נראה שהתפרצויות השמחה של שחקנים, אוהדים וכל מי שקשור לבנפילד ברגע שנשמעה שריקת הסיום בבומבונרה, אחרי ההפסד לבוקה ג'וניורס (2:0) במחזור האחרון באפרטורה, היו כה אותנטיות, כאילו הם היו אלו שעברו את כל המסע המפרך בן 113 השנים ללא אליפות. גילוי האושר הגדול ביותר הגיע דווקא מכיוונו של המאמן האמוציונלי חוליו סזאר פלסיוני, שאמר לאחר הזכייה: "עכשיו אני יכול למות בשלווה".
ב-2005, כאשר בנפילד זכתה בסגנות אליפות טורניר האפרטורה והשוותה את הישג השיא של המועדון, יצאו אוהדיה לרחובות בואנוס איירס כדי לחגוג את המאורע. במשך 54 שנים העבירו אוהדי המועדון מדור לדור את סיפור עונת 1951, השנה בה הקבוצה סיימה כסגנית של ראסינג קלוב. לטענתם, שחיתות פוליטית באותם ימים היא זו שגרמה לכך שבאליפות תזכה קבוצה גדולה ומוכרת (ראסינג) ולא קטנה וצנועה (בנפילד). לפיכך, שחזור הזכייה בסגנות באותה שנה היווה מאורע שיא נוסף בתולדות המועדון העניו, וזה הספיק לאוהדים כדי לשמוח. הם שיערו שאליפות הם כנראה כבר לא יזכו לראות בדור שלהם, אז למה לא למצוא סיבה למסיבה. הם לבטח לא חשבו שהם יצטרכו לחכות ארבע שנים בלבד כדי להיות עדים לרגע המכונן ביותר של הקבוצה הירוקה-לבנה מדרום עיר הבירה.
טרם המשחק רוב חובבי הכדורגל בארגנטינה עוד נטו לטובת ניואל'ס אולד בויס (מלבד אוהדי בנפילד והיריבה העירונית של ניואל'ס, רוסאריו סנטראל), שגם נאבקה על התואר וכשלה ברגעי הסיום (נוצחה בביתה על ידי סן לורנצו), אבל אחרי שהכול נגמר רבים שמחו בשמחתה של הקבוצה הקטנה. "זה נחמד שעוד ועוד קבוצות זוכות באליפות ומצטרפות אל הרשימה. אני באופן אישי מעדיף שיהיו כמה שיותר אלופות", כתב בטורו השבועי ב-ESPN deportes לא אחר מאשר מנג'ר בוקה ג'וניורס קרלוס ביאנצ'י. גם הפרשן מריאנו המילטון יצא בשבחה של הקבוצה: "לא נזכור את בנפילד כאלופה מצטיינת, אבל היא בהחלט הכי ראויה לזכות בטורניר הזה".
אין תחליף למרקם חברתי
מעבר לעובדה שהיה לראשון שמוליך את בנפילד לתואר ההיסטורי, הפך חוליו פלסיוני (53) גם לשוער העבר הארגנטינאי הראשון שמוביל קבוצה לזכייה באליפות. פלסיוני הגיע לקדנציה השנייה שלו בקבוצה לפני כשנה, לאחר שבעידן הראשון שלו שם (2003-2005) הגיע איתה עד רבע גמר גביע הליברטדורס. כשוער לשעבר, שם דגש רב פלסיוני על החלק האחורי של הקבוצה ושקד עליו מא' עד ת'. "אצל פלסיוני הגנה היא מעל הכול", נכתב עליו. "היא מורכבת אצלו משני חלקים - סינכרון ותיאום בין השחקנים ומשחק הקרבה". ואכן, בנפילד נהנתה מההגנה הטובה ביותר בטורניר, כשכל הקבוצה נרתמת למגננה וסופגת 11 שערים בלבד ב-19 משחקים. זה בא כמובן על חשבון כיבושיה (25 בלבד, פחות מאשר כל הקבוצות עד המקום התשיעי), כשבמשחקיה, מלבד אלו של רוסאריו, נפל מספר השערים הנמוך ביותר (36 במניין) מבין כל 20 קבוצות הליגה. זה, כידוע, השתלם.
אבל כדי שהחיבור בין שחקני ההגנה עצמם ובכלל בין כל מערכי הקבוצה יהיה איתן היה נדרש יותר רק מרצון של מאמן. החיבור והמרקם החברתי שנוצרו בקבוצה הפכו אותה ליחידה מלוכדת ובלתי עבירה. "מאמן הכושר לימד אותנו דרך טובה להפחתת הלחץ לפני משחקים", סיפר חוליו בראזה. "היינו רצים במעגלים ודוחפים אחד את השני בצחוק. וולטר ארביטי וסבסטיאן פרננדז היו בורחים ורצים מצד אחד לשני, אבל חלק מהשחקנים היו תופסים אותם ומכניסים אותם לאמצע המעגל".
גם קבלתם והשתלבותם המוצלחת של השחקנים הזרים, סנטיאגו סילבה (שנתן עונה חלומית עם 14 כיבושים) וסבסטיאן פרננדז האורוגוואים וג'יימס רודריגז הקולומביאני הצעיר (18) היוו נדבך חשוב בדרך לאליפות. "אני לא יודע אם מאטה (משקה עלים י.ב.) זו המצאה ארגנטינאית או אורוגוואית, אבל לשני אלה אף פעם לא נמאס לשתות את זה", העיד בראזה על חבריו, סילבה ופרננדז, "והם הדביקו את כולנו באהבה". גם מבחינה מוזיקלית לא נתגלעו חילוקי דעות בחדר ההלבשה. "פרננדז לקח פיקוד על מה ששמענו והנהיג את הקבוצה מבחינת אווירה. בהתחלה הוא היה שם קצת מוזיקה מאורוגוואי, אחר כך היה עובר לרוק ארגנטינאי, ובסוף היינו מקנחים בקומביה (סוג של מוזיקה קולומביאנית י.ב.). על תחום הלבוש ועיצוב השיער שלנו היה אחראי מרצ'לו בוסטמנטה, אותו מינינו לתפקיד לאחר שיום אחד הוא הגיע עם נעליים לבנות בוהקות והבנו שהוא המטרוסקסואל של הקבוצה. גם פלייסטיישן אנחנו משחקים הרבה ביחד. אין ספק שבזה, ויקטור לופז ואני (בראזה) האלופים".
בארגנטינה יש כבר מי שניסה לערוך השוואה בין פלסיוני למצביא הגדול יוליוס קיסר, בעיקר לאור הכתיב הדומה יחסית של שמותיהם (julio cesar ו-julius caeser), ואולי גם קצת לאור העובדה ששניהם כבשו יעדים קשים. פלסיוני הבלתי נלאה כבר החל בהכנות לקראת הליברטדורס, כשהוא יודע שלא קל יהיה לקבוצתו להתמודד בשתי חזיתות. כשהתראיין ברדיו לאחר הזכייה הוא פנה ללא שמץ של היסוס לקפטן אינטר חאבייר זאנטי, שגם עלה לשידור, והציע לו לשוב לקבוצה בה בילה שנתיים (1993-1995) לפני שיצא לאיטליה כדי לעזור לה בליברטדורס. זאנטי ההמום אמר: "לא אשכח את הקבוצה הזאת כל חיי. זה מועדון שנתן לי הכול", ואף לא שלל את ההצעה והוסיף: "נראה מה יהיה אפשר לעשות". למרות הרצון של פלסיוני להתחזק, הוא רוצה קודם כל לשמור על השלד הקיים ובעיקר על האיזון: "לא משנה איזה שחקנים נביא, הדבר החשוב ביותר זה לשמור על המרקם החברתי של הקבוצה".
אין אף גדולה בליברטדורס
בזכייתה של בנפילד כעת יש לא מעט סימבוליות למגמה המתמשכת בכדורגל הארגנטינאי בשנים האחרונות - ההצלחה של קבוצות קטנות לבוא מלמטה ולזכות בתארים, אל מול השקיעה של הגדולות. "הזכייה האחרונה של בנפילד, מעבר להיסטוריה שבה, מייצגת את מעבר הכוח בליגה שפעם נשלטה על ידי הקבוצות הגדולות, בוקה וריבר בעיקר, כאשר כעת לא מעט קבוצות קטנות ובינוניות קוראות עליהן תיגר", כתב גרגורי סיקה בספורטס אילוסטרייטד. עדות חיה לכך הן אותה בנפילד ולאנוס מודל 2007, שמעטים אם בכלל נתנו להן סיכוי לזכות בתואר, בעוד שהגדולות ממשיכות לצלול, כאשר אף אחת מחמש הגדולות במדינה (בוקה, ריבר, סן לורנצו, אינדפנדיינטה וראסינג) לא הצליחו להתברג העונה לליברטדורס, לראשונה מאז 1983. מי שכן תהיינה שם הן קבוצות קצת פחות מוכרות: אסטודיאנטס, מתוקף היותה מחזיקת הגביע של המפעל, ולז סרספילד, אלופת הקלאוסורה, בנפילד, אלופת האפרטורה, קולון, לאנוס וניואל'ס.
אין הרבה חולקים על כך ששיטת הליגה הקצרה שמונהגת בארגנטינה מאז עונת 1991/2 היא אחד הגורמים העיקרייים לכך. אותה מגמה הביאה לידי כך שמאז עונת 2005/6 (אז זכתה בוקה בשתי אליפויות רצופות) לא פחות משבע קבוצות שונות (אסטודיאנטס, לאנוס, ריבר, בוקה, סן לורנצו, ולז ובנפילד) הניפו את הגביע, כשהמאזן אף נוטה לטובת הקטנות (3:4). הנפגעות העיקריות מהשיטה הן שתי הגדולות, בוקה וריבר. מאז 2002 לא סגרו הבוסטרוס שנה קלנדרית שלמה ללא אף תואר. העונה סבלה בוקה מהפציעה של ריקלמה והיכולת הירודה של 'אל לוקו' פאלרמו, כשגם שניים ממאמני העל בארגנטינה, ביאנצ'י ובאסילה, לא הצליחו למנוע את המבוכה הגדולה. "בטורניר האחרון מי שכיוונו הכי גבוה ונחלו כישלון חרוץ הן בוקה וסן לורנצו", נכתב בקלרין. "בוקה החזירה את באסילה, אך התרסקה בכל המסגרות, כמו סנלו שלא העפילה לליברטדורס. מי שראויה לציון לטובה היא אינדפנדיינטה, שעשתה טורניר ראוי". אצל ריבר פלייט המצב גרוע הרבה. המיז'ונריוס כבר מזמן הפסיקו להוות פקטור בצמרת, כשהאליפות באפרטורה 2008 הייתה דווקא היוצא מן הכלל שלא מעיד על הכלל.
יש תחרות, יש עניין, יש יותר סיכוי
הטורניר הקצר אינו מתאפיין בשנים האחרונות רק באיבוד השליטה של הגדולות, אלא גם בעובדה שקבוצות, קטנות וגדולות, שהיו מצוינות בטורניר אחד מתפרקות כמעט לחלוטין בזה שבא אחריו. חיבור אינסטנט מוצלח של מספר שחקנים, בצוותא עם מומנטום חיובי רגעי נותנים דחיפה גדולה לקבוצה, שב-19 מחזורים יכולה לחולל נסים ונפלאות, וכפי שכתב סיקה: "בנפילד הלכה בעקבותיה של לאנוס, והוכיחה שחיבור של מספר שחקנים טובים, ביחד עם רוח לחימה, הקרבה, נחישות ועבודה קשה יכולים להספיק".
לאחר הפגרה הקצרה ומכירה של מספר שחקני מפתח יכולה קבוצה להתרסק מנטלית ומקצועית, ולא חסרות דוגמאות: לאנוס זכתה באפרטורה 2007 וסיימה בקלאוסורה שאחרי במקום ה-16, ריבר הגדילה לעשות "עם קצוות" זכייה בקלאוסורה 2008 וסיום הטורניר שלאחר מכן בצורה משפילה במקום האחרון, לראשונה בתולדות המועדון. גם הורקאן "לא אכזבה" כשסיימה שנייה בקלאוסורה 2009 וגמרה במקום הלפני אחרון באפרטורה 2009. גם התרכזות של קבוצות במפעלים היבשתיים (סודאמריקנה וליברטדורס) ופחות בליגה המקומית, יכולה להביא לנדנדה הבלתי נגמרת בליגה.
אז מהי השיטה הנכונה כדי להיות למעלה ולא להתפרק לאחר מכן? כנראה שגם בארגנטינה יודעים שזה לא מדע מדויק. "אף אחד לא הצליח עדיין לרשום נוסחה טובה לזכייה באליפות", כתב הוראסיו פגאני בקלרין. "לעתים שלושה ניצחונות ברצף יכולים להפוך קבוצת מרכז טבלה למועמדת לאליפות, בעוד ששלושה הפסדים רצופים עלולים למנוע מקבוצה לעשות זאת".
עם זאת, יש גם צדדים חיובים לתופעת "הנדנדה". "הליגות באנגליה, ספרד ואיטליה הפכו צפויות ומשעממות. בארגנטינה, לעומת זאת, ישנן הפתעות רבות ותחרות גדולה", כתב סיקה. "כשלא נדרשים משאבים ויכולות רבים כדי לזכות באליפות, קבוצות רבות נכנסות כעת לכל טורניר עם אמונה שהן יכולות לעשות זאת. אף תוצאה לא ברורה עד שריקת הסיום". ההצלחה של הקבוצות הקטנות-בינוניות מגיעה הרבה לאור העובדה שאותם מועדונים לא ממהרים כבעבר למכור את הכוכבים הגדולים שלהם לקבוצות הגדולות במדינה. הם מעדיפים לשמור אותם אצלהם, מה שיכול במקרים רבים להביא להם הצלחה, ואחר כך למכור אותם ישירות לאירופה לכל המרבה במחיר. "כיום, ללא מעט קבוצות בארגנטינה חשובה יותר ההופעה וההתמודדות על כר הדשא מאשר הכסף שהן מרוויחות ממכירת שחקנים. כתוצאה מכך, יותר מועדונים קטנים מצליחים לחולל הפתעות", סיכם סיקה.
"האליפות של בנפילד שוב העלתה את שאלת הלגיטימיות לגבי הליגה הקצרה", הביע ביאנצ'י תמיהה בטורו, אבל למרות הפגיעה במועדון ממנו הוא בא, הוא דווקא לא מתרגש ואוהב את מה שהוא רואה. "אחרי כל ההשלכות והבחינות של שתי השיטות, אני דווקא בעד השיטה הקצרה, כי בשיטה הארוכה הגדולות הן אלו שבדרך כלל זוכות. בשיטה הקצרה יש ליותר קבוצות קטנות סיכוי".
