ברקוביץ' - הגרסה הרצינית

    מי שרוצה גימיק מקורי לנבחרת - ראובן עטר המאמן הוא כל מה שאיל ברקוביץ' הברברי לא יוכל להביא לנבחרת. חמי אוזן סוגר מחזור, מסביר למה הכישרונות הישראלים פחות יתבזבזו בשנים הבאות ומתקשה להחליט האם אלירן עטר צריך לעבור למכבי חיפה

    חמי אוזן

    מרשים

    בימים האחרונים הולך וגובר החשש שאיל ברקוביץ' באמת יצליח להוציא את כולנו מטומטמים ולהפוך למאמן נבחרת ישראל – בלי כישורים, בלי ניסיון, עם עדת עבדים נרצעים שמנהלים עבורו קמפיין ללא אופק מקצועי אמיתי ומדינה אחת של פראיירים שבולעת הכל. בעיני, ברקוביץ' הוא כל מה שרע במדינת ישראל ב-20 השנים האחרונות, אבל עם ההערצה אליו אי אפשר להתווכח. עבור הרבה מאוד ישראלים, הוא המודל הוולגרי הדוחה שהם תמיד רצו להיות, אבל לא יכלו להרשות לעצמם. ברקוביץ', בעיניהם, הוא הבהמה המושלמת – גם ברברי וגם מצליח. החלום הישראלי המושלם.

    מיותר לציין למה ברקוביץ' לא מתאים ואולי אפילו מאוחר מדי. הגימיק הזה יחזיק בדיוק משחק אחד והלחץ האדיר שיהיה על הנבחרת תחתיו יהיה הרסני פי וכמה וכמה ממה שאנחנו רגילים ערב משחק נבחרת. אם כבר מחפשים גימיק צעיר, על אותו מדף תוכלו למצוא גרסה מתוקנת ומשוכללת בהרבה מזו של ברקוביץ' – ראובן עטר. עטר המאמן הוא כל מה שברקוביץ' לא יוכל להביא לנבחרת: הוא לוקח את הלחץ אליו, יודע לנתק את השחקנים מהרעש שמסביב, מפשט עבורם את המטרה, מוציא מהם קצת יותר ממה שהם היו יכולים, שפוי, רציני, דמות, לא מזנה את הזכות שנפלה בחלקו כמו חברו למכבי חיפה ההיא ותמיד, אבל תמיד, מעמיד קבוצות שרוצות יותר מכולן. האם זה לא בדיוק מה שנבחרת ישראל צריכה? מערכת רגועה, שחקנים מחויבים ומאמן שיודע לגעת בהם בזמן הקצר שיש לו? מאמן שמרחיק את הלחץ ולא מגדיל אותו? נכון, יש מועמדים טובים ממנו למשרה הלאומית, אבל האם למישהו יש עדיין ספק שראובן עטר, אחרי עוד הצלחה, בדרכו לצמרת עם קבוצה שהיתה בדרכה לליגה השנייה, הוא אחד ממאמני העתיד של הכדורגל הישראלי? האם למישהו יש עדיין ספק שאיל ברקוביץ' לעולם לא יהיה כזה?

    טוב לדעת (תוכן מקודם)

    צעד תקדימי: החברה שנותנת למבוטחיה מענק כספי

    על-ידי WE SURE חברה לביטוח
    לכתבה המלאה

    משמים

    למחרת התבוסה התורנית למכבי חיפה, התייצב מנכ"ל הפועל פתח תקוה, אפי צפריר, באולפן 'ליגה משלנו', והדגים הלכה למעשה את המשבר ההיסטורי אליו נקלע מועדון הפאר. מדהים שאדם כל כך עילג, כל כך מגמגם, כל כך אפור, כל כך חסר חזון או רעיון מקורי, הוא האיש שאמור להפוך את הקש שנותר מהפועל פתח תקוה לסוג של זהב. מדהים שזה האיש שנבחר לתפקיד. כלומר, זה ברור למה, אבל זה עדיין נראה תמוה. גם מי שלא אוהד את הקבוצה הרגיש מבויש שאדם כזה הפך לדמות מפתח במועדון עם היסטוריה שכזו. בפרויקט פתיחת העונה של וואלה! ספורט נגענו בדור המנהלים החדש שחדר לענף – קורנפיין, בושינסקי, לובין – בתקווה שיגדלו יום אחד להיות האנשים שייקחו את הענף הזה קדימה. אפי צפריר, לעומת זאת, לוקח את הפועל פתח תקוה רק אחורה. ובמקרה של הפועל פתח תקוה, זה קשה.

    מדהים

    שדווקא אבי נמני, קשר יצירתי מבטן ולידה, גאון התקפה ומשורר עם כדור, מעמיד כמאמן, לפני הכל, הגנה כל כך מוצלחת – הגנה קבוצתית, אחראית ובעמדות מסוימות אפילו איכותית

    מדד ה-16

    כשנסכם בקיץ ברצינות את השנה הראשונה לניסוי של ליגת ה-16, אי אפשר יהיה שלא לקחת בחשבון את חבל ההצלה שהיא סיפקה העונה לשחקנים שכבר לא היה לנו סבלנות בשבילם. מצד אחד, נכון, שחקנים שמזמן היו צריכים להיפלט לכיתות הנמוכות יותר כנראה תמיד ימצאו ביקוש לסחורה. ראובן עובד, למשל, יכול להמשיך לבזות את המקצוע ולהשיג חוזה במקום אחר לעונה הבאה כי פשוט אין מספיק שחקנים. בשנים אחרות רבים מהם כבר היו משחקים בליגה הלאומית, אבל הליגה הלאומית של היום היא כבר הליגה הארצית וליגת העל היא הליגה הלאומית.

    אבל מצד שני, מול לא מעט מגרעות, נדמה כי בליגת העל החדשה הסיכוי שלך להפוך לכישרון ישראלי מבוזבז, אותה מחלה מוכרת והרסנית שאכלה לא מעט חלקות טובות, הופך קטן יותר. שחקנים שלא יכלו להרשות לעצמם לטעות בעונה שעברה פתאום פורחים בניגוד לתחזיות המוקדמות – שכטר, ארבייטמן, תמוז, מליקסון, ורמוט, הרוש. גם החלוצים הישראלים, אותו זן מושמץ ואבוד, מרימים פתאום את ראשם – לארבעה מתוך חמשת המובילים בטבלת מלך השערים יש תפקיד כמעט זהה במגרש ואותה תעודת זהות. מגרסת הגיבורים הישראלים כבר לא מגיעה לכל פינה.

    האם בשביל זה שווה לסבול ליגה שיש בה עשרות משחקים עם מאות צופים ואווירה של ליגה שנייה? האם בסופו של דבר מראות השמחה יגברו על תמונות העצב? האם התופעות החיוביות ישפיעו לטובה על התופעות השליליות, כמו זו שראינו במשחק שלא היה בין הפועל עכו להפועל תל אביב? זו כבר שאלה אחרת אליה ניגש ברצינות רק בקיץ.

    המחזור הבא

    מכבי חיפה – בני יהודה

    לשאלת אלירן עטר למכבי חיפה יכולות להיות שתי תשובות נכונות: מצד אחד, לעטר חוב מוסרי אדיר כלפי בני יהודה. הקבוצה שהפכה אותו למה שהוא יכלה להתנער ממנו בקלות כשהוא הסתבך בשוד, אבל בני יהודה בחרה לפעול בניגוד להגיון הקר ואולי זה גם מה שעטר צריך לעשות כשהוא חושב על הכסף של יעקב שחר. לא בטוח גם שעטר יוכל להסתדר מחוץ לבני יהודה. סגנון המשחק הסוליסטי שלו, אופיו הלא קל לעתים, מחייבים טיפול שונה בו ומערכת שמוכנה להתכופף בשבילו. אלירן עטר אפילו לא התנסה בנבחרת הצעירה, קשה לדעת איך יצלח את המעבר והאם ישתיק את כל אותם אנשים שרוצים שילך בדרכו את אהוד בן טובים.

    מצד שני, לא בטוח שהצלחה של עטר במכבי חיפה לא תעשה אפקט גדול יותר על בני יהודה. הכסף שיכנס למועדון, האופק החדש שיתגלה להרבה צעירים באגודה, יוכלו להאיץ מחדש את בית החרושת, ולא פחות חשוב – יגדירו לבני יהודה את גבולות הגזרה ההגיוניים עבורה: מועדון בינוני שמגדל ומוכר שחקנים. מאלון מזרחי ועד אלירן עטר. גם עם אלירן עטר, בני יהודה לא תוכל באמת להיאבק לאורך זמן במועדונים העשירים על התארים השמנים, מקסימום לעקוץ. גם אם היא תנצח בניגוד להגיון הקר את מכבי חיפה בקרית אליעזר.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully