פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מיהו מאמן העשור ב-NBA?

        אדלמן, ריברס או ג'קסון? ד'אנטוני, סלואן או פופוביץ'? העשור הראשון של המיליונים השלישי תם, מי בלט יותר מכולם?

        5. מייק ד'אנטוני

        זה לא היה עשור גדול למאמנים צעירים. גם כאלה שהצליחו במהלכו - ביירון סקוט, ריק קרלייל, אייברי ג'ונסון, דוק ריברס - נפלו במהירות ולא הצליחו לייצר תחושה שהם הגורם להצלחת קבוצתם. המאמן הצעיר היחיד שהצליח להותיר חותם ממשי על הליגה, אם כן, הוא מייק ד'אנטוני. הוא אמנם אמריקאי, אך את הקריירה המשמעותית כשחקן ומאמן הוא עשה באיטליה, ולאחר מספר תפקידים משניים קיבל את תפקיד המאמן בפיניקס ב-2003. למזלו, מעט אחריו הגיע לקבוצה גם סטיב נאש והשילוב ביניהם יצר מהפכה בעולם הכדורסל: משחק הריצה שד'אנטוני הנהיג ונאש ניהל הפך לשם דבר בליגה, סידר לקנדי שני תארי MVP ולד'אנטוני את תואר מאמן העונה, שבר שיאים התקפיים, לקח את פיניקס לשלבים המאוחרים של הפלייאוף ובעיקר סחף את הקהל הרחב שהתאהב בקבוצה המלהיבה. על שיטת הראן אנד גאן של ד'אנטוני כתבו ספרים בשנים האחרונות, דבר שקשה להגיד על שיטות התקפה של מאמנים אחרים.

        שתי סיבות לכך שד'אנטוני רק חמישי: הראשונה היא שבכלל לא בטוח שהראן אנד גאן המדובר יעבוד בכזו יעילות עם איזשהו שחקן אחר פרט לסטיב נאש. יכול להיות שכל מה שד'אנטוני עשה היה לתת את המפתחות לשחקן הכי חכם בעולם, ולהסתכל מהצד. הסיבה השנייה היא שהאמריקאי המשופם היה מאמן פלייאוף בינוני ומטה. הטריק האחד שלו לא תמיד עבד בפוסט סיזן והוא לא ידע להביא רעיונות נוספים או לנהל משחק ברמה של מאמנים גדולים, כדוגמת החבר'ה הבאים ברשימה.

        אייקון וואלה! NEWS רקע שחור (מערכת וואלה! NEWS)

        4. לארי בראון

        זה לא היה עשור גדול גם למאמנים הוותיקים. ג'רי סלואן התקשה לשחזר את הצלחות הניינטיז, פט ריילי אמנם לקח אליפות אבל התרומה שלו לכך מוטלת בספק והוא היה רע מאוד חוץ ממנה, ודון נלסון מבייש את נעוריו כל יום שהוא נשאר על הקווים. גם ללארי בראון היו לא מעט רגעי שפל: הוא עזב כל קבוצה שאימן בעשור הזה בטונים צורמים, הוא מתקשה לעזור לשארלוט להתרומם בשנתיים האחרונות והוא אחראי על הקבוצה הגרועה של העשור (הניקס של 2005/06, הסיבה העיקרית לכך שהוא לא נמצא מקום אחד גבוה יותר).

        אבל לעומת האחרים, בראון אחראי גם על שתיים מההצלחות הגדולות של העשור, הצלחות שרשומות באופן ברור על מאמן. הוא הוביל את דטרויט לאליפות בתקופה בה הייתה תחושה שהגמר הוא רק טיול האליפות של הקבוצה מהמערב - מול קבוצה שכללה את שאקיל, קובי, גארי פייטון ומה שנשאר מקארל מאלון. בשנה השנייה הפיסטונס שלו הפסידו לסן אנטוניו בגמר הטוב והצמוד בעשור. עוד לפני כן בראון לקח את פילדלפיה לגמר בקמפיין ענק של אלן אייברסון. בדיעבד, ולמרות כל הבעיות ביניהם, בראון הוא היחיד שהצליח להוציא את המקסימום מ-AI, והאמת? מדובר, כנראה, בהישג לא פחות גדול מהאליפות עם דטרויט.

        מאמן שארלוט בובקאטס לארי בראון (AP , Tony Dejak)
        בראון הוביל את דטרויט לאליפות בתקופה בה הייתה תחושה שהגמר הוא רק טיול האליפות של הקבוצה מהמערב (צילום: AP)

        3. ריק אדלמן

        אוקיי, אני נכנע: זה פשוט לא היה עשור גדול של מאמנים. שניים שלטו לחלוטין בעשור הזה ונמצאים בגלקסיה משלהם (ובשני המקומות הבאים שלנו), השאר הסתפקו בפירורים ובעיקר סבלו מהעוצמה שלהם. אדלמן, שהתחיל לסבול מפיל ג'קסון כבר בפורטלנד בתחילת הניינטיז, הוא אחד הסובלים המרכזיים גם בעשור הנוכחי. בנוסף, הוא גם כנראה המאמן הכי חסר מזל בעשור האחרון. זו הסיבה שהוא מדורג כל כך גבוה למרות מיעוט יחסי בהישגים: מבין כל המאמנים, הוא היחיד שהשאיר אותי עם תחושה שעם קצת מזל הוא היה יכול לאיים ברצינות על שני המאמנים ושתי הקבוצות הגדולות של העשור.

        את רוב העשור בילה אדלמן בסקרמנטו, שם בנה את אחת הקבוצות הטובות והמלהיבות של התקופה. הקינגס שלו לא זכו באליפות ב-2002 רק בגלל רגליים שרעדו במאני טיים, יריבה גדולה בקנה מידה היסטורי (הלייקרס של שאקובי, עדיין בשיאה), כמה שופטים, ובעיקר שלשה אחת של רוברט הורי מכדור שהגיע אליו בפוקס. בשנים שלאחר מכן אדלמן ראה איך הפציעות של כריס וובר מחסלות לו את הפרויקט. הקמפיין השני שלו בעשור הזה היה ביוסטון, בה נתקל בשני סופרסטארים שמבלים יותר זמן בניתוחים מבפרקטים. למרות זאת, אדלמן הוביל את הרוקטס לרצף נצחונות היסטורי ובעונה שעברה לסיבוב השני בפלייאוף (לראשונה בעשור הזה) ולשבעה משחקים מול האלופה שבדרך. בשני המקרים, נשארנו עם תחושה שהוא הוציא את המקסימום מהחומר שהיה לו.

        מאמן יוסטון, ריק אדלמן (AP)
        אדלמן הוא כנראה המאמן הכי חסר מזל בעשור האחרון. זו הסיבה שהוא מדורג כל כך גבוה למרות מיעוט יחסי בהישגים (צילום: AP)

        2. גרג פופוביץ'

        כאן זה נהיה קשה. בגלקסיה של פופוביץ' ופיל ג'קסון הפערים מזעריים, בקושי קיימים, ואני בהחלט מוכן להכריז עליהם כמאמני העשור ביחד. פופ הוביל את הספרס לשלוש אליפויות בחמש שנים בהן היו ללא צל של ספק קבוצת הכדורסל הטובה בעולם. גם בשנים שלפני ואחרי סן אנטוניו הייתה קבוצה מצוינת. הוא בנה קבוצה שמשחקת פשוט ויעיל - כדור פנימה לדאנקן ומשם החוצה לחדירות או שלשות, משחק שמבוסס על ניצול הזדמנויות במקום על כשרון. לעומת הטענה הפופולרית, בשיאו הכדורסל של הספרס היה פשוט מקסים במושלמותו. פופוביץ', בתוך כך, ידע לשמור על הקבוצה שלו נטולת אגו. הוא בנה עונות באופן אידיאלי - אף אחד לא שיחק יותר מ-33-34 דקות בעונה הרגילה, קפיצת המדרגה הייתה אחרי האולסטאר ולפלייאוף הם הגיעו בכושר שיא. ניהול המשחק שלו בפוסט סיזן היה מופתי: מההחלטה ללכת עם ספידי קלקסטון במקום טוני פרקר ב-2003 עד לשיעור האכזרי שהוא העביר לד'אנטוני ב-2008.

        פופוביץ' הצליח להפחיד את כל שאר המאמנים חוץ מאחד. כאשר הוא פגש בזן מאסטר תמיד הייתה תחושה שהוא נהיה משותק. רק פעם אחת סן אנטוניו הצליחה לנצח את הלייקרס בסדרה בעשור הזה (לעומת ארבעה הפסדים), וגם בסדרה הזו הייתה תחושה של נס באוויר. אם יש משהו שמכריע בין שני הענקים האלה הם מפגשי הראש בראש. לא רק התוצאות, אלא גם האווירה שהיתה בהם.

        אייקון וואלה! NEWS רקע שחור (מערכת וואלה! NEWS)

        1. פיל ג'קסון

        כן, הוא בן אדם בלתי נסבל. הוא הסתכסך עם הכוכבים והבוסים שלו. הוא פרש וכתב ספר במיוחד כדי ללכלך על קובי בריאנט, רק כדי לחזור לאמן אותו שנה לאחר מכן ולהתנהג כאילו הכל בסדר. בשנים האחרונות יש משחקים בהם נדמה שהוא תיכף נרדם, כולל עמוק בפלייאוף. הוא לא יותר מטקטיקן ומנהל משחק סביר. אז איך, בכל זאת, הוא עושה את זה? לא ברור. אבל זה העשור השני ברציפות בו פיל ג'קסון עושה את זה, ועושה את זה בענק. ארבע אליפויות עם הלייקרס הצטרפו לשש עם הבולס והשאירו אותו לבד עם רד אאורבך ברשימת המאמנים הגדולים בתולדות המשחק.

        הוא קורא לזה זן, אני קורא לזה פסיכולוגיה: פיל ג'קסון הוא פסיכולוג הספורט הגדול ביותר בעולם. התהליך שהוא עבר עם קובי בעשור הזה לא ייאמן ומבהיר, למי שמנסה להכחיש, שגם מייקל ג'ורדן כנראה לא היה מייקל ג'ורדן בלעדיו. הנטייה של כל שחקן שעובר דרכו להפוך לשחקן קלאץ' שמביא אליפויות חרגה מזמן מגבול ההיגיון הסטטיסטי. התחביב של הלייקרס בתחילת העשור היה לצאת מהקבר - לחזור מפיגור דו ספרתי ברבע האחרון במשחק פלייאוף מכריע הפך לשגרה, עד למצב בו יריבות היו עולות עם אימה בעיניים, על אף שהן מובילות 25 הפרש או משהו כזה. יכול להיות שבעולם בו שולט ההיגיון גרג פופוביץ' הוא מאמן העשור. אבל פיל ג'קסון עקף אותו כי הוא הצליח ליצור עולם מסוג אחר.

        פיל ג'קסון (שמאל) וקובי בריאנט (מרכז) זוכים באליפות הלייקרס בשנת 2000 (AP)
        פיל ג'קסון הוא פסיכולוג הספורט הגדול ביותר בעולם. התהליך שהוא עבר עם קובי בעשור הזה לא ייאמן (צילום: AP)