מי יצא פה גבר?

כבר לפני 15 שנה סטר צ'רלס בארקלי בפניהם של הצבועים שמשתאים מפרשת וודס. ולמה דאלאס לא תנצח את הסיינטס?

זאב אברהמי

1. מוריניו חוזר לסטאמפורד ברידג', בקהאם חוזר לאולד טרפורד ואני אמור להאמין שהכל בהגרלה? מעולם לא נהניתי לצטט כך את אלישיה סילברסטון: "אז איף!".

2. רונן דורפן מתייחס בבלוג שלו לפן אחר בפרשת טייגר וודס: היחסים הבין גזעיים (שזה משהו שראש לימבו ניסה למשוך אליו בתוכניות הרדיו שלו בשבועיים האחרונים). אני רוצה להתייחס דווקא לעוד פן בפרשה הזאת. אני דוקא מרוצה מכך שכל הבלון הזה התפוצץ. אני מרוצה, כי אני נזכר בפרסומות של "נייקי" לפני עשור וחצי, שבה טען צ'רלס בארקלי שהוא לא דמות לחיקוי, שהורים ומורים הם דמויות לחיקוי, שהוא רק שחקן כדורסל. מיד קמו כל הצבועים מבית הספר של קרל מאלון ואמרו שמה פתאום, בוודאי שהם מודלים לחיקוי, שזה חלק מלהיות ספורטאי מפורסם ועשיר באמריקה.

כמעט בכל ויכוח בין בארקלי למאלון, אולי חוץ מטיב משאיות וטעם רע בבגדים, אני לוקח את בארקלי. מדובר בפרסומת גאונית. היא פרובוקטיבית, אבל היא תפורה על בארקלי. בארקלי בעצם אומר: עזבו אותי בשקט, זו לא הבעיה שלי שאתם חייבים לעבוד בשתי עבודות כדי שיהיה לכם ביטוח רפואי ולכן אין לכם זמן להיות מודלים לחיקוי. זו לא בעיה שלי. אני רק רוצה להיות ספורטאי עשיר, מפורסם ונהנתן. אני רוצה להמר, לשתות ולזיין מה שזז.

קשה כמעט לחשוב על תקופות זמן כל כך קצרות, אבל באמצע שנות התשעים היה להם הרבה מזל לבחור בבארקלי בתור המודל לחיקוי שלהם. האלטרנטיבות היום פשוט מזוויעות, אבל הן עדיין מודל לחיקוי. זאת הסיבה שאני די שמח שטייגר וודס התנפץ על מזרונים ליגה ז'. טייגר וודס, צ'רלס בארקלי, פריס הילטון או המנצח של האח הגדול (או אוזי אוסבורן) הם לא מודלים לחיקוי. אולי כן, מהבחינה של לעבוד קשה ולהיות טובים, לחלום, להאמין. אבל מי שמאוכזב מטייגר משום שהוא בגד בילדים שלו, צריך להיות מאוכזב בעיקר מעצמו.

(תוכן מקודם)

הטיפ השבועי: לבחור את חדר השינה המושלם עבורכם

בשיתוף שמרת הזורע
לכתבה המלאה

מסטיק של ספר


3. הלילה: דאלאס בניו אורלינס. זה המצב: לניו אורלינס יש שלושה-ארבעים תופסים מהירים כמו חיצים, עם ידיים ששומרות על כדור כמו שאמא שומרת על התינוק שלה, ועם אגו של כדור פורח עם חור. הם מחופים באחד הטייט אנדס היותר טובים בליגה בכל מה שקשור לתפיסת כדורים, ורץ אחורי שרץ הרבה יותר טוב אחרי שהוא תופס את הכדור. ולכל אלה יש את המוסר הכי מדויק בליגה, עם קו התקפה שלא נותן לאף אחד להתקרב אליו ומשחק ריצה בין הטובים בליגה.

אני מנסה להגיד שכל הסכימות השגרתיות לא עובדות במקרה הזה. על הנייר, ניו אורלינס נקלעה לכמה משחקים קריטיים במחזורים האחרונים, אבל היא יצאה מהם כי דרו בריס תמיד מסר איזו בומבה לחמישים יארד שהחזירה את הסיינטס למשחק. אני חושב שהדרך היחידה שיכולה לעבוד נגד ההתקפה של הסיינטס היא להגיד לשחקני ההגנה, בעיקר לקו האחורי: לכו על חטיפות, תהמרו, תתנהגו כמו רסיברים. הסיכון היחיד הוא שבריס ישרוף אותם לטאצ'דאון של חמישים יארד, אבל זה מה שהוא עושה ממילא.

דאלאס צריכה להיות הראשונה שצריכה להעז ככה, מה יש לה להפסיד? אבל מה לתעוזה ולקבוצה שהולכת על אותה ריצה ארבע פעמים מקו היארד במשחק בית מכריע? ניו אורלינס, 24:38.

4. ספר השבוע הוא "ספר הכדורסל" של ביל סימונס. סימונס הוא אחד הסיפורים היותר טובים של עיתונות ספורט. הוא כותב כמו עוד גבר באמצע החיים שמאוהב בספורט - כה הוא כתב כשהוא ייצר טורים של חמישים דולר לאמריקן אונליין, וככה הוא כותב כיום - וסימונס היום הוא תעשייה שקרוב לשני מיליון אוהדים צופים וקוראים אותה בתשוקה.

הדבר הכי בולט שאני יכול לספר לכם על "ספר הכדורסל", הוא שמישהו ערך ניסוי וירה כדור של תשעה מילימטר בספר והכדור לא עבר לצד השני. מדובר בספר של כמעט 700 עמודים (הכדור נעצר בעמוד 432). סימונס כותב מצוין, הוא משתמש נהדר במספרים ופורמולות כדי להגיע למסקנות מעניינות, הוא טוחן עד דק כל נושא שחובבי כדורסל אוהדים לטחון עד דק (ואני מתכוון כל נושא), אבל מדובר בספר מסטיקי מדי. למעריצי סימונס - אלו שמתעניינים ביחסי האישות שלו, בהעדפות תרבות הפנאי שלו, בפנטזי ליג ובמסיבות רווקים בווגאס, מדובר בספר מושלם.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully