2001 בכדורגל הישראלי: גברי או קשטן

בטח לא חשבתם שניתן לשנת 2001 להסתלק ככה סתם, בלי כמה מילות פרידה, ללא סיכום, מבוישת, פניה אל הקיר, כאילו שעשתה משהו רע. זה לא היא, זה אנחנו. סיכום שנת הכדורגל בשנה הכי מדאיגה של המילניום השלישי, מזכירה נושנות, מעוררת כמה כאבים רדומים משנתם, מסמנת חרדות וסיבות לדאגה, אך גם מעוררת תקווה לשנת 2002 טובה לא פחות, ובעצם, טובה הרבה יותר – שהרי גם אם לנו זה נוגע רק כצופים מהצד - שנת מונדיאל היא!

בית"ר ירושלים מאבדת את עצמה לדעת – בכוח ההרס העצמי המוכר של אוהדיה, מצליחה בית"ר ירושלים להפוך גם מקום ראשון בליגה (אך ללא כדורגל סקסי דיו לטעמם של אוהדיה) לכישלון. גוטמן לוקה בלבו, זאבי לוקה בכיסו (ללא קשר), אוהדי בית"ר לוקים בנפשם והקבוצה לוקה בכאוס מטלטל שכמעט ממיט עליה את חורבנה. העונה הנוכחית, גם עם אדיבותם של פניג'ל ומזרחי נראית יותר כמו ימי פומפיי האחרונים, מאשר ראשית תקומה ומאבק בסגנון תנועת החירות. תם עידן בכדורגל הישראלי, תם גם בחברה הישראלית. בקרוב תסתיים גם ההפתעה והמבוכה על מצבה של בית"ר. גם אצל אוהדיה.

אוסטריה מכניסה לטייס אוטומאטי – בתקופה טעונה מבחינה רגשית, מורכבת מבחינה פוליטית, מבולבלת מבחינה לאומית, גרועה מבחינה ספורטיבית, ויורה חץ היישר לתוך ליבה של הקוממיות הישראלית הרוצה כל-כך, פעם אחת בכמה זמן, לשמוח בחלקה. ככה זה כשמפקידים את מוראל האומה בידי הבחורים בכחול – תסמכו עליהם שברגע האמת, מישהו ימצא פרצה בחומה שאף פעם לא מצליחים לבנות אותה נכון. הרצוג כמשל, באריץ' כנמסיס על כתפנו והשער בדקה התשעים כריטואל שמשנה בכל פעם את צורתו, אך לעולם לא את תוצאתו הסופית – עוד "כמעט".

מכבי חיפה מתקשה בהבנת הנקרא ומפסידה הזדמנות לפגוש את ליברפול, קבוצת השנה של 2001, בשלב המכריע לפני ליגת האלופות. בניון מפספס הזדמנות לעשות דריבלים באנפילד, באדיר מחמיץ הזדמנות לסגור חשבון עם הוייה עוד מימי ווימבלדון העליזים. הכדורגל הישראלי ממשיך לעסוק בזוטות ובשוליים של הניהול הרשלני והכושל, של היעדר הנכונות לקחת אחריות ושל מציאת השעיר לעזאזל: וואליד באדיר, כמובן, שמקבל את הסימון החוצה. כמו בפרשת אדרי והאפדרין כך גם כאן, מועדון הכדורגל מעדיף להרחיק מעליו את השחקנים שמסמנים בעיניו את המנחוס במקום להתחיל ולקחת קורסים בהבנת הנקרא ובהבנת הניהול. (ותודה למוישל'ה זיידלר על ההארה).

רובי שפירא מתאבד – רובי שפירא שם קץ לחייו, עם או ללא קשר לנעשה בהפועל חיפה. התאבדותו שמה קץ, כך נראה, גם לתקופת הזוהר של הפועל חיפה ומעמידה בפני כל המעורבים בענף את קושיית הקושיות: מהו סף הספיגה של פטרוני הענף ובאיזו מידה, העניין הזה שנקרא "כדורגל ישראלי" משתלם, מכל בחינה שהיא, למסתכנים בו? נדמה ששנת 2002 תספק לנו מספר תשובות מפתיעות.

הפועל מראה לישראל כיצד עושים זאת נכון באירופה – הקבוצה המקצוענית ביותר בישראל מיישרת קוו עם הטענה כי ספורט מקצועני אינו בלוף וכי גם השפיץ של הנעל זקוק למערכת ארגונית, ניהולית ולמאמן כפר-סבאי טוב. בתקופה בה הכדורגל הישראלי בוחן את עמידות הענף עליו הוא יושב, מסתמנת הפועל של חצי השנה האחרונה כדבק היחיד המונע את הענף כולו מלקרוס תחתיו. ואי אפשר בלי לשאול מה חלקה של ההתאחדות לכדורגל בהישג. התשובה נמצאת בעוד ביזיון גדול של איש קטן, מר גברי לוי, שהכריז על ברוגז, פשוטו כמשמעו, עם מועדון הכדורגל הישראלי שלבדו מפיח רוח חיים בתקווה שיום אחד גם פה יהיה כדורגל ולא רק "עולם כדורגל".