המופע של אבי מלר ונדב יעקבי, "הכדור הוא הגול", זורק אותך לכוכב אחר עוד לפני שהוא התחיל. כבר בקפיטריה של צוותא ניתן לחוש באווירה ייחודית ולא מוכרת, שהיא תוצאה של השילוב המוזר בין תיאטרון לכדורגל. מצד אחד מדובר באירוע במוסד תרבותי, מצד שני הוא דן בענף עממי מלא רגש ואמוציות. מצד אחד זה אולם הופעות קטן וחמים, אך במקביל עדיין קיים החשש שמישהו יתפוס לך את המקום ויגיד לך "סע סע מכאן, אין מסומן".
אומנם הציפייה היא לראות בקהל אוהדי כדורגל שרופים מי עוד יטריח את עצמו ביום שישי בצהריים רק כדי לבלות מקרוב עם צמד השדרים שידועים בקולם הצורם - אבל נדרש רק מבט חטוף על הקהל כדי להיווכח שאין מדובר באוהדי הכדורגל הסטנדרטיים. הפרצופים מעט רגועים יותר, האווירה נינוחה יותר, השיחות בין הצופים מתנהלות בשקט ובנימוס, ואט אט אתה מגלה זן אחר של אוהדים, מהסוג שכבר לא רואים במגרשים. רובם עדינים, מחונכים, ילדים טובים, כאלה שאולי לא מתהדרים בדריבל משובח, אך יודעים מי המגן השמאלי של פולהאם. ככה נראים מעריציהם של כוכבי הערב, מלר ויעקבי, צמד החנונים של הכדורגל בישראל.
אז מהו סוד הקסם של מלר ויעקבי? הם קירחים, ממושקפים ולא כריזמתיים במיוחד, הם לא נהנים מחוש אופנתי איכותי, קשה להגדיר אותם כבעלי נוכחות מרשימה, ועל פניו הם כלל לא אמורים לעבור מסך. בנוסף, אין להם את ההומור החד של מודי, אין להם את הביטחון המופרז של זוהר ואוחנה, אין להם את הדיבור המתגלגל של שגיא כהן, אך עדיין מדובר בשתיים מהדמויות האהובות על המסך, כאלה שרבים מאיתנו משתוקקים להעביר איתם אחר צהריים על בירה וסיגריה (אם לא לשבת לצדם על שולחן ליגת האלופות), ופשוט לקשקש, ליהנות מהידע העצום שלהם ומהזווית החיובית שבה הם בוחנים את המשחק. המופע שלהם, "הכדור הוא הגול", הוא ניסיון לתת לקהל את האפשרות הזו.
אוהדי הכדורגל בישראל סובלים מתדמית חוליגנית, אך מלר ויעקבי הם האנטיתזה לתופעה, ומייצגים את האלטרנטיבה שבשנים האחרונות תופסת תאוצה: שוחרי הכדורגל העולמי. על פניו הם אמורים להיות הרבה פחות פנאטים, פחות ייצריים, ויותר מחויבים לאהבת המשחק באופן כללי מאשר מחויבים לקבוצה כזו או אחרת, אך הדבר האחרון שניתן להגיד על השניים זה שחסרה להם תשוקה למשחק. אדרבא, התלונות העיקריות עליהן שהם מתלהבים יתר על המידה (למרות שחובבי המשחק האמיתיים מתקשים לכעוס עליהם, כמו היו צמד ילדים שלא מצליחים להשתלט על ייצריהם).
המופע הוא למעשה שיחה קולחת בין השניים, שיושבים על כיסאות בלב הבמה ופשוט עושים את מה שהם כל כך מצטיינים בו לדבר על כדורגל, לקשקש ולברבר, להתווכח על דברים שעבור אנשים נורמליים ייראו מטופשים אך עבורנו הם ברומו של עולם. משעשע לראות כיצד גם שם, כשרוב הטקסט כתוב מראש, הם עדיין מתקשים שלא להיסחף אחר האמוציות. נחמד אף לגלות שהשניים אף מודעים היטב לדימוי הציבורי שלהם, וכך יעקבי לא מהסס לעקוץ את חברו על השימוש האובססיבי במשחקי מילים וצירופי לשון, בעוד מלר מתלונן בשם כל נשות ישראל על הדציבלים של נדב בכל התקפה זניחה של צ'קאריטה. בשורה התחתונה השניים מצליחים ליצור אירוע תרבותי מעניין, אישי וחמים, קטן וצנוע, שכמובן אינו מתאים לכל אחד, אך מהווה בילוי נעים ואלטרנטיבי לשישי בצהריים, ומזכיר את הצדדים התרבותיים והאיכותיים של המשחק.
אך אם יש משהו שצורם מעט במופע, זו ההזנחה של הכדורגל הישראלי. מלר ויעקבי, כאמור, הם נציגיו של זן די חדש של אוהדים, ועצוב לגלות שחובבי כדורגל רבים בישראל מעדיפים כדורגל אנגלי וספרדי על פני כל משחק בפתח תקוה, ישקיעו אלפי דולרים בחופשה בקאמפ נואו אך מעולם לא יבקרו בקופסה, מכירים בעל פה את ההרכב של צ'לסי אך מתקשים לזהות את דין מורי. חמור מכך, רבים מהם אף בזים לכדורגל בישראל, ומתייחסים אליו בניכור ובהתנשאות. האחריות למגמה הזו היא לא רק של מהפכת השידורים הישירים או של המדיניות הכושלת של ההתאחדות לכדורגל בראשות אבי לוזון, היא גם נופלת על כתפי הערוץ שמעסיק את מלר ויעקבי, שחוגג כל מחזור של ליגת האלופות בפסטיבל גדול, אך מזניח את תוכנית סיכום העל בצורה שערורייתית ומקוממת. מלר ויעקבי, לטיפולכם המסור נודה.