עשור למשחק ההוא

במלאת עשר שנים לסופרבול 34, עידן מסר מתחקה בסדרת זכרונות אחרי הקבוצות וגיבורי המשחק בין טנסי לסט. לואיס

אורות אדומים בקצה המנהרה

"רגל אחת בחוץ": קורט וורנר חשב שיקבל הזדמנות אצל ורמיל, אבל רק השתפשפות באמסטרדם וקצת מזל הביאו אותו לראמס

עידן מסר

"טוטו, אני לא חושבת שאנחנו עדיין בקנזס" - פרנק באום, "הקוסם מארץ עוץ", 1900

בינואר 98' היתה ארה"ב עסוקה באובססיביות בדבר אחד בלבד – שערוריית "מוניקה גייט". אוהדי הספורט הצליחו להתנתק לרגע או שניים מהדיווחים השוטפים על שמלות וסיגרים כדי להבחין בכך שג'ון אלוויי, הק"ב האגדי של דנבר, זכה סוף סוף בטבעת אליפות על גבו הרחב של הרץ טרל "בוס הוג" דייוויס, שהדהימו את ברט פארב והפאקרס הפייבוריטים בסופרבול XXXII.

ועמוק מתחת לרדאר הקולקטיבי הגיע ק"ב אלמוני בן 26 מארץ הגזירה של ליגת הפוטבול באולמות אל העיר סט. לואיס, "השער למערב", כדי להצטרף לסגל הרחב של הראמס – קבוצה עם עבר מפואר של החמצות והווה עגום של כשלונות.

עוד בוואלה! NEWS

מדיקור מי שפיר ועד בדיקת אקסום: מה השתנה בבדיקות גנטיות בהיריון?

ד"ר ינון חזן בשיתוף zap doctors
לכתבה המלאה
1998 הייתה ללא ספק השנה שלהם. מוניקה לוינסקי וקלינטון על שער ה"טיים" ב-1998

קשה למצוא שחקן, עיר וקבוצה שהתאימו זה לזו יותר מקורט וורנר וסט. לואיס ראמס, באותו רגע בזמן, באותו מקום. הראמס, שהחלו את דרכם ב"טעות לחוף האגם" אשר בקליבלנד, בילו חמישים שנה בדרום קליפורניה בטרם החליטה בעלת הקבוצה, ג'ורג'יה פרונטיירי, להעבירם לסיינט לואיס – רק שלוש שנים קודם לכן. כך סיימו הראמס את מסעם על גדות נהר המיסיסיפי, במרחק 250 ק"מ בלבד במורד הזרם מעיר הולדתו של וורנר, בדיוק בזמן הנכון כדי לקלוט אותו לשורותיהם. סט. לואיס, המטרופולין העיקרי של מדינות "המישורים הגדולים", העיר היחידה בכל המרחב העצום שאירחה את המשחקים האולימפיים והיריד העולמי, הייתה נקודת המוקד של המערב התיכון, מעבר הדרכים העיקרי מהגדה המזרחית של הנהר לגדה המערבית. מיקומה על התמזגות הנהר עם יובלו העיקרי מצד מערב, המיזורי שעל שמו נקראה המדינה, וקרבתה היחסית להתמזגות עם היובל הגדול ביותר מצד מזרח, האוהיו, הדגישו את מרכזיותה בתולדות כיבוש המערב. היא הייתה נקודת המוצא למשלחת של לואיס וקלרק, תחנת המעבר העיקרית לעבדים בורחים שחיפשו את החופש באילינוי שבגדה המזרחית, צומת הדרכים המוסיקליות שהפכה את הבלוז מ"פסטיבל שירי הדיכאון" של העבדים המשוחררים למוסיקה כל אמריקנית, ביתו של הטייס הנערץ צ'רלס לינדברג שחצה את האוקיינוס במטוס "רוח סט. לואיס", ונמל הבית של גדול סופרי המיסיסיפי, סם קלמנס, המכונה "מארק טוויין". במחוזות ילדותו של וורנר הובילו כל הדרכים לסט. לואיס, ואפילו הקונפרנס בו שיחק בימיו במכללה נקרא "גייטוויי", ככינויה של העיר. לאחר ששני ניסיונותיו לחצות את הנהר מזרחה – לגרין ביי ושיקגו – נכשלו, מצא לעצמו בית חדש בגדה "שלו", הגדה המערבית, ובמדינה השכנה.

אך ההתאמה בין השחקן לעיר הייתה יותר מעניין גיאוגרפי בלבד. סט. לואיס, שנוסדה דווקא על ידי הצרפתים, הייתה אחת משלוש הערים ה"גרמניות" של ארה"ב (יחד עם סינסינטי ומילווקי), וצמחו בה גיבורים בשפע ממוצא גרמני: משחקן הפוטבול דן דירדורף, כוכבה הגדול של סט. לואיס קרדינלס; דרך שחקן הקולנוע הנפלא קווין קליין; שדר הבייסבול האגדי ג'ון באק (בוק), שבנו ג'ו ממשיך את דרכו כשדר הפוטבול הבכיר של "פוקס" (שידר את "תפיסת הקסדה" של טיירי בסופרבול); ועד צמד המהגרים אברהרד אנהאוזר ואדולף בוש, שהקימו את החברה שנקראה על שמם ומייצרת עד היום את הבירה הפופולארית בארה"ב, "באדווייזר", כהמשך למורשת הגרמנית שהביאו עמם מהיבשת הישנה. חברת הבירה שלטה בעיר ביד רמה, כולל הבעלות על קבוצת הבייסבול (הקרדינלס המקוריים של העיר) עד שנת 95' ועל האצטדיון הנושא את שמו של בוש. גם מבחינה זו, ניתן לומר שוורנר הגיע הביתה.

סט. לואיס לא נהנתה מכוכב ספורט מקצועני ממוצא גרמני מאז פרישתו של דירדורף בשנת 83'; לא נהנתה מקבוצת פוטבול מנצחת מאז אמצע שנות השבעים; ולא שימשה בית לקבוצת פוטבול מקצוענית במשך שבע שנים, מעזיבת הקרדינלס ועד הגעת הראמס. גם הקבוצה החדשה בעיר לא הייתה מקור ממשי לגאווה עבור התושבים: היא המשיכה על גדות המיסיסיפי את אותו דפוס של כישלונות שידעה מאז ראשית העשור, כששיחקה עדיין תחת השמש הנצחית של אורנג' קאונטי.

הכוכב הגרמני הגדול ביותר של סט. לואיס. דן דירדורף (צילום: AP)

לוזרים מחוף לחוף

הראמס עברו עליות ומורדות קיצוניים מאז האליפות האחרונה שבה זכו בשנת 1951 בהנהגתו של הק"ב נורם ואן ברוקלין, כשעדיין שיחקו בקולוסיאום המפורסם של לוס אנג'לס. לאחר עוד כמה עונות מוצלחות, שכללו הגעה לגמר והפסד לקליבלנד, שקעה הקבוצה בבינוניות ופינתה את הדרך בבית המערב לכוחות אחרים: דטרויט, הקולטס וגרין ביי. בראשית שנות השבעים התעוררו הראמס מתרדמה ממושכת וגילו כי איחוד הליגות העניק להם הזדמנות פז: יריבותיהן הוותיקות לבית המערב עזבו אותם והוחלפו בשתי קבוצות אקספנשן חלשות להחריד, אטלנטה והסיינטס. מהשנים הטובות של בית המערב נותרו עם הראמס רק יריביהם לחוף המערבי, הניינרס, שהיו אז קבוצה חלשה עד בינונית ללא אופי וללא מנהיג.

בהנהגת המאמן צ'אק נוקס, המכונה "גראונד צ'ק", תפסה הקבוצה את ההזדמנות בשתי ידיים והפכה לשליטה הבלעדית של בית המערב החדש. בין השנים 73' ו-79' זכו הראמס בשבע אליפויות בית רצופות – שיא ליגה שנראה כי יעמוד לנצח. קו ההגנה של מרלין אולסן וג'ק ינגבלאד, קו ההתקפה של ג'קי סלייטר וטום מאק, יחד עם שרשרת של ק"ב בינוניים שהשתדלו לא להפריע לרץ לורנס מקצ'און, הפכו את הקולוסיאום למבצר, ואת הראמס – למשתתפים קבועים בפלייאוף. הראמס, שהיו הראשונים בליגה לשתף שחקנים שחורים (כפי שסיפרנו בפרק "השורשים של קוסבי"), אפילו ניצלו את המצב הנוח כדי לתרום עוד פרק בשבירת ההפרדה הגזעית בליגה, כשהציגו את הק"ב הפותח השחור הראשון – ג'יימס האריס, בעונות 74'-75'. מיקומה הנוח של הקבוצה בסמוך להוליווד והצלחתה על המגרש הפכו אותה גם לסמל של הליגה המתעצמת בשנות ה-70, כפי שהוכיח הסרט הפופולארי של וורן בייטי, "השמיים יכולים לחכות", שסבב סביב דמותו של ק"ב (דמיוני) של הראמס. הדיפנסיב אנד של הקבוצה, פרד דרייר, אפילו הפך לכוכב אקשן בשנות ה-80 (למרות ואולי בגלל היותו שחקן קולנוע גרוע).

אלא שההצלחות בבית המערב החלש לא הועילו לראמס כשהגיעה העת להיאבק על האליפות. עונה אחרי עונה הגיעה לוס אנג'לס לבאר ולא שתתה, כולל ארבעה הפסדים בגמר ה-
NFC, בחלוקה שוויונית בין מינסוטה לדאלאס. צ'ק נוקס עזב את הקבוצה לאחר עונת 77', ודווקא מחליפו ריי מלבאסי, עם הקבוצה החלשה ביותר של הראמס ברצף האליפויות (מאזן 7:9 בלבד), הצליח סופסוף לעבור את מחסום גמר החטיבה בעונת 79', כשניצח את טמפה ביי המפתיעה (עם הק"ב השחור דאג וויליאמס) והגיע לסופרבול XIV, נגד "מסך הפלדה" של פיטסבורג. הראמס לא היו יריב של ממש לאלופים ה"נצחיים", שניצחו 19:31. זו הייתה הופעת הסופרבול הראשונה והאחרונה של הקבוצה עד הגעתו של וורנר.

גם בשנות ה-80 המשיכו הראמס (כעת באצטדיון אנהיים הסמוך לדיסנילנד) לשחק פוטבול טוב ולמעלה מכך בהנהגת המאמן ג'ון רובינסון, והגיעו שש פעמים לפלייאוף, בעיקר בזכותו של הרץ הדומיננטי אריק דיקרסון. אך הדפוס המוכר משנות ה-70 חזר גם הפעם: כישלון אחרי כישלון בפלייאוף. אם בשנות ה-70 היו אלה הקאובויס והווייקינגס שהכזיבו את תקוות אוהדי לוס אנג'לס, הפעם היתה עיקר ה"אשמה" על כתפיו של המאמן ביל וולש, שהפך את סן פרנסיסקו לקבוצה מס' 1 בליגה עם התקפת "החוף המערבי" החדשנית, ובלם את הראמס בדרכם לצמרת. הראמס הצליחו לזכות באליפות בית המערב רק פעמיים ולא נהנו מיתרון ביתיות בפלייאוף באף אחת מששת ההופעות. בעונת 89' הובסו הראמס בגמר החטיבה מול הניינרס המעולים של ג'ו מונטנה, ג'רי רייס ורוג'ר קרייג, ומאותו רגע החלו בנפילה חופשית – אולי בהשראת שירו הנפלא של טום פטי (שיצא שנה קודם לכן) על לוס אנג'לס.

אחרי שתי עונות איומות פוטר ג'ון רובינסון, (כפי שסיפרנו בפרק הקודם בסדרה), וגיבור שנות ה-70, צ'אק נוקס, הוחזר לנסיון נוסף. נוקס לא הצליח לעשות דבר עם הקבוצה המפורקת ששיחקה עם מיכל דלק ריק, ופוטר כעבור שלוש עונות נוספות. באותו זמן החליטה גב' פרונטיירי (אלמנתו של מייסד הקולטס ובעלי הראמס קרול רוזנבלום) שמיצתה את שהותה באזור לוס אנג'לס, והעבירה את הקבוצה לסט. לואיס, שם נבנה עבורה אצטדיון סגור חדש, "הטרנס וורלד דום". המאמן החדש ריץ' ברוקס לא הצליח לשנות את הכיוון המקצועי, למרות צמיחתו של כוכב על חדש, התופס אייזיק ברוס. בסוף עונת 96' פוטר גם ברוקס והוחלף על ידי מועמד מפתיע.

הבה נקבל בברכה לסדרתנו את האיש שהוציא את וורנר מהאסמים של המערב התיכון: דיק ורמיל, המאמן הדומע.

"השרוף" מפילדלפיה

ורמיל הוא מוצר קליפורני אותנטי: יליד ארץ היין, בוגר אוניברסיטת סן חוזה סטייט, עוזר מאמן באוניברסיטת סטנפורד ובראמס בימיהם בקולוסיאום, מאמן ראשי באוניברסיטת UCLA. בשנת 76' עזב את השמש ושמחת החיים של החוף המערבי ומצא עצמו בפילדלפיה הקפואה והאלימה, כמאמן ראשי של האיגלס האומללים. הקבוצה לא טעמה את הפלייאוף מאז האליפות האחרונה (גם היא, כמו זו של הראמס, בהנהגת הק"ב ואן ברוקלין) בשנת 1960, והייתה ענייה בכישרון נוכחי ועתידי (עקב ויתור על בחירות דראפט קריטיות). ורמיל, בשילוב של תרגילי מוטיבציה, חיבור רגשי עם השחקנים (הוא נהג להזמינם לארוחות ערב משפחתיות בביתו) ובמקביל העבדתם בפרך באימונים ובפגרה, הצליח להחזיר את הקבוצה הכושלת לפלייאוף, ובעונת 1980 – אף הביאה לראשונה לסופרבול, בו הפסידה לאוקלנד. על תקופתו של ורמיל בפילדלפיה ניתן ללמוד מהסרט "בלתי מנוצח" בכיכובו של מרק וולברג, למרות שהסרט אינו ממש מדויק – הוא מציג את הגיבור כמי שהגיע לקבוצה דרך המבחנים הפתוחים שערך ורמיל, אף שהשחקן האמיתי (וינס פאפאלה) נתגלה על ידי ורמיל תוך צפייה בסרטים המתעדים משחקים של קבוצות חצי-מקצועניות.

ההשקעה העצומה של ורמיל בעבודה עם האיגלס, כמו גם אופיו הרגשני והחם שגרם לו להזדהות מוחלטת (ואולי מוגזמת) עם הקבוצה והשחקנים, נתנו אותותיהם במאמן המצליח. לאחר עונת 82' הודיע המאמן על פרישה מפוטבול – בגיל 46 בלבד. הוא כינס מסיבת עיתונאים והודיע שהוא "שרוף". "אני מרוקן פיסית ונפשית" הסביר ורמיל תוך שעל לחייו זולגות הדמעות שהפכו לסימן ההיכר שלו. "אני חייב לעזוב את האימון לזמן מה, פשוט מאד".

"זמן מה"? ורמיל נעלם מהזירה למשך לא פחות מ-15 שנה. ניסיונו של הבעלים החדש של פילדלפיה, ג'פרי לוריה, להחזירו לקבוצה בראשית שנות ה-90 – נכשל עקב חילוקי דעות בין השניים. היה זה האתגר של שיקום הראמס – שהיו במצב דומה לזה של פילדלפיה בשנת 76' – ששכנע את המאמן ה"שרוף" לחזור למקצוע.

הצעד הראשון של ורמיל כמאמן הראמס היה הבחירה מס' 1 בדראפט 97', אותה קיבל בטרייד מהג'טס. ורמיל הדהים את כולם כשבחר בתאקל השמאלי הענק אורלנדו פייס מאוהיו סטייט, אבן הפינה של ההתקפה הטובה ביותר בפוטבול המכללות (שכללה מלבדו את אדי ג'ורג', טרי גלן וג'ואי גלוויי). הייתה זו הפעם הראשונה מאז האיחוד בה נבחר שחקן קו התקפה במס' 1. ורמיל קיווה שהגנתו של פייס תשפר באופן משמעותי את יכולתו של הק"ב טוני בנקס – עוד מוסר שחור שלוהק לתפקיד "הק"ב הרץ", כמו רוב בני דורו. עד מהרה התברר כי אין די בכך. בנקס הפגין יכולת חלשה מאד כמוסר, למרות מטרה איכותית כברוס; ופייס, שלא אפשר שום סאק במכללה, לא הפחיד כלל את שחקני קו ההגנה בליגה המקצוענית. "לא היה לי מושג עד כמה זה יותר מסובך ללמד תאקל שמאלי את תפקידו כיום לעומת מה שהיה בקדנציה הקודמת שלי בליגה", הודה ורמיל בסיום עונה כושלת, בה השיגו הראמס מאזן גרוע מזה של העונה הקודמת. המאמן הוותיק גילה כי המשחק השתנה באופן קיצוני, ומה שעבד בשנות השבעים כבר לא עובד בעידן החדש.

בינואר 98', אם כן, המתינו העיר והקבוצה גם יחד למושיע שיוציא אותן מהבינוניות ויציב אותן באור הזרקורים. אך באותו זמן לא היה כל רמז לזהותו.

לבי במערב ואנוכי במזרח

השיחה הראשונה בין וורנר לוורמיל עם הגעתו של השחקן לסט. לואיס היתה קצרה ויבשה, ובוודאי הזכירה לוורנר שיחה דומה מלפני יותר משלוש שנים, עם סטיב "מוץ' " מריוצ'י בסיום מחנה הקיץ של גרין ביי. ורמיל הסביר לוורנר כי סטיב בונו, שחקן ותיק שהיה מחליפו של סטיב יאנג בניינרס ולאחר מכן ק"ב פותח בקנזס סיטי, יהיה מחליפו של בנקס, אך עמדת הק"ב השלישי פתוחה עבורו. "אני מאמין שיש לך הכישורים להיות בסגל שלנו", הסביר ורמיל לרוקי בן ה-26. "הבעיה היא שלא שיחקת פוטבול אמיתי תחרותי מאז דצמבר 93'. אתה צריך לחזור לעניינים, להיזכר במשחק, להרגיש את המגרש. אנחנו מכניסים אותך להקצאת השחקנים של הקבוצה לליגה האירופית. תתחיל לארוז, אתה נוסע לאמסטרדם".

וורנר גילה להפתעתו כי מייד עם צאתו מההקפאה העמוקה של הליגה באולמות – נזרק בחזרה ל"פריזר" אחר, הפעם מעבר לאוקיינוס האטלנטי. אך השנים שחלפו מאז סיים את המכללה לימדו אותו דבר או שניים על סבלנות וקבלת הדין. הוא משך בכתפיו, נפרד מברנדה ועלה על מטוס לארץ אבותיו של מאמנו החדש.

מה היתה הליגה האירופית בה נחת וורנר? ניתן היה לראות בה "ליגת מילואים" של ה-NFL. היא נוסדה בתמיכה חלקית של הליגה הבכירה בשנת 91' וכונתה "הליגה העולמית", שהורכבה משש קבוצות בארה"ב, אחת בקנדה ושלוש באירופה. היא פעלה בחודשי האביב וראשית הקיץ, בדומה לליגת האולמות, וסגלי קבוצותיה הורכבו משחקנים מקומיים ומשחקני הסגל הרחב של קבוצות ה-NFL.

לאחר הפסקת פעילות בעונת 94' עברה הליגה מתיחת פנים משמעותית, הפכה למפעל אירופי טהור, ושמה שונה בהתאם ל"ליגה האירופית". קבוצות הליגה הבכירה השתמשו בה הן לשם גילוי כישרונות חדשים והן לשם "שפשוף" שחקנים מחליפים בתנאי משחק תחרותי (כפי שעשו כעת הראמס עם וורנר). היא הלכה וצברה פופולאריות בפני עצמה ביבשת, ובעונת 07' הגיע ממוצע הצופים במשחקיה ל-20 אלף – יותר מליגת הכדורגל האיטלקית באותה עונה. דווקא אז החליטה ה- NFL לפרק את הליגה האירופית מטעמים כלכליים, וכיום נותרה למעשה רק הליגה הקנדית כעתודת שחקנים לליגה הבכירה.

וורנר הגיע לליגה האירופית, כשכמה הוכחות להצלחת השיטה כבר נראו באצטדיוני הליגה הבכירה. אדם וינאטיירי, הבועט של אמסטרדם אדמירלס – אותה קבוצה אליה עשה וורנר את דרכו באביב 98' – קיבל בשנת 96' מקום בסגל הפטריוטס וכבר בעונתו הראשונה הגיע לסופרבול. הקוורטרבק המצטיין של ברצלונה דראגונס, ג'ון קיטנה, שחקן שלא נבחר בדראפט ממש כמו וורנר עצמו, קיבל מקום בסגל סיאטל כמחליפו של וורן מון. והק"ב של לונדון מונרקס, בראד ג'ונסון, שנבחר בסיבוב התשיעי בדראפט על ידי מינסוטה ולא פתח באף משחק בארבע עונותיו הראשונות, קיבל בעקבות יכולתו באירופה מקום בהרכב הווייקינגס, ואף הוביל אותם להופעות בפלייאוף בעונות 96'-97'.

למרות מקרים בודדים אלה של השתלבות שחקנים מהליגה האירופית בליגה הבכירה, אין ספק שהקצאתו של וורנר לאמסטרדם לא בישרה טובות להמשך הקריירה שלו בראמס. המעבר לאמסטרדם פירושו היה היעדרות מכל תכניות האימון וגיבוש הסגל בפגרה. גם צבירת הניסיון במשחק תחרותי הייתה מוגבלת, כשמביאים בחשבון את איכות השחקנים הירודה באופן כללי של הליגה ואת הקהל המועט יחסית שצפה במשחקים. קיטנה עצמו, נוצרי אדוק אף יותר מוורנר (ומיסיונר נלהב), הודה לימים כי המשחק בברצלונה היה עבורו חוויה מטהרת של "גאולה דרך הביבים", והוא ראה בו תחנה הכרחית בדרכו להפוך לק"ב פותח בליגה הבכירה, כעין "דרך ייסורים" פרטית. "כדי להפוך לק"ב אמיתי הייתי צריך לעבור את ההרים והעמקים, הקשיים וההצלחות, ולהבין כיצד נוצר ק"ב וממה הוא עשוי" הסביר קיטנה ברוח פילוסופית. (אנו, כמובן, נחזור אל קיטנה וג'ונסון בהמשך הסדרה).

אך הריחוק ממרכז העניינים ואפילו ממשפחתו לא היה האתגר הגדול ביותר שניצב בפני וורנר עם נחיתתו בהולנד. לשם הבהרת נקודה זו ניעזר בעד המומחה שלנו להיום, הלא הוא "פרופסור" קוונטין טרנטינו מהחוג לקולנוע.

רויאל עם גבינה

לאחר שהסרט העצמאי שביים בתקציב אפסי, "כלבי אשמורת", הפך להצלחה מפתיעה בבתי הקולנוע ה"אמנותיים" ברחבי ארה"ב ואף מחוצה לה, פנה הבמאי-תסריטאי-שחקן-חולה קולנוע טרנטינו לביים סרט שני, אותו מימן בעיקר באמצעות רווחיו מכתיבת תסריטים לאחרים ("רוצחים מלידה", "רומן אמיתי") ובזכות סיוע של חברת הסרטים העצמאית "מירמקס". סרט זה היה מעין בדיחה פנימית של טרנטינו המובנת רק לו ולחבריו. בנעוריו כחובב סרטים נלהב (מסרטים אמנותיים מאירופה ועד סרטי זבל משנות ה-70) שעבד בספריית וידאו התאהב טרנטינו בסרטי "הגל החדש" הצרפתיים, אותם סרטים בתקציב מצומצם ששברו את "חוקי" הקולנוע הקלאסי והצליחו במידה מסוימת גם בסינמטקים ובבתי קולנוע קטנים בארה"ב. טרנטינו היה ער לעובדה שסרטים אלה, באופן אירוני למדי, הסתמכו בתוכנם וגם בצורתם על סרטי הפשע דלי התקציב שהפיקה הוליווד בשנות השלושים והארבעים ("בי מוביז"). במאי הגל החדש – טריפו, גודאר, מאל, שברול – ביצעו מחוות קולנועיות רבות לסרטים האמריקניים האפלוליים ("פילם נואר" בשפתם) דרך ה"פילטר" של התרבות המקומית. טרנטינו החליט לביים מחווה דומה – רק הפוכה: סרט אמריקני עצמאי שיתבסס על "הגל החדש" – דרך ה"פילטר" של תרבות הפופ האמריקנית עליה גדל. את הסרט כתב הבמאי הצעיר יחד עם חברו מספריית הווידאו, רוג'ר אייברי. הוא נקרא "ספרות זולה", על שם ספרות הבלשים בכריכה רכה ששימשה בסיס ל"בי מוביז" המקוריים, ויצא למסכים בשנת 94'.

מודע לאפקט "המחווה הכפולה" (ואולי המשולשת) של סרטו, החליט טרנטינו לפתוח אותו בסצנה עקרונית שתציג את נושא הסרט באופן שידבר אל הצופה האמריקני העכשווי. הוא הציב את שני גיבוריו – ג'ולס (סמיואל ג'קסון) ו-וינסנט (ג'ון טרבולטה) במכונית אמריקנית סטריאוטיפית ברחובות הוליווד, עיר הסרטים. וינסנט חזר זה עתה מאמסטרדם, והוא מנסה להסביר לג'ולס את ההבדלים בין התרבויות – ממש כפי שניסה טרנטינו לעשות בסרטו. אלא שווינסנט אינו מדבר על מוסיקה, ספרות, אמנות פלסטית, היסטוריה או אפילו דת – הוא מדבר על... טוב, הבה ניתן לו לדבר בשם עצמו:

ג'ולס: ספר לי על ה"האש בארס" (מסבאות בהן מותר לעשן גראס). חשיש הוא חוקי שם, נכון?

וינסנט: הוא חוקי, אבל לא מאה אחוז. אתה לא יכול להיכנס למסעדה, לגלגל ג'וינט ולהתחיל לעשן. מותר לך לעשן בבית או במקומות מסוימים קבועים מראש.

ג'ולס: ואלה ה"האש בארס"?

וינסנט: תראה, זה המצב: מותר לקנות, מותר להחזיק, ואם אתה בעלים של "האש באר", מותר למכור. אסור לך לשאת את החומר עליך, אבל זה לא משנה, כי – תקלוט את הקטע – אם שוטר עוצר אותך באמסטרדם, אסור לו לחפש עליך! לשוטרים באמסטרדם אין סמכות כזו.

ג'ולס: או, בנאדם! זהו זה, אני נוסע לאמסטרדם...

וינסנט: כן, אתה תיהנה מזה יותר מכולם. אבל אתה יודע מה אני הכי אוהב באירופה? ההבדלים הקטנים. יש להם שם את אותו חרא שיש כאן, אבל קצת שונה.

ג'ולס: דוגמא?

וינסנט: אתה יכול להיכנס לבית קולנוע באמסטרדם ולקנות כוס בירה, לא כוס נייר, כוס זכוכית. ובפריס אתה יכול לקנות בירה במקדונלד. ואתה יודע איך קוראים לצ'יזבורגר רבע פאונד בפריס?

ג'ולס: מה, הם לא קוראים לו צ'יזבורגר רבע פאונד?

וינסנט: לא, בנאדם, יש להם את השיטה המטרית שם והם לא יודעים מה זה רבע פאונד. הם קוראים לו "רויאל עם גבינה".

צדיק בסדום

אם כן אלו הם ההבדלים בין אירופה לארה"ב בעולמם של וינסנט וג'ולס: חשיש חופשי, בירה חופשית ושמות מוזרים להמבורגר. זהו כמובן גם עולמו של טרנטינו – בנוסף לחיבתו המופגנת לסרטים צרפתיים. כבר בסצנה זו מנסה טרנטינו להסביר לצופיו שהסרט הזה יהיה שונה מעט.

"ספרות זולה" הפך לסנסציה והיה לסרט העצמאי המצליח ביותר בהיסטוריה מבחינה כספית. הוא הצליח הן בצרפת "מכורתו" (שם זכה בפסטיבל קאן) והן בארצות הברית. אך רוב מוחלט של הצופים האמריקניים שנהנו מהסרט לא הבינו את ההקשר, משום שמימיהם לא צפו בסרט צרפתי ובוודאי לא בסרט צרפתי בשחור לבן מראשית שנות ה-60. זו הייתה הסיבה שהסצנה היחידה אותה העתיק טרנטינו ישירות – ללא "פילטר" – מסרטי הגל החדש הרגיזה ודחתה גם את הצופים שאהבו מאד את הסרט. הייתה זו הסצנה בה הופיעה חברתו של המתאגרף המזדקן בוץ' (ברוס וויליס), בגילומה של השחקנית הצרפתית/ספרדית מריה דה מדיירוס. דה מדיירוס שיחקה את הדמות בדיוק לפי ההנחיות, כאילו יצאה מתוך סרט של גודאר עם ז'אן מורו, אנה קרינה או בריז'יט ברדו. הצופים האמריקניים, שלא ראו את הסרטים המקוריים, חשבו שהיא בלתי נסבלת ולא שייכת – ורק טרנטינו צחק לעצמו מהבדיחה הפרטית שלו.

טרנטינו הציג בסרט את אמסטרדם כארץ חלומות עבור פושעים – סדום ועמורה לחוף הים הצפוני, ההיפך המוחלט מהחברה הפוריטנית והשמרנית בארה"ב. הוא לא היה היחיד. היוצר העצמאי האל הרטלי, בסרטו "חובבים" שיצא באותה שנה, העמיד במרכז דמות של פושע בינלאומי (מרטין דונובן) – פורנוגרף, אנס, סרסור אלים, סוחר סמים, רוצח – שמגיע היישר מאמסטרדם, כמובן, ובכיסו "כסף השטן" – גולדנים הולנדיים, שאמורים להיות ההוכחה לרוע הנחבא מאחורי פניו התמימות. טרנטינו והרטלי, כמובן, קיימו מסורת ארוכה של התייחסות אמריקנית לאירופה – מסורת הנמשכת למעשה עד היום.

גם שחקני הפוטבול האמריקניים שנשלחו לשחק בליגה האירופית, ובמיוחד באמסטרדם, לא התקשו להבחין מייד בהבדלים התהומיים בין התרבויות. נערי חווה מהמערב התיכון ושחורים שהתחנכו בכנסיות עץ בפטיסטיות בדרום קיבלו "הלם תרבות" משמעותי, ממש כמו דורות'י כשהגיעה מהעיירה הקטנה בקנזס ל"ארץ עוץ" הקסומה. אחד השחקנים ניסח זאת בפשטות תמציתית: "באמסטרדם יש בתי קפה שבהם כולם מעשנים סמים בגלוי ונשים בחלונות ראווה ברחובות ראשיים מציעות את גופן למכירה.". רובע האורות האדומים המפורסם של העיר היה חוויה כה זרה לרקע ממנו באו השחקנים האמריקניים, עד שבאותה מידה יכול היה להתקיים על הירח מבחינתם.

וורנר הדתי והכפרי, איש המשפחה מאייווה, ודאי ראה בהגעתו לאותה "סדום" מבחן נוסף בו היה עליו לעמוד: להישאר נאמן למשפחתו וממוקד במשחק בלב הפיתויים הבלתי פוסקים של עיר החטאים ההולנדית. כמו דורות'י, עמד וורנר נדהם מול "עיר האזמרגד" הצבעונית והנוצצת שבקצה דרך הלבנים הצהובות, השונה כל כך מעולמו הכפרי. הוא פגש בקבוצתו החדשה, בפעם השנייה בקריירה שלו, ק"ב ממוצא קייג'ון – ג'ייק דלהום (ז'אק דה ל'אום) מעיירה קטנה בלואיזיאנה, שלא נבחר בדראפט ונכנס איכשהו לסגל ניו אורלינס. הסיינטס שלחו אותו להולנד להיות מחליפו של וורנר. אפילו דלהום, שגדל במדינה ה"אירופית" היחידה בארה"ב, שם מותר לעשות מה שאסור בשאר המדינות (לשתות בירה בכוס פתוחה ברחוב, רחמנא ליצלן), וגר בעיר ה"פרוצה" ביותר בצפון אמריקה, עם הרובע הלטיני הידוע לשמצה – התקשה ליישב את חינוכו הקתולי עם מראות הרחוב באמסטרדם, ביום ובעיקר בלילה. שני הק"ב האלמוניים שקיבלו הזדמנות אחרונה להפוך לכוכבים בליגה המקצוענית הפכו אחים לצרה, ונעזרו זה בזה כדי לשרוד את העונה מבלי להסתבך בצרות או לאבד את הפוקוס על מטרתם המשותפת.

דלהום היה הספקן מבין השניים, שראה מולו רק את האפשרות למקום על הספסל העמוק של הסיינטס. וורנר נאחז בדבקות בסיכוי המזערי להגיע יום אחד למשחק תחת אורות הזרקורים. השניים הובילו את אמסטרדם למאזן חיובי, 3:7 – היחיד שלה בין השנים 96'-04'. הם שיחקו באמסטרדם ארינה, אז אצטדיון חדש ועתידני עם גג נפתח, ומשחקי החוץ שלהם הביאו אותם לאצטדיון האולימפי של ברצלונה, לאצטדיון הריין בדיסלדורף ולהמפדן פארק בגלזגו. בין המשחקים הקפיד וורנר ללמוד בעל פה את ספרי התרגילים וכל החומר המקצועי ששלח לו ורמיל בדואר אוויר מסט. לואיס.

וורנר נפרד מאמסטרדם ומאורותיה האדומים בסוף יוני 98' ומיהר לשוב לסט. לואיס המוכרת וה"משעממת", בעוד דלהום חוזר למחנה הקיץ של הסיינטס. שניהם ידעו כי יש להכות בברזל בעודו חם. היו להם כחודשיים להוכיח את עצמם ולהשתמש בחוויה המחשלת של אמסטרדם כדי לתפוס מקום קבוע בסגל לעונת 98'.

הפרימה בלרינה שוברת רגל

הרגע המכריע בקריירה של קורט וורנר אירע בסוף יולי 98', בימים הראשונים של מחנה הקיץ של הראמס. ורמיל ומאמן הק"ב הורו לוורנר לבצע תרגיל התקפי שתוכנן לראשונה במהלך הפגרה. וורנר, מבלי לשאול שאלות, עלה למגרש וביצע אותו באופן מושלם. ורמיל וצוותו החליפו מבטים משתוממים – כיצד הצליח הרוקי בן ה-27 שהחמיץ את כל פעילויות הפגרה ללמוד את התרגיל כנדרש? "באותו רגע הבנתי שוורנר הקפיד ללמוד את ספר התרגילים בהיותו באמסטרדם", סיפר ורמיל לאחר מכן. "זה גם היה הרגע בו החלטתי להשאיר אותו בסגל כק"ב השלישי".

הראמס ניגשו לעונתו השנייה של ורמיל עם ציפיות גבוהות, בתקווה שעונה נוספת של ניסיון תשפר את משחקו של פייס וכתוצאה ממנו – את משחקו של בנקס. גם שחקני ההגנה הרוקיס, האנד גרנט וויסטרום (בחירת הסיבוב הראשון בדראפט) והליינבקר לונדון פלטשר, הראו פוטנציאל משמעותי. אך הקבוצה אכזבה גם הפעם: בהיעדר משחק ריצה כלשהו הוטל עומס יתר על בנקס הבינוני, שקרס. הראמס סיימו עם מאזן גרוע אף יותר – 12:4 – וחתמו תשע עונות רצופות במאזן שלילי. על רקע התאוששותן של שתי הנמושות האחרות בליגה, טמפה ביי ואריזונה, היה כישלון הראמס משפיל במיוחד. וורנר עצמו כמעט שלא קיבל הזדמנות באותה עונה, וראה בעיקר את הספסל.

ורמיל קיבל הזדמנות נוספת מפרונטיירי, בטרם תוכתר סופית שיבתו לליגה כטעות אומללה. הוא הבין באיחור מה היכן שורש הבעיה: עמדות הרץ והק"ב. ורמיל חתך את בנקס, העביר את בונו בטרייד לקרוליינה, קידם את וורנר לתפקיד הק"ב המחליף, והביא מוושינגטון את ק"ב העתיד של הראמס, האיש עליו סמך שישנה את גורל הקבוצה: טרנט גרין, יליד סט. לואיס.

קווי הדמיון בין הקריירה של וורנר לזו של גרין כה רבים עד שקשה לראות בכך צירוף מקרים בלבד. הוא נבחר בסיבוב השמיני של דראפט 93' על ידי סן דייגו, ונחתך מבלי ששיחק כלל; הצטרף לקבוצת בי. סי . ליונס מהליגה הקנדית ונחתך כבר בעונתו הראשונה; הצטרף לסגל וושינגטון בעונת 95', אך לא עלה על הדשא במשך כמעט שלוש עונות, כשבעונה השלישית מסר פעם אחת; ובעונתו הרביעית בוושינגטון נזרק במפתיע להרכב הפותח בגיל 28 עקב פציעת הק"ב גאס פררוט, ושיחק מצוין. גרין ניצל את ה"באז" החיובי שיצרה עונת 98' המצוינת שלו ודרש חוזה בהתאם למעמדו החדש. וושינגטון לא נענתה לדרישותיו, גם משום שפררוט כבר החלים, ודיק ורמיל קפץ על המציאה. מענק חתימה של 4.5 מיליון דולר הביא את גרין לסט. לואיס בפברואר 99'. העונה החדשה מצאה את הראמס עם שני ק"ב שעברו מסע תלאות ממושך עד שהגיעו לקבוצה; איש לא יכול היה לשער כיצד ייראה הפרק הבא בסיפורם.

ורמיל לא נח על זרי הדפנה בעקבות הבאתו של גרין. הוא ביצע טרייד ממולח עם ביל פוליאן, מנכ"ל הקולטס, וקיבל ממנו את הרץ המעולה מרשל פולק תמורת בחירת הדראפט מס' 4. הבחירה מס' 6 עברה לידי הראמס, שבחרו את התופס טורי הולט מנורת' קרוליינה סטייט, וכך הוצבו לפני גרין שלוש מטרות איכותיות: ברוס, פולק והולט. כדי לנהל את ההתקפה המשודרגת הביאו הראמס מתאם חדש, מייק מארץ, שכמו וורנר היה יליד המישורים הגדולים (סיו פולס, סאות' דקוטה) ממוצא גרמני.

ורמיל ומארץ החלו לבנות שיטת התקפה חדשה שתנצל את איכויותיהם של שלושת השחקנים החדשים יחד עם ברוס, שבעונתו השישית היה כבר הוותיק שבחבורה. אך כל תכניותיהם השתבשו באוגוסט 98', במשחק קדם עונה נגד סן דייגו, קבוצתו המקורית של גרין. הסייפטי הקשוח רודני הריסון נשלח לבליץ, תיקל את גרין ושבר את רגלו. גרין סיים את עונתו הראשונה בקבוצה לפני שהתחיל אותה – ולראמס, שבועות ספורים לפני תחילת העונה, לא נותרו אופציות לרכש. ורמיל ומארץ התייעצו והחליטו להמר על וורנר, שסיים עונה ראשונה בקבוצה, למד את ההתקפה החדשה במחנה האימונים וזכה לאמונו של המאמן הוותיק. הם מינו אותו לק"ב הפותח, עם הק"ב "הנווד" פול ג'סטין כמחליפו והרוקי ג'ו ג'רמיין (בחירת הסיבוב הרביעי) כק"ב השלישי. ממילא, חשב ורמיל, אין הרבה לאן לרדת ממאזן 12:4. במקרה הגרוע ביותר תצליח ההתקפה החדשה של הקבוצה, בהנהגת הסופרסטאר פולק, לשפר מעט מאזן זה, מה שיקנה לו עוד עונה בתפקיד, ואז יוכל לחפש ק"ב עתידי ללא לחץ – אולי ג'רמיין, אולי שחקן חופשי.

כך, בגיל 28, ממש כמו גרין בעונה הקודמת, קיבל וורנר את ההזדמנות האמיתית הראשונה שלו – והחל את עונת 99' בהרכב הפותח של הראמס. הרגל השבורה של גרין תיכנס להיסטוריה הארוכה של הראמס כמקרה המוצלח ביותר.

*בפרק הבא - בין האנק לאלביס

ההזדמנות בדרך. טרנט גרין מפונה מהמגרש לאחר הפציעה (צילום: AP)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully