משפחתו התפרנסה מקצבת סעד וגרה בדיור ציבורי בשכונת עוני. כילד החל לנגן בגיטרה והתאמן בחדר הכביסה של הבניין, ולאחר סיום התיכון קיבל עבודה כנהג משאית בחברת חשמל מקומית. הוא הגיע לחברת התקליטים כדי להקליט שיר כמתנה לאמו, והרשים בקולו את פקידת הקבלה בחברה, שמאוחר יותר סידרה לו את ההקלטה ביולי 54'.

יומיים לאחר ההקלטה הושמע שירו של "הזמר שלא נשמע כמו אף אחד אחר" בתחנת רדיו מקומית. ליתר דיוק, הוא הושמע 14 פעם באותה תכנית. התגובה ההיסטרית של המאזינים גררה את פרסלי הצעיר לראיון באולפן הרדיו, במהלכו שאל אותו הדי ג'יי "באיזה בית ספר למדת?" – שאלה "מכובסת" שמטרתה להבהיר למאזינים שמדובר בנער לבן. כל מי ששמע את השיר הניח שהזמר שחור – לבנים פשוט לא שרו "ככה".

השיר "זה בסדר, מותק" הפך לאבן היסוד של מהפכת הרוקנרול – סגנון מוסיקלי של זמרים לבנים ששרים "כמו שחורים". הפופולאריות העצומה של אלביס, "מלך הרוקנרול", פרצה את הדרך לעשרות אמנים, שחורים ולבנים, והביאה את המוסיקה של צאצאי העבדים המשוחררים לכל בית בעולם. קשה לנתק את הקשר הכרונולוגי והתרבותי בין הקלטת השיר הראשון של אלביס לבין פסק הדין בתיק "בראון". אותם גורמים שהתנגדו לביטול ההפרדה הגזעית התנגדו גם להשמעת שירי רוקנרול – ולמעשה מאותה סיבה. הנימוק המקובל עליהם היה שמוסיקה זו "מורידה את האדם הלבן לדרגתו של השחור" ומעודדת "התנהגות מינית בלתי מוסרית" – כזו המזוהה בדרום עם השחורים בלבד. פרסלי כמובן לא סייע להשקיט את עוצמת האש, כשהחל להופיע בפני קהל ולנענע את ירכיו בתנועות בלתי משתמעות לשני פנים. בכך תרם לריאקציה נגד האפשרות המפחידה ביותר מבחינתם של תומכי הצנזורה – שנערות לבנות רווקות יקיימו יחסי מין לפני החתונה, וחס וחלילה – עם גברים שחורים. סצנה נפלאה בסרט "ריי" בכיכובו של ג'יימי פוקס מציגה את הפחד בצבעים טבעיים – כאשר שירו של ריי צ'רלס "מה אמרתי" מושמע לראשונה ברדיו וגורם לפאניקה בקרב השמרנים בגלל אווירת השחרור המיני הפרועה שלו.

את מהפכת הרוקנרול לא ניתן היה לעצור בשום כלי של צנזורה או חרם, ותרומתה למהפכה התרבותית הכללית שעברה על ארה"ב והעולם המערבי כולו בשנות השישים אינה דורשת הסבר. והכל החל בממפיס – אותה עיר על גדות המיסיסיפי בה נרצח כעבור 14 שנה סמל המאבק לשוויון בין הגזעים, מרטין לות'ר קינג. אותה עיר שקיבלה בהסתייגות את טנסי אוילרס והק"ב השחור שלהם בספטמבר 97'.

שנתיים של המתנה על ספסל האוילרס לימדו את מקנייר כל מה שהיה צריך לדעת על דרכה של הקבוצה בעידן פישר. הק"ב שכונה "אייר מקנייר" וצבר 6,000 יארדים התקפיים בעונה אחת במכללה, מצא עצמו בשיטה שונה לחלוטין, כזו שניצלה את רגליו הרבה יותר מאשר את זרועו. המהלך ההתקפי הבסיסי של טנסי היה ריצה של אדי ג'ורג' המוכשר דרך האמצע, כשרץ הצעיר דוחף בעבודת רגליים מאומצת את החוסמים והמתקלים לעוד ירד או שניים. אם המהלך הבסיסי לא הסתיים בדאון ראשון, היה על מקנייר להוציא את העגלה מהבוץ בדאון השלישי, אם על ידי מהלך "דרואו" שנועד לדלל את קו ההתנגשות, אם על ידי מסירת סקרין ואם על ידי מהלך "רולאאוט" שבסיומו מסירה למטרה העיקרית שלו, הטייט אנד האמין פרנק ווייצ'ק. הרסיברים של הקבוצה, ווילי דייוויס וכריס סנדרס, היו לא יותר מ"פתיונות" שנועדו להרחיק את הקורנרבק מהקו, וראו את הכדור רק לעתים רחוקות – לא תמיד לשביעות רצונם. אך פעמים רבות השתמש מקנייר ברולאאוט או במהלכי ההטעיה האחרים של ההתקפה – הסקרין, הבוטלג והדרואו – כהטעיה כפולה ומכופלת, והחל – בעידודו של פישר – להפוך אותם לנקודת מוצא לריצה של הק"ב – סקרמבל, במיטב המסורת של רנדל קנינגהאם, ה"ק"ב הרץ" המקורי.

בהתקפה מתודית, אחידה, אפורה ומונוטונית כשל טנסי, היו הסקרמבלים של מקנייר נקודת האור היחידה. בין ריצה של ג'ורג' עם הראש בקיר לבין תפיסת שבעה יארדים של ווייצ'ק היו מהלכים אלה – שרובם היו מתוכננים והתבצעו בעיקר מאחורי חסימות של שחקני הצד השמאלי של הקו, ברוס מת'יוס והתאקל בראד הופקינס – האטרקציה העיקרית עבור הצופים המעטים ב"ליברטי בול". בעונתו הראשונה כק"ב הפותח של טנסי צבר מקנייר כמעט 700 יארד (ב-100 סקרמבלים!) ושמונה טאצ'דאונים על הקרקע, בנוסף למספרים הבינוניים שלו באוויר (2,700 יארד, 14 ט"ד מול 13 חטיפות) שנגזרו מאופייה של ההתקפה. ג'ורג' רץ כמעט 360 פעם ל-1,400 יארד ושישה ט"ד, ואילו דל גרקו הבקיע 27 שערים בדרך ל-113 נקודות. טנסי, קבוצה בלי מגרש ביתי אמיתי ובלי קהל, סיימה שוב עם מאזן 8:8 – תוצאה סבירה בהחלט לעונת מעבר מלאה בקשיי הסתגלות מכל הסוגים.

המשחק האחרון בעונה זו הפגיש את טנסי עם היריבה השנואה לבית המרכז, פיטסבורג, שבשש השנים האחרונות שלטה בבית ללא מצרים. האורחים כבר הבטיחו לעצמם אליפות בית נוספת, והגיעו למשחק חסר חשיבות מבחינתם. למרות זאת, הייתה זו הפעם הראשונה בה עלה מספר הצופים במשחק הביתי של טנסי על מספר הצופים שיכול להיכנס לאצטדיון ונדרבילט – 50 אלף איש הטריחו עצמם לבוא, אלא ששני שליש מהם היו אוהדי פיטסבורג. זאת, למרות שפיטסבורג רחוקה פי שלושה מממפיס מאשר נשוויל!

טנסי ניצחה את המשחק ונמנעה ממאזן שלילי, אך החוויה הזו הספיקה לאדאמס. לאחר שתי עונות בהן למעשה לא היה קהל ביתי לקבוצה, החליט שמוטב ציפור אחת ביד משתיים על העץ. הוא ביטל את ההסכם עם אוניברסיטת ממפיס, חתם על הסכם לעונה אחת עם אוניברסיטת ונדרבילט, ויתר על האפשרות למכור בירה במשחקי הבית – והחזיר את הקבוצה לשפיות בנשוויל.

האוילרס נכנסו סוף סוף לשגרה של החיים בנשוויל, ושיחקו בפני קהל הולך וגדל באצטדיון ונדרבילט, בעוד מעבר לנהר קמברלנד החוצה את העיר הלך ולבש צורה האצטדיון החדש, הקולוסיאום, המכיל כ-70 אלף מקומות. התקפת הקבוצה, שהותאמה מלכתחילה למשחק בתנאי חורף, נותרה כמעט כשהייתה – והתוצאות היו דומות אף הן. מקנייר השתפר כמוסר (3,200 יארד, 15 ט"ד לעומת 10 חטיפות) והמשיך להלהיב את הקהל הביתי עם מהלכי ריצה ארוכים (560 יארד ב-80 נסיונות). ג'ורג' המשיך להתנגש בקו (350 ניסיונות, 1,300 יארד, 5 ט"ד), ווייצ'ק המשיך לשלוט בדאון השלישי (70 תפיסות), דל גרקו המשיך להפציץ מ-40 יארד (36 שערים, 136 נקודות) והרסיברים החדשים, הרוקי קווין דייסון והרכש מפיטסבורג ינסי ת'יגפן, נותרו סטטיסטים בהתקפה. בסיום העונה הביט פישר בלוח התוצאות וראה כי בפעם השלישית ברציפות סיים במאזן 8:8.

על סף המעבר לאצטדיון החדש נראה היה שהמהפכה של פישר, שסיימה את עונתה הרביעית, נתקעה בניוטרל. הקהל המקומי בנשןןיל, שאימץ את מקנייר כאייקון חדש בעיר, ואדאמס וריס במשרדי ההנהלה – ציפו לפריצת דרך, למשהו שיצדיק את כל התהפוכות והשינויים של השנים האחרונות. העונה הקרובה, עונת 99', היתה חייבת להיות אחרת: הן עבור פישר והן עבור מקנייר. הגיע הזמן להביא צליל חדש לעיר המוסיקה.

זהו זה, הסתיים לו החלק הראשון של הסדרה, ואנו על סף עונת 99' של וורנר ומקנייר. עברנו שנים רבות ומרחקים גדולים, חצינו אפילו את האוקיינוס, ובכל זאת יש דברים שלא משתנים.

פרופסור ב' התקשר אליי, סר וזעף, לאחר פרסום המבוא לסדרה, והתפתחה השיחה הבאה:

פרופסור ב': אתה קורא לעצמך היסטוריון?

אני : למה?

פרופסור ב': היסטוריון צריך לדייק בעובדות ההיסטוריות!

אני: נו, מה הבעיה?

פרופסור ב': אתה יודע שאני רק מרצה בכיר, ויש עוד שנתיים-שלוש עד שאקבל תואר "פרופסור".

אני: טוב, יש לי חופש אמנותי... וחוץ מזה "פרופסור ב' " נשמע יותר טוב מ"מרצה בכיר ב' ".

פרופסור ב' (בחוסר רצון): טוב, האמת שכן...

אני: בשביל זה התקשרת?

פרופסור ב': לא, האמת שיש לי משהו חשוב להודיע לך. רציתי שתדע מראש שגם השנה אני לא אגיע לראות איתך את הסופרבול. אז תתארגן לבד עם הבירה.

אולי אני מחמיר מדי עם פרופסור ב' ועם הישראלים בכלל? שנים חשבתי שיש משהו תרבותי שמונע מאיתנו להתחבר למשחק הפוטבול ושחייבים להיות אמריקנים כדי להבין אותו באמת, להרגיש אותו באמת. עד שבשבוע שעבר קיבלתי שיעור חשוב בהנחות סטריאוטיפיות. המורה היתה גב' צ', חברה טובה של אשתי, ילידת ניו אורלינס ו"עולה חדשה" (האמריקנים הם עולים חדשים לנצח, ע"ע טל ברודי) מזה יותר מעשרים שנה. כאמריקנית לשעבר ולנצח, היא שומרת על קשר תרבותי עם מכורתה, בין היתר באמצעות אופרה, כמובן. אביא את השיחה שלנו כלשונה, לשיפוט הקוראים:

אני: את יודעת שאני אוהב פוטבול, ו...

גב' צ' (קוטעת אותי בהתרגשות ובנקישת אצבעות, מה שגורם לי לחשוב שאולי היא כבר לא לגמרי אמריקנית): הסיינטס בלתי מנוצחים! 0:12!!!

אני: לא מדוייק, הם כבר 0:13. וגם הקולטס.

גב' צ' (מעכלת): 0:13? וואו... אבל מה פתאום הקולטס?! לא ידעתי שהם טובים.

אני (מתחיל להרגיש כמו דמות ב"איזור הדמדומים"): לא ידעת? אבל הם טובים כבר שנים.

גב' צ': באמת?

אני: מה, לא שמעת על פייטון מאנינג?


גב' צ': לא, לא... (מתיישרת, הגבות עולות לתקרה) מאנינג? מאנינג? הוא קשור למאנינג שהיה בסיינטס פעם?

אני (רואה מולי חייזרים ירוקים בחצר האחורית): כן, הבן שלו.

גב' צ' (המומה): הבן שלו? באיזו עמדה הוא משחק?

אני: קוורטרבק...

גב' צ': באמת? אתה צוחק.

אני: גם האח הצעיר שלו ק"ב. הוא משחק בג'איינטס.

גב' צ': מה?! לא ייאמן, איזה גנים...

אני: הם זכו בסופרבול, כל אחד בנפרד, שנה אחרי שנה.

גב' צ': לא! אתה צוחק עליי! לא יכול להיות.

אני (מנסה לחזור למציאות): את לא רואה משחקים של הסיינטס? הם באמת נפלאים השנה.

גב' צ': אני אשמח לראות, אבל אף פעם לא הצלחתי למצוא את השידורים...

אני משאיר לגולשים את הניתוח הסוציולוגי של השיחה הזו, ונתראה אחרי שאסיים לעבור ניתוח פסיכולוגי במחלקה סגורה.

*בפרק הבא – הקרקס של קורט