מיהו שחקן העשור ב-NBA?

לשם הפרוטוקול, התחרות על שני המקומות האחרונים ברשימת שחקני העשור הייתה פתוחה לחלוטין: דווין וויד, ג'ייסון קיד, דירק נוביצקי ובעיקר סטיב נאש - לכולם יש קייס מצוין לשבת כאן, אלא שכאשר ניסיתי להיות כן עם עצמי לא יכולתי להשאיר את קינג ג'יימס מחוץ לחמשת הגדולים. ככה זה: מהרגע שהגיע לליגה ב-2003, לברון היה לתופעת טבע. כתיכוניסט העמיסו עליו ציפיות בלתי אפשריות והוא עמד בהן בקלילות כבר מהמשחק הראשון, הוא רושם מספרים שאף אחד בשני העשורים האחרונים לא התקרב אליהם, הוא החמיץ עד כה 20 משחקים בלבד והפך את קליבלנד כמעט לבד מהקבוצה הגרועה בליגה לאחת הטובות.

רגע, זה לא הסוף: לברון גם השתפר בכל עונה, שבר כל שיא סטטיסטי שכולל את המילים "השחקן הכי צעיר ש", אחראי על אחת מתצוגות הפלייאוף הגדולות של העשור (משחק ה-48 נקודות נגד דטרויט ב-2007, שהביא את הקאבס לגמר הליגה כנגד כל הסיכויים), הפך לאחד האייקונים הגדולים בעולם הספורט והיה אחד משני השחקנים הטובים בעולם בשלוש השנים האחרונות. זה לא מקרה שקבוצות זרקו לפח שנים שלמות רק בשביל להשיג סיכוי מזערי להחתים אותו בקיץ הקרוב. רק טבעת אליפות חסרה כעת ללברון, ואחד ההימורים הבטוחים ביותר הוא שבעשור הבא תהיה לו לפחות אחת כזו, לכן הוא ידורג גבוה יותר ברשימה הבאה שנכתוב כאן. כי אחרי כל זה, בואו לא נשכח - הוא עדיין לא בן 25.

אחת השאלות הכי מעניינות (ובתוך כך, הכי לא רלוונטיות) של העשור הזה היא מה היה קורה אילו גארנט היה מבלה את רוב הקריירה בקבוצה ראויה ולא במינסוטה העלובה. בין 2000 ל-2007 הוא ניסה להוביל שחקנים בינוניים, מאמן סביר והנהלה בזיונית גבוה יותר מהסיבוב הראשון בפלייאוף והצליח רק פעם אחת, בעונה בה קיבל עזרה מסם קאסל ולטרל ספריוול. בשמונה העונות שלו במינסוטה בעשור הזה המספרים שלו יושבים על 22.5 נקודות, 12.7 ריבאונדים, 5 אסיסטים, 1.4 חטיפות ו-1.7 גגות. ב-2004 הוא נבחר ל-MVP של העונה.

ואז הגיע השלב השני בקריירה, ולמרות שהחלק החשוב בו עד כה כלל בדיוק עונה אחת, הוא היה לא פחות משמעותי מהראשון. גארנט הגיע לבוסטון החלשה בצוותא לריי אלן והכניס לקבוצה רוח חדשה לחלוטין. כבר מהאימון הראשון KG הכניס בשחקנים טירוף מסוג בו טרם נתקלו. אוהדי הסלטיקס, שהתחילו לשכוח איך נראית קבוצה מצליחה, התאהבו בו מהרגע הראשון ועזרו לו לסחוף את המועדון לעונה קסומה שהסתיימה באליפות מרגשת. אם בתחילת אותה עונה אף אחד לא ציפה שהמהפך של בוסטון יעבוד כל כך טוב וכל כך מהר, גארנט הוכיח לכולם אחרת, כשהפך את הסלטיקס לקבוצת הגנה בקנה מידה היסטורי. אז כן, השילוב בין העונות הסטטיסטיות המדהימות במינסוטה לאליפות בבוסטון בהחלט שווה מקום רביעי ברשימת שחקני העשור שלנו.

הגענו לשלושת הגדולים המהווים, למעשה, ליגה משלהם. קובי הגיע לעשור הזה על תקן פוטנציאל בעייתי שלא ברור אם ימומש, התחיל אותו כמספר 2 הטוב בעולם - הסייד קיק המושלם לשאקיל אוניל - והוא מסיים אותו על תקן השחקן הטוב בעולם. בדרך הוא הספיק לראות את קבוצת השאקובי הגדולה מתפרקת, להסתכסך עם אותו שאקיל ועם פיל ג'קסון, לעבור פרשיית ומשפט אונס לא פשוטים בכלל, להיעדר מהפלייאוף ב-2005, ליפול בסיבוב הראשון ב-2006 ו-2007, להפסיד בגמר מאוד לא מוצלח מבחינתו ב-2008 ורק אז, לאחר השלמת התהליך, לקחת אליפות ב-2009. לכל אורך השנים האלה קובי לא הפסיק לעבוד קשה, וכל כשלון היווה סיבה לעבוד יותר קשה.

קל להתייחס לקובי מהמקום של הסופרסטאר; הוא הרי לקח שלוש אליפויות בשלב מוקדם מאוד בקריירה, הוא הדבר הכי דומה למייקל ג'ורדן מאז שאלוהים תלה את הנעליים, הוא ככל הנראה הספורטאי המוכר והנערץ בעולם, הוא קלע 81 נקודות במשחק, הוא מלהיב, הוא ווינר ולכל אורך העשור הוא נחשב לאחד השחקנים הטובים בעולם - גם בשנים הפחות טובות מבחינה קבוצתית. אבל מהעשור הנוכחי אני קודם כל אזכור לקובי את המהפך משחקן מוכשר ובעייתי למנהיג שמוביל קבוצה לאליפות בזכות אופי ונחישות, כשבדרך הוא מעמיס את חצי העולם שהיה נגדו אל הקונצנזוס של הצד השני. מופת לשחקן שמוכיח שגם על גג העולם ניתן לשאוף ליותר.

לא ממש צריך להסביר מדוע הדיזל נמצא במקום השני, נכון? אה, כן? אוקיי: הוא היה מפלצת בלתי ניתנת לעצירה בין 2000-2002 והוביל את הלייקרס לשלוש אליפויות בשנים ההן (אחת מהן, ב-2001, מהמרשימות בהיסטוריה). לאחר מכן הוא נחלש בהדרגה אך לכל אורך העשור נשאר אחד הסנטרים הטובים והמפחידים בליגה. אחרי שהלייקרס איבדו שתי אליפויות והחבילה התפרקה, הוא הוכיח גדולה נדירה לשחקנים בסדר הגודל שלו כשידע להפוך למספר 2 של דווין וויד ולעזור לו להוביל את מיאמי לאליפות היסטורית. בהמשך הוא נראה גמור אך מעבר לפיניקס החיה את הקריירה שלו בגיל 36 והביא אותו לקליבלנד בגיל 37 כדי לעזור ללברון להשיג טבעת משלו. כל זאת כשהוא נשאר אחת הדמויות המרתקות והמבדרות בעולם הספורט בעשור הזה, אולי בכלל.

מה שכן צריך להסביר, אם כך, זה מדוע הוא רק במקום השני. ובכן, כי אני אמנם אוהב יותר את השחקן שבמקום הראשון – ובשלב הזה אתם בוודאי יודעים במי מדובר - אך לדעתי שאקיל הוא השחקן הטוב יותר. יתרה מזאת, אם הייתי צריך לבנות קבוצה סביב כל שחקן בהיסטוריה הייתי בונה אותה סביב שאק מודל 2001 (למרות אחוזי העונשין). ההסבר, אם כך, הוא טכני לחלוטין - השיא של שאקיל היה מאמצע העשור הקודם עד אמצע העשור הזה, ואם מסתכלים על השנים 2000-2009 יש שחקן אחד בלבד שהיה ונותר בטופ לכל אורך העשור, ולא רק בחציו. ניחשתם נכון.

מול הסערות שסיפקו ומספקים ארבעת הקודמים ברשימה, דאנקן עשה, עושה ויעשה הכל בשקט, בצניעות וביעילות. מבט על המספרים של הביג פנדמנטאל לאורך העשור מראים רובוט - שכפול כמעט מושלם כל עונה. מרשימים במיוחד המספרים מהם עדיין לא הצליח לרדת. המינימום שלו בעשור הזה הוא מקסימום של שחקנים רבים אחרים: 18.6 נקודות, 48.4 אחוזים מהשדה, 10.6 ריבאונדים, 2.7 אסיסטים, 1.7 גגות ו-5.9 הליכות לקו. דאנקן תמיד נתן בדיוק מה שסן אנטוניו הייתה צריכה ממנו, ידע מתי ללחוץ על הגז ומתי להוריד רגל, מתי לתת לשחקנים סביבו לקבל את האחריות ומתי לקחת אותה בעצמו.

בכל עונה עד 2007 דאנקן היה אחד משלושת שחקני ההתקפה ואחד משלושת שחקני ההגנה הטובים בליגה. בשנתיים האחרונות הוא מעט נחלש ועדיין היה לאחד השחקנים הטובים בעולם. לשיאו הגיע ב-2003, כאשר פלייאוף ענק שלו סידר לספרס נצחון גדול על הלייקרס בדרך לאליפות ראשונה מתוך שלוש בעשור. ב-2005 ו-2007 הוא ידע לתת במה גם למאנו ג'ינובילי וטוני פרקר וליצור קבוצה הרמונית ששאלת ההיררכיה לא רלוונטית בה. אל תטעו: אף סופרסטאר אחר – לא מהרשימה הזו, לכל הפחות - היה מאפשר לשחקנים סביבו להתפתח בכזו קלות. גם כשהיה מעבר לשיא דאנקן המשיך להתעלות בסדרות החשובות ביותר והכריח את היריבות לירוק דם לפני שהן מדיחות את הספרס. הפאוור פורוורד הגדול בכל הזמנים, אם כך, הוא גם השחקן שהעשור הזה רשום על שמו, לפני כל אחד אחר.