הכוכב הזה מת

לא נעים להודות, אבל בימים אלו ספורט אינו עומד בראש מעיינינו. עבור אדם שבחר את תאריך בר המצווה שלו על פי לוח המשחקים של ליגת הכדורגל הישראלית - זוהי בהחלט התוודות מביכה, כמעט בלתי נסבלת, אבל לעתים גם נרקומנים צריכים להיות ריאליים: אם יש תקופה בשנה שבה ניתן להזניח מעט את התמכרותנו הבלתי נרפאת לספורט, הרי שזוהי התקופה. ליגת האלופות רק מתחממת, בליגת העל אוספים רק חצאי נקודות, סבב הטניס בפגרה וה-NBA רחוקה משיאה, כך שזה הזמן להוריד מעט את הרגל מהדוושה ולהקדיש את חיינו לכל שאר הדברים המיותרים בחיים, כמו קריירה, חיי חברה וקולנוע, וכמובן, להשקיע עוד מאמץ בדבר שאמור להיות הכי פשוט ואלמנטרי, אך באופן מוזר דורש את הכי הרבה אנרגיה – הזוגיות.

כן חברים, זה הזמן לקחת אותה לבלות. האביב מסמן את תקופת ההכרעות, בקיץ המונדיאל יגזול מאיתנו כל דקה פנויה, וכל הסימנים מראים שעכשיו זה הזמן לטפח את הקשר איתה ולהשקיע בה, גם אם זה אומר ללכת איתה להצגה יומית בידיעה שבאותם רגעים משודרת אליפות בריטניה הפתוחה בסנוקר.

אך למרות הכוונות החיוביות, כיצד גבר אמור להגיב אם לזוגתו מתחשק ללכת להופעה של דניאלה ספקטור בדיוק באותה שעה שמכבי תל אביב פוגשת את מכבי נתניה בקופסה? הלא יש גבול לכל תעלול. לו היה מדובר במופע רוק של רובים ושושנים או כל מוזיקאי אחר בעל יומרות גבריות, ניחא; אבל דניאלה ספקטור? מוזיקת אינדי נוגה וענוגה באוזן בר? במוצאי שבת? על חשבון כדורגל? ממתי חובבי מוזיקה אלטרנטיבית, כל אותם אניני טעם מתנשאים, מועדפים על פני אחיי העממיים מהיציעים? באותם רגעי דילמה קשים התחושה היא שהמשוררת בהחלט צדקה, הכוכב הזה מת.

ההתחבטויות וההתלבטויות בשיאן. מאחר שעולם הדימויים שלי מוגבל, כל מערך השיקולים מתבצע על פי עולם הכדורגל. אולי אם אבחן את ספקטור הנפלאה ככוכב עולה מהנוער, ככישרון לא מלוטש שעומד להסעיר את ראשי הענף, הדבר יעורר מעט את היומרות שלי כסקאוט. הלא לראות את הזמרת המבטיחה באולם ההופעות הקטן זה קצת כמו לצפות במשחק מליגות נמוכות - לנסות לזהות את ההבטחה הצעירה, להביט בה בעיניים בוחנות, וכשהיא תלהטט בצמרת מצעדי הפזמונים להיזכר בגאווה שראיתי אותה עוד כשהייתה פרי בוסר. לצערי, גם אותי זה לא שכנע.

אולי אנסה לשכנע את עצמי כי ההופעה היא הבחירה התרבותית הנכונה, כשההנחה הבסיסית היא שיצירתה האישית של ספקטור איכותית בהרבה מהמיצג האבסטרקטי המכונה ליגת העל. באופן אירוני, בכל הנוגע לתחושה אישית, הסיפור הוא הפוך לחלוטין. במקום שארגיש את עצמי כאדם תרבותי כשאני מוקף באותם אליטיסטיים דעתנים – אני חש כמו בור שלא מסוגל להבין את העומק האמנותי הנסתר (או במונחים שלנו, בבון); במגרשי הכדורגל, לעומת זאת, דרך הארץ שלי דווקא די בולטת, ובעולם הזה אני מחשיב את עצמי כאדם מחונך ומלומד. בניגוד למצופה, אם כך, דווקא השהייה ביציעים, ולא בהופעות רוק, היא זו שגורמת לי לחוש כאדם מתורבת.

בסופו של דבר כמובן שהכדורגל הועדף על פני ספקטור הנפלאה, אך מסיבות שונות לחלוטין. מאחר שהקשר עם אותה בחורה הוא די טרי, חובה להגדיר גבולות ברורים על מנת ליצור קשר בריא. אם כבר בתחילת הקשר אכנע ללחצים ואוותר על כדורגל תמורת הופעה, מעניינת ככל שתהיה, ייווצר תקדים מסוכן, שספק אם תהיה ממנו חזרה. לך תסביר לה אחר כך שמדובר בתקופת ביניים, שאלו ימים נדירים בהם הספורט נזנח הצדה. וכך שוב מתחוור עד כמה קשים ומורכבים הם חייו של חובב הספורט, שגם בתקופה חלשה שכזו נאלץ להקדיש את ימיו ולילותיו לעקרונותיו הטיפשיים ולראות כדורגל, אפילו כשהוא לא באמת רוצה. את ספקטור אמשיך לאהוב בחשאי.