נבחרת הולנד
קלויברט, ואן ניסטלרוי, דווידס, ברגקאמפ, סידורף, סתאם, זנדן, דה בור, אוברמארס. כל השמות הגדולים הללו יראו את המונדיאל מהצד, אחרי שראו בבית המוקדמות את הגב של פורטוגל ואירלנד. קשה לתאר את הגביע העולמי הקרוב בלי צבע האורנג', אבל מכיוון שבקרוב מאוד נראה את זה במציאות, אז לא צריך לאמץ הרבה את הדמיון. אם נבחרת ישראל היא החמצה, נבחרת הולנד היא גול עצמי מכריע בדקה ה-90 של גמר גביע.
העם ההולנדי הוא נחמד, אבל החוצפה הזו, ההרגשה ש"אותנו אף אחד לא ילמד" והמחיר הנלווה בדרך כלל, אינה המצאה ישראלית. את ההפסד הכפול בגמרים (74 לגרמניה, 78 לארגנטינה) מתרצים בכך שהיריבות היו ביתיות, ההפסד בחצי גמר המונדיאל האחרון (לברזיל) היה בגלל השופט שלא שרק לפנדל ברור בהארכה, ההפסד לאיטלקים היה, כמובן, בגלל הפנדלים (חצי גמר יורו 2000).
עכשיו, כשהגיעה המפלה הגדולה, מישהו בהתאחדות הולנדית צריך לשבת ולשאול את עצמו - למה? למה אחת הנבחרות הכי מוכשרות בעולם לא הגיעה אפילו לפלייאוף על הכרטיס למונדיאל? למה דווידס וקלייברט מוצאים את עצמם באורגיה קבוצתית ערב משחק ידידות מול דנמרק? למה קרויף וחבריו מצאו את עצמם באותה סיטואציה (אז האורגיה הפרועה היתה לפני הגמר מול גרמניה) 27 שנים קודם לכן.
ההולנדים תמיד יתפארו בתואר הנבחרת הטובה ביותר שלא זכתה במונדיאל, עכשיו הם יכולים להתפאר בתואר הנבחרת הטובה ביותר שהצליחה לא להגיע לשם.
הדאון של כריסטוף
רגע אחד יש לך הכל קבוצת צמרת, הבטחה לאמן את נבחרת גרמניה, כסף, לוק של מיליון דולר ובחורות, הרבה בחורות. אז איך אפשר לאבד את זה? בקלות. ממש בקלות.
כריסטוף דאום הגיע אחרי שנים של עבודה לטופ של מאמני הכדורגל באירופה. חברה מצומצמת של גברים בגיל העמידה, סטייל אינטיליגנטים, שבכל מקום שהם עוברים, הם משאירים שובל של פלאשים ממצלמות. דאום היה כזה.
את העונה הקודמת הוא פתח כמאמן באייר לברקוזן, שכמו כל קבוצה צמרת גרמנית שמכבדת את עצמה, הפסידה את האליפות בדקה ה-90 לבאיירן מינכן. בהתאחדות הגרמנית רצו אותו כמאמן הנבחרת וכדי לחכות לו, היו מוכנים לקחת את רודי פלר כמינוי זמני. לברקוזן פתחה מצוין את העונה, הייתה הרגשה שאולי השנה זה יקרה. בנבחרת חיכו לו בקוצר רוח. דאום הסניף את ניחוח ההצלחה מלוא ריאותיו, אבל בדרך הוא הסניף גם קצת יותר מדי מהחומר הלא נכון. דאום נתפס על חם כשהוא משתתף בכמה מסיבות פרועות, שכללו אורגיות עתירות קוקאין וכך, כמעט בן לילה, בשיא הצלחתו, הוא גמר את הסוס.
למרות כל התקדימים (ד"ש למראדונה, שלפחות היה מלא בנסיבות מקלות) עדיין קשה לקבל אנשים שהורסים לעצמם את החיים בכזו טיפשות, שלא לומר יהירות. תחשבו לרגע שדאום היה ממשיך בתפקידו, זוכה עם לברקוזן באליפות, מעפיל עם גרמניה למונדיאל, ומוותר בדרך על כמה הסנפות ואורגיות. בלי שום ספק הוא היה נבחר לאחד הסיפורים היפים של השנה (ביחד עם ליברפול, הנרי, טרזגה ומילוטביץ'). כמה קרוב, ככה רחוק. חבל.
פורצה איטליה?
עונת 2000/2001 של ליגת האלופות נפתחה עם ארבע קבוצות איטלקיות, כל אחת אימפריה: מילאן, יובנטוס, לאציו ואינטר. האחרונה עפה כבר בסיבוב המוקדם ע"י הלסינבורג משבדיה, מה שגרר את פיטוריו של מרצ'לו ליפי. הגברת הזקנה סיימה את שלב הבתים הראשון במקום האחרון, אחרי תבוסה 3:0 ביוון לפאנתינייקוס, ולא הצליחה להגיע אפילו לגביע אופ"א. לאציו ומילאן סחבו עד הסיבוב השני ועפו גם הן בסיומו. ליגת האלופות, כמו גם גביע אופ"א, נותרו יתומות מקבוצות איטלקיות ברבע הגמר.
מה שמגדיל את תחושת הכישלון היא העובדה שממוצע המשכורות באיטליה הוא עדיין הגבוה מכל הליגות באירופה. תוסיפו לזה מקצוענות בנשמה, שמתחילה במחנות אימונים משובחים (תשאלו את טל בנין) ולא מוותרת על אף אימון כושר מפרכך. ואי אפשר להחסיר מהמשוואה שמות כמו: באטיסטוטה, זידאן, דווידס, טרזגה, דל פיירו, שבצ'נקו, טוטי, ויירי ואם לא היו מגבילים אותי במילים, הייתי יכול למלא עוד שתי פסקאות רק בשמות שהם בפירוש אורגזמה במונחים של כדורגל.
אבל אם באורגזמה עסקינן, הליגה האיטלקית בעונה שעברה נראתה כמו דוגמא לאימפוטנטיות מוחלטת. איפה השערים? איפה הניצוץ? איפה הכדורגל? האמת היא שבאיטליה לומדים בשנים האחרונות את מה שאירופה כולה למדה מייד לאחר המונדיאל המזעזע ב-1990 (שנערך, איך לא, באיטליה) וזה שכדורגל הוא הצגה, שואו, משהו שהקהל אמור ליהנות ממנו. שערים מתח, הזדמנויות ולא עוד משחק משמים של 0:1 קטן בפנדל, או 17 משחקים כאלה שמביאים בסופה של עונה אליפות מפוקפקת.
הנרי סופסל וברח לאנגליה, לורון זה לקח זמן, אבל גם הוא עשה דרך דומה. זידאן הכחיש והכחיש, אבל בסוף הוא לקח טיסה למדריד בכדי לראות כדורגל שמח מהו. התהליך הזה ממשיך עם קבוצה אלמונית בשם קייבו, שבלי כוכבים משחקת כדורגל שוטף, פשוט, בלי יותר מידי טקטיקות ועושה לכולם בית ספר. כשהשינוי הזה ייקלט באמת בליגה האיטלקית, יוכלו בארץ המגף, אולי, להתפאר שוב בליגה הטובה ביבשת. עד אז, תנו להם להתבשל במיץ של עצמם, עם כל המדים היפים והתסרוקות, לנו נמאס מבונקר.