מיהי קבוצת העשור ב-NBA?

קל לשכוח, אבל גם פתיחת העשור הנוכחי של הסאנס - בלי נאש, בלי ד'אנטוני, בלי אמארה - היתה לא רעה בכלל. ב-2000/01, למשל, הסאנס עמדו על מאזן של 31:51, רגע לפני שג'ייסון קיד עזב לניו ג'רזי ועם סגל שכלל, בין היתר, שחקנים כגון טוני דלק, קליף רובינסון וטום גוגליוטה. גם 2002/03 היתה עונה סבירה עבור הסאנס, אבל אין ספק כי פיניקס נכנסת לרשימה הזו בגלל מה שקרה אצלה בין השניים 2004 ו-2009.

ב-2004/05 וב-2005/06 הסאנס נעצרו רק בגמר המערב, תוך שהם מציגים כדורסל עילאי, מהיפים שהליגה זכתה לראות בשני העשורים האחרונים. מייק ד'אנטוני נראה כאחד המוחות המבריקים בענף, סטיב נאש כאחד הרכזים הגדולים בהיסטוריה, ושלל שחקני משנה שהשלימו הכנסה כירקנים השיגו, לפתע, חוזי עתק. שילוב של חוסר משווע בהגנה ובאופי גרם לפיניקס להגיע מאוד קרוב לבאר רק כדי להקיא בדרך, אבל בצוותא עם סקרמנטו המופלאה של תחילת העשור, הסאנס (בעיקר מודל 2004-2007) היו לקבוצה הטובה ביותר בעשר השנים האחרונות שלא תרגמה את זה לטבעת. ועם זאת, היציבות היחסית בשש השנים האחרונות וסגנון המשחק הנהדר שווה מקום מכובד ברשימה שלנו. גם זה משהו.

אחד הפרנצ'ייזים הנשכחים ביותר העונה הוא גם אחד הפרנצ'ייזים הנשכחים ביותר של העשור כולו. מ-2000/01, דאלאס הגיעה לפלייאוף בכל אחת מעונות העשור הנוכחי (הקבוצה היחידה, מלבד המאבס, שיכולה לזקוף את הנתון הזה לזכותה היא סן אנטוניו). פעם אחת זה הסתיים בגמר הליגה (2005/06, ובהפסד למיאמי), פעם בגמר המערב, ושלוש פעמים בסיבוב הראשון. הנקודה המרשימה ביותר בכל הנוגע למאבריקס היא ההמשכיות, היציבות והמקצועיות.

הקבוצות המלהיבות של דון נלסון וסטיב נאש בתחילת העשור היו בעיקר סימפטיות. אלה של אייברי ג'ונסון הציגו הגנה מצוינת במתכונת חדשה ונטולת נאש, והנה, אפילו ריק קארלייל מצליח בשנים האחרונות להראות שדאלאס חיה, קיימת, ובועטת. הרכזים התחלפו, המאמנים התחלפו, הרבה משחקני המשנה התחלפו, ורק שני אנשים, למעשה, נשארו לכל אורך העשור, ושניהם משקפים את דאלאס מאבריקס: מארק קיובן, הבעלים, ודירק נוביצקי, כוכב הקבוצה. על שניהם ניתן להגיד דברים רעים, אבל בסופו של יום, קשה להישאר אדישים אל מול העובדה הפשוטה שבמשך עשור שלם הם נשארו בטופ של הטופ. לא בטוח שזה שווה פחות מתואר.

ואם במקצועיות, דבקות ויציבות עסקינן, בלתי אפשרי יהיה שלא להתייחס לפיסטונס. איפשהו, בתוך כל הדיונים והוויכוחים על חולשת המזרח, קל לשכוח שדטרויט הגיעה לגמר הקונפרנס במשך שש עונות רצופות (!) - מ-2003/04 ועד 2007/08. עזבו את שתי ההופעות הנוספות שלהם בפלייאוף בעשור הזה.

אם הבחירה כאן היתה בקבוצה, עם דגש ברור ומוקפד על קבוצה במלוא המובן, הפיסטונס של 2003/04 וודאי היו זוכים בתואר, שכן האליפות ההיסטורית ההיא כבר מזמן נכנסה לספרי ההיסטוריה כקבוצה ששווה הרבה יותר מסך חלקיה, וכזו שקראה תיגר על הנחת הליגה לפיה אליפויות לוקחים עם סופרסטארים. אמת, הפיסטונס סיימו את אותם שישה גמרים איזוריים עם טבעת אחת (וביקור אחד נוסף בגמר הליגה), אבל לשלוט בקונפרנס בצורה כה מובהקת ומרשימה במשך כל כך הרבה זמן, זה באמת די חסר תקדים. במיוחד עבור קבוצה שלכל אורך העשור הזה - דרך ריק קרלייל, לארי בראון ופליפ סונדרס – חשבה כקבוצה, לא כאסופת שחקנים.

כשם שהעניין נהיה מסובך יותר כשעברנו את מקומות 4 ו-5 ברשימת שחקני העשור, כך גם קשה - מאוד קשה - לבחור אחת משתי הקבוצות הנותרות ולהכתירה כקבוצת העשור ב-NBA מבלי להתחרט, למחוק, להתחיל מחדש ולבחור את האחרת. ובכן, גבירותי ורבותי, הקבוצה השניה הטובה בעשור הזה היא לוס אנג'לס לייקרס, ובואו נפרגן להם עם ההסברים מדוע הם הגיעו למקום השני, ולא עם הסיבות שמנעו מהן את הראשון, אליהן נגיע עוד רגע.

ובכן, הלייקרס הגיעו לשישה גמרים בעשור הזה, וארבע פעמים יצאו עם הטבעת. הקבוצה המפורסמת של שאקיל וקובי בתחילת העשור עשויה להיכלל בויכוח על תואר הקבוצה הדורסנית בהיסטוריה, ואם צריך היה לבחור קבוצה אחת, נקודתית, של העשור הזה, הלייקרס מודל 2000/2001 היו גורפים את התואר, ורומסים בדרך כל קבוצה אחרת (בכלל, האם אתם מדמיינים איזושהי קבוצה נקודתית בעשור הזה שהיתה נותנת להם פייט?). אבל שאקוביפיל התפרקו ב-2004, והמועדון הצליח לחזור לעצמו, באופן אמיתי וברור, רק שלוש שנים מאוחר יותר. האליפות של 2008/09 בהחלט נלקחת בחשבון ומעלה את המניות של הלייקרס במדד העשור הזה, אך פספוס הפוסט-סיזן ב-2004/05 (ומאזן של 48:34), כמו גם הנפילות בסיבוב הראשון של שני הפלייאופים שהגיעו לאחר מכן, קצת, מה לעשות, הורסים. אגב, המאזן של הלייקרס נגד סן אנטוניו בעשור הזה עומד על 6:20 לטובת הוליווד. אבל כדורסל, עם כל הצער שבדבר, משחקים גם נגד קבוצות אחרות. מה שמביא אותנו למקום הראשון.

זה משאיר אותנו, אם כך, עם הקבוצה הטובה ביותר של העשור הזה, ובתוך כך, הקבוצה הכי קבוצה של העשור הזה. בצוותא עם דאלאס, סן אנטוניו היא הקבוצה היחידה במערב שהעפילה לכל אחד מהפלייאופים מאז נפתח העשור. זה לא פלא, אם כך, למצוא על קוויה את אותו מאמן מופלא, גרג פופוביץ', ופחות או יותר את אותו שילוש קדוש: דאנקן, ג'ינובילי ופארקר משחקים ביחד מאז עונת 2002/03, חלק גדול משחקני המשנה נשארו גם הם תקופה ארוכה, לפני שהוחלפו בשיבוטים אחרים, יעילים לא פחות. באופן מסורתי הציגה סן אנטוניו את אחת ההגנות הטובות והיציבות בליגה לצד התקפה חכמה עד כדי כאב, הגם מעט אפורה לתקופות.

הספרס תמיד שיחקו כדורסל נכון, והיוו מופת להנחה שכדורסל נכון בסופו של דבר מנצח, ושלוש האליפויות שיושבות להן בארון מאז פתיחת העשור יהוו הוכחה חיה לכך. נכון, יש להם אליפות אחת פחות מהיריבה השנואה מקליפורניה בעשור הזה, אבל הם עומדים על מאה אחוזי הצלחה בגמרים, והמאזן הכולל שלהם בעשור הזה (ערב פתיחת העונה) הוא 244:576 (70.2 אחוזי הצלחה, לעומת 64% של הלייקרס. המאזן השלישי בטיבו בשלושים השנים האחרונות, אחרי השואוטיים לייקרס והבולס של ג'ורדן). ממוצע הנצחונות העונתי שלהם בעשור הזה יושב על 58, ובאמת שכמעט כל נתון סטטיסטי אחר יעלה עבורכם כמה שאלות שונות, אך רק תשובה אחת: סן אנטוניו היא הקבוצה הכי יציבה, הכי יעילה, הכי חכמה, הכי קבוצה בעשור הזה. קבוצת כדורסל כמו שקבוצת כדורסל צריכה להיות.