עשר שנים של ספורט עולמי

מיהי קבוצת העשור בכדורגל העולמי?

מילאן, ליברפול או ארסנל? באיירן, יונייטד או ברצלונה? העשור הראשון של המיליונים השלישי תם, מי בלטה יותר מכולן?

ענבל מנור

5. צ'לסי

אם הייתם אומרים לקן בייטס בשנת 2000 שצ'לסי תיכנס לאחת מחמשת קבוצות העשור, הוא כנראה היה חושב שאתם שיכורים. אלא שמסתבר שכסף משנה דברים בעולם. מאז רכש רומן אברמוביץ' את המועדון, צ'לסי הגיעה ארבע פעמים לחצי גמר ליגת האלופות ופעם אחת לגמר וזכתה בשתי אליפויות. בייטס היה בזבזן גדול בעצמו, אבל אברמוביץ' לקח את צ'לסי למקומות חדשים מבחינת הוצאות. המיליארדר הוציא עשרות מיליוני ליש"ט בכל קיץ והבלוז הפכו לסמל ההוצאות המוגזמות בכדורגל העולמי. אלא שאברמוביץ' ושותפיו הבינו מהר מאוד מה שהקולגות מהמפרץ שקנו את מנצ'סטר סיטי יבינו בעתיד. כסף לא קונה זהות של מועדון.

עם הגעתו של ז'וזה מוריניו, צ'לסי הפסיקה עם המהפכות בסגל, סיגלה לעצמה סגנון התקפי כאשר שחקני הרכש שהגיעו במהלך העשור - פרנק למפארד, דידייה דרוגבה, פטר צ'ך ואחרים - הפכו לסמלים מקומיים. ההצלחה לא איחרה לבוא. בשש השנים בהן אברמוביץ' הוא הבעלים, צ'לסי פספסה רק פעם אחת את הטופ 4 של ליגת האלופות. למרות שלא זכתה בתואר, צ'לסי של העשור האחרון הפכה לכוח אירופי מוכח במקביל להשתלטות האנגליות על הצ'מפיונס ולכן מקומה בחמישיית קבוצות העשור.

עוד בוואלה! NEWS

יש לכם 10 דקות ואתם רעבים? יש לנו בדיוק את מה שאתם צריכים

אבי ביטון
לכתבה המלאה

4. ריאל מדריד

העשור האחרון בריאל מדריד עמד בסימן המילה "גלאקטיקוס", שמשמעותה בזבזנות יתר, ניהול גרוע, ציפיות ענק ולחץ אטומי. בשנת 2000 נבחר פלורנטיני פרז לתפקיד הנשיא והקפיד לצרף מגה-סטאר בכל שנה. לואיס פיגו היה הראשון ואחר כך הגיעו זינדין זידאן, רונאלדו ודייויד בקהאם, מייקל אואן, רוביניו, סרחיו ראמוס וזוהי כמובן רשימה חלקית של בזבוזים. גם כשפרז פינה את מקומו לרמון קלדרון, ריאל דבקה במגמת הרכש והעדיפה לקנות מאשר לטפח שחקני בית.

כל קבוצת גלאקטיקוס מכרה אמנם הרבה מאוד חולצות בטורים באסיה, אבל רובן קרסו בשל הציפיות העצומות (והבעיות בהגנה). התוצאה הייתה החלפת מאמנים סיטונאית כשלא פחות מ-10 מאמנים עברו בברנבאו לתקופות ארוכות או קצרות יותר במשך העשור. ובכל זאת, הבלאנקוס סיימו את העשור עם שתי זכיות בליגת האלופות ושתי הופעות בחצי הגמר (בין 2000 ל-2004), בנוסף לארבע אליפויות ספרד. אפשר להתווכח על הדרך, הניהול וההחלטות שהתקבלו, אבל קבוצה בה שיחקו טובי שחקני העשור, לא יכולה להישאר מחוץ לחמישייה.

3. מילאן

מילאן של העשור לא הייתה מבריקה כמו זו של סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, אבל עדיין רשמה שלוש הופעות (ושתי זכיות) בגמר ליגת האלופות – יותר מכל קבוצה אחרת ביבשת, זאת לצד סקודטו אחד בלבד. אחרי תקופות כושלות בניצוחם של אלברטו זאקרוני, צ'זארה מלדיני ופאתיח טרים, נחת קלרו אנצ'לוטי בסן סירו ונשאר במועדון שמונה שנים. בעונות הללו, נראה כי סילביו ברלוסקוני ואדריאנו גליאני מכוונים להצלחה באירופה הרבה יותר מחיפוש אחרי תואר בסריה A. מילאן הפכה לכוח בליגת האלופות גם כשהיא מציגה עונות בינוניות בליגה.

ההצלחה באירופה היא הסיבה היחידה לבחירתה של מילאן לאחת מחמשת קבוצות העשור. במבט כוללני יותר, מילאן של השנים האחרונות המשיכה את קו הדעיכה של הכדורגל האיטלקי. כפי שהעיד הקיץ האחרון, הכוכבים הגדולים כבר לא נמשכים למי שהייתה האימפריה של היבשת בעברה. הניהול הפוליטי משהו הרחיק את הקהל מסן סירו והרוסונרי נזקקו לגימיקים כמו החתמת בקהאם כדי למכור חולצות. העונה האחרונה של העשור נפתחה בצורה קטסטרופלית, אבל מילאן, כהרגלה, ניצלה את ליגת האלופות כדי לחזור לעניינים ואל תתפלאו אם תראו אותה גם העונה בשלבים המאוחרים של המפעל.

2. מנצ'סטר יונייטד

התופעה הבולטת בעשור האחרון הייתה העברת השרביט מהכדורגל האיטלקי לאנגלי. הסריה A איבדה עניין ויוקרה ואילו הפרמיירליג הפכה נוצצת וזוהרת, סקסית ומושכת. התופעה באה לידי ביטוי במפעלים האירופיים. אם ב-2003 היו שלוש איטלקיות בחצי גמר האלופות, הרי שבשלוש העונות האחרונות הגיעו לשם שלוש נציגות הממלכה. מנצ'סטר יונייטד, זו שסיימה את העשור הקודם בטרבל בלתי נשכח, היא אחת ממובילות המהפך. יונייטד של העשור הנוכחי לא רק ששמרה על מעמדה באנגליה (שש אליפויות לעומת חמש בשנות ה-90), אלא שדרגה את עצמה למעמד של מעצמה בזירה האירופית.

העוצמות והשקט במועדון יוצרים את הגדולה האמיתית של יונייטד. קבוצה שגדולה מסך חלקיה, גם אם אחד מהם עונה לשם כריסטיאנו רונאלדו, קבוצה שיודעת לקום ולנער את האבק מתקופות קשות. יונייטד הפכה שם נרדף להצלחה. יש במועדון ווינריות מעצבנת מהולה בזחיחות שלא יכולה להשאיר אותך אדיש. אתה אוהב, אתה שונא אותם, אבל לא יכול שלא להתפעל – איך הם עשו את זה שוב?

1. ברצלונה

העשור של בארסה היה רב תהפוכות. זה התחיל עם העזיבה של לואיס פיגו ופיטורי המאמנים התכופים תחת הנשיא גספארט והסתיים בטרבל המדהים של השנה שעברה. באמצע, בארסה עברה תהליכים רבים. ראשית, החזרה למקורות הכדורגל ההתקפי הטוטאלי שהנחיל יוהאן קרויף. קל לזכור את הקבוצה המופלאה שזכתה בטרבל אשתקד, אבל גם בעידן פרנק רייקארד, בארסה שיחקה כדורגל שובה עין עם משחק מסירות ושמירת לחץ שרק שודרגו על ידי פפ גווארדיולה. שנית, הבחירה במאמנים הצעירים שהוזכרו פתחה את אחד הטרנדים שאפיינו את העשור, ושלישית, מבנה היררכי ברור.

כמעט כל קבוצה של ברצלונה בעידן ז'ואן לאפורטה הייתה בנויה מכוכבים שהגיעו מבחוץ לצד שחקני הבית תוצרת מחלקת הנוער המפוארת. על רקע הבזבוזים הפרועים של ריאל מדריד, בארסה התנהלה נכון יותר וידעה לבצע סירקולציה. דור מחנך דור וכשהזמן נכון, מבצעים שינוי. רונאלדיניו הוביל את הבלאוגרנה לזכייה בליגת האלופות ב-2006 וכשליאונל מסי היה בשל, הוא תפס את מקומו. כך קורה כעת עם פדרו ותיירי הנרי. לאפורטה הבין שיציבות וזהות משמעותן עבודה עם הדור הצעיר ולא מסעות רכש. ברצלונה קונה בצורה נקודתית ומוכיחה, במיוחד בימים טרופים מבחינה כלכלית, שאפשר להצליח ובגדול בלי להשתולל.

במובן מסוים, ברצלונה היא הקבוצה הכי רומנטית בכדורגל העולמי. עם שחקני בית, כדורגל ילדותי והרפתקני ולא טקטי ומחושב והתנהלות כלכלית שפויה. כל אלו הפכו בעשור האחרון למותג החזק בספורט העולמי. במידה מסוימת, הכי אנטיתזה לכל מה שקרה בעשור הזה. הכי טוב שיש.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully