נבחרי העשור בפוטבול

גם בעשור הנוכחי היו לא מעט מהלכים שנצרבו בתודעה של חובבי הפוטבול - תפיסות מרהיבות, מסירות לא הגיוניות ומהלכי קלאץ' עצומים. צריך הרבה כישרון כדי להיות וירטואוז, צריך קרח בעורקים כדי למצות את הכישרון הזה ברגעי האמת.

דומה ששני האירועים שהגיעו לקו הגמר לא מוטלים בספק בעיני איש. האחד - תפיסת הקסדה המדהימה של דייויד טיירי מניו יורק ג'איינטס, שהביאה לענקים את הזכיה בסופרבול 42 (עוד נגיע למשחק הזה). השני - שער השדה של אדם וינאטיירי בפלייאוף של עונת 2001 מול אוקלנד ריידרס.

קשה היא הבחירה בין שני המהלכים הללו, אבל מוכרחים לשבור את השוויון. כשעושים את זה, צריך להסתכל על כל האספקטים - הסיטואציה, הלחץ ותנאי המגרש. הסעיף השלישי הוא זה שמכריע את הכף - כנגד כל הסיכויים, טיירי תפס כדור עם הקסדה, אלמנט שהיה בו כישרון אבל גם המון מזל. כנגד כל הסיכויים, וינאטיירי השחיל כדור מ-46 יארד בשלג אל בין הקורות, פעולה שמיומנות הייתה הכלי העיקרי בה. הבועט של ניו אינגלנד לא התעמת רק עם הקבוצה היריבה, הוא ניצח במפגן נדיר של עוצמה, דיוק וקור רוח גם את איתני הטבע. כמה אנשים לפניו הספיקו לעשות את זה?

אם חוזרים לפלייאוף של 2001, לסופרבול ההוא הגיעה ניו אינגלנד פטריוטס הנחותה למפגש עם סט. לואיס ראמס, כשהשאלה לקראת המשחק לא הייתה "מי" אלא "כמה". הראמס העדיפים נראו כמי שינצחו את המשחק בהליכה, רק כדי לרדת בסיום המשחק מנוצחים משער שדה של... שוב, אדם וינאטיירי.

זו יכלה להיחשב כהפתעת כל הזמנים, אלמלא הגיעו אותם הפטריוטס שש שנים מאוחר יותר כקבוצה שהעליונות שלה על ניו יורק ג'איינטס ברורה עוד יותר. אחרי שלוש זכיות בסופרבול ועונה חלומית, כשהיא שוברת שיאים התקפיים בכל קטגוריה אפשרית, הפריד משחק אחד בין ניו אינגלנד להיסטוריה שספק אם תשוחזר אי פעם (ובעצם, אולי תקרה כבר השנה) - עונה מושלמת של 0:19. מול הפטריוטס שיחקו הג'איינטס, שהגיעו לפלייאוף בקושי ונראו כמי שישמשו בשר תותחים.

אלא שלאיליי מאנינג ולהגנה, בראשות מייקל סטרהאן וג'סטין טאק, היו תוכניות אחרות, וכבר הזכרנו את תפיסת הקסדה של דייויד טיירי, שהובילה לטאצ'דאון המנצח של פלקסיקו בורס - 14:17 לג'איינטס. ההישג הזה הכה את עולם הפוטבול בשוק, וכמו שניצחון הפטריוטס סיים את סוף עידן הראמס, נראה שהניצחון ההוא של הג'איינטס עשה סוף לשושלת של ביל בליצ'יק והפטריוטס.

לא חסרות תקלות נקודתיות בעשור הנוכחי - ההפסדים של הראמס ושל ניו אינגלנד בסופרבול שאותו היו צריכות, על הנייר, לקחת בהליכה, ההקאה והבלקאאוט של דונובן מקנאב מפילדלפיה ברגעים המכריעים של העונה, ההייפ המטורף סביב הבחירה של רג'י בוש, הודעות הזיג-זג של ברט פארב על פרישה וחזרה, חזרה ופרישה, ותאונת האופנוע המביכה של בן רות'לסברגר מפיטסבורג - כל אלה ועוד הם אירועים "נחמדים" בקטגוריה. מועמדת רצינית ביותר הייתה פרשת "ספייגייט", בה נתפסו הפטריוטס מצלמים תרגילים של היריבות בווידאו, והיינו מכניסים אפילו את הסיפור המביש של מייקל ויק, קוורטרבק המחמד של הליגה שהתברר כרוצח כלבים חסר לב, אבל זה משהו שלא קשור במישרין לפוטבול.

מי שבעצמה לא כל כך קשורה לפוטבול, אף על פי שהיא כן מנסה לשחק את המשחק, היא דטרויט ליונס, שבעשור הנוכחי נראתה יותר כמו סאטירה לקבוצת פוטבול מאשר לדבר האמיתי. הפרישה המפתיעה של הרץ האחורי המבריק בארי סנדרס בסוף העשור הקודם לא באה אאוט אוף דה בלו - בתוך עמו סנדרס חי, וגם הוא הבין שלארגון הזה אין תקומה.

ב-2001 תפס שחקן העבר מאט מילן את כס ה-GM, וכמו באמירה המפורסמת - "בדיוק כשחשבת שלא יכול להיות יותר גרוע, נהיה יותר גרוע", שיקע את הקבוצה במצולות. סדרת החלטות גרועות הפכה את הליונס מקבוצה מפסידה לכזו שכבר לא מסוגלת לנצח. השיא נרשם בשנה שעברה, כשהאריות הפכו לראשונים אי פעם שרושמים עונה שלמה של 16 משחקים ללא ניצחון, ונכנסו להיסטוריה מצידה הלא נכון. מכאן באמת אפשר רק לעלות.

רק שתי קבוצות זכו בעשור הנוכחי ביותר מתואר אחד - ניו אינגלנד פטריוטס, שעשתה זאת שלוש פעמים, ופיטסבורג סטילרס, שעשתה זאת פעמיים. אבל גם אם נראה טבעי להפריד אותן מהשאר ולהציבן בחוד החנית, אי אפשר לשכוח את ההגנות האימתניות של בולטימור רייבנס וטמפה ביי באקנירס ואת הדומיננטיות המוחלטת של אינדיאנפוליס קולטס בבית ה-AFC דרום, מאז נוסד ב-2002.

למרות היותם הפרנצ'ייז היציב בהיסטוריה, לא גילו הסטילרס עקביות אפילו בין שתי הזכיות שלהם, מה שאי אפשר לומר על הפטריוטס והקולטס לאורך העשור הנוכחי. המערכה בין השתיים ידעה מהפכים רבים, כשבמחצית הראשונה של העשור הייתה ניו אינגלנד דומיננטית, ובשנייה דאגו הקולטס להעביר לידיהם את המושכות ולהתעמר בפטריוטס, במה שהפכה ליריבות המודרנית הגדולה ביותר בספורט האמריקאי.

אלא שבכל זאת, ארבעה טיולים לריקוד הגדול, מתוכם שלוש זכיות בסופרבול, מכריעים את הכף לטובת ניו אינגלנד. רגע לפני שהיא יורדת מנכסיה המקצועיים (והעתיד הקרוב לא מבשר טובות), זה הזמן להיזכר ברגעי האושר שהעניקה קבוצתו של ביל בליצ'יק לתושבי מסצ'וסטס והסביבה ולהכתיר אותה כקבוצת העשור. כן, למרות "ספייגייט".

ועכשיו הגענו לתואר החשוב מכולם. לא מעט מועמדים היו לבחירה הזו - רנדי מוס וטרל אואנס, שהיו דומיננטיים בעמדת התופס, לדניאן טומלינסון, ששבר שיאים רבים כרץ אחורי, ריי לואיס, שעשה דברים מדהימים עם ההגנה של בולטימור רייבנס, ורונדה בארבר, אחד ממגני הפינה הטובים בהיסטוריה. אבל באופן טבעי, גם לכאן גלשה היריבות המפורסמת בין טום בריידי לפייטון מאנינג, שהגיעו לישורת האחרונה כשני המועמדים המובילים.

הדיון בסוגיית בריידי-מאנינג הפך למאוס אפילו יותר משאלת ג'ורדן-קובי, אבל היה בלתי נמנע בעשור הנוכחי. לאחד שלוש זכיות בסופרבול לעומת אחת של היריב, לשני יד נפץ ודוראביליות מדהימה, כשלא החמיץ פתיחה מאז שהחל ללבוש את מדי הקבוצה.

אז במי נבחר? בריידי יכול היה בקלות להיות שחקן העשור, אלמלא היה מפריד השחקן הכי טוב בהיסטוריה לדעת רבים בינו לבין התואר. רק העונה, כשהתופס הטוב ביותר שלו הועזב, משחק הריצה בינוני וחצי מההגנה פצועה כרונית, אפשר להעריך מה עושה מאנינג ל-NFL בכלל ולקולטס בפרט. תוך שהוא מצעיד את הפרסות לעונה שביעית ברציפות (!) של 12 ניצחונות או יותר, מאנינג מוכיח שהוא לפחות דרגה אחת מעל פנומן. נכון שהייתה צריכה להיות לו יותר מטבעת אחת על היד בנסיבות מסוימות, אבל כנראה שלא היה ולא יהיה שחקן כמו פייטון מאנינג ב-NFL.