סלט ערבי

1. בתום הניצחון על מכבי חיפה, התפנה אבי נמני לעקוץ בקטנה את מבקריו כשאמר שזו "תוצאה של השקט". נמני, באותם רגעים, השלים התרוממות מרשימה מהקשיים, כמו בדרבים הגדולים שלו כשחקן: בעזרת מקבץ מאומץ של משחקי האימון בפגרת הפלייאוף נבחרות, הוא סופסוף הזריק שיטת משחק מאוזנת לכל חלקי הקבוצה, ההזזה של ישראלביץ' לעמדת הקשר שמתחת לחלוץ נתנה למכבי תל אביב עוד אפשרות ללחוץ, להגן טוב יותר כקבוצה ולעקוץ מהר יותר בהתקפה. אבל את זה כתבנו בשבוע שעבר, וכדי לנצח את מכבי חיפה צריך מעט יותר מכך.

המעט לא היה השקט, עם כל הכבוד למהלכים האחרונים של נמני. אם כבר, מכבי תל אביב למדה על בשרה שאין סתירה בין רצון לנצח כל קבוצה לבין הדרך הסבלנית, זו שאיתה הם מנסים לבנות קבוצה חדשה. שאין סתירה בין יומרה לסבלנות, בין חוצפה לבין שחקנים צעירים. בשבוע שקדם למשחק, בניגוד לדרבי, מכבי תל אביב לא ניסתה להתחבא מהציפיות ולא הגיעה עם חשש גדול יותר ממפלה אפשרית. כמו החמישייה של הפועל תל אביב נגד ראפיד וינה, כמו הרביעייה של ליברפול על ריאל (סליחה על הדוגמה, זה תמיד קופץ), תוצאות כמו המשחק של מכבי תל אביב בבאר שבע יכולות לשנות תודעה של קבוצה לזמן מה. סופסוף, במכבי תל אביב הבינו שאין טעם לדכא את היצר.

אם מכבי חיפה לקחה בעונה שעברה אליפות עם צעירים והצליחה לשלב תוך כדי כך בניית קבוצה אותה אנו רואים היום, אין סיבה שמכבי תל אביב לא תנסה לשלב בין הדברים. 99 אחוז שזה לא יסתיים עם אליפות, למכבי תל אביב סך כישרון נמוך יותר מצידם של הצעירים, אבל לא בהרבה. דרך יכולה להיות וגם צריכה להיות שאיפה לנצח, דרישה להצליח. גם כאן וגם עכשיו. זה חינוך לא פחות חשוב.

2. מה שהכי הדהים במשחק של ליאור ז'אן מול מכבי חיפה היה שהוא הציג את אותה יכולת, פחות או יותר, גם כבלם. פעם אומרים שהוא הרבה יותר בלם, פעם אומרים שהוא הרבה יותר קשר, אבל במקרה של ז'אן העונה מדובר בזוטות: שחקן כדורגל טוב יהיה טוב בכל עמדה (או במקרה של עלי עותמאן – שחקן כדורגל שלא בטוח שהגיע בזמן הנכון למכבי חיפה ישחק באותה בינוניות גם כמגן וגם כקשר).

ז'אן , אולי יותר מכולם, יכול, אם יתמיד, להיות סמל הרנסנס של מכבי תל אביב. הרבה שחקנים כמו ליאור ז'אן עברו במכבי תל אביב, רובם ככולם גמרו כמו רועי דיין או מצאו קאמבק מחוץ לבית המשוגעים. חלקם נפלטו, חלקם התייאשו, חלקם הפכו להיות ברגים חסרי ערך בקבוצה מתה. ז'אן כבר היה שם, אבל ברגע האחרון הצליח לשנות את הגורל שציפה לו ולא להסכים לו. נמני כמאמן, לא נשכח, מאפשר לאותם ז'אנים הגנה שלא הייתה להם ומעטפת חזקה יותר של שקט, אבל הניצחון הזמני, רק זמני, של ז'אן, הוא קודם כל ניצחון של הלב. לא של עמדה, לא של ציוות ולא של מאמן – של הלב. בלי הלב הזה, גם ליאור ז'אן היה הופך להיות רועי דיין.

השיפור המתמשך ביכולתו של ליאור ז'אן, הן כבלם בתחילת העונה והן כקשר מאז שראלדס הגיע, מביא אותנו לבינוניות של עלי עותמאן. לדעתי, זה לא יהיה נכון לשייך את הבינוניות הזו רק לציוות שלו כקשר, אלא בכלל לציוות שלו כשחקן שאמור להשפיע על מכבי חיפה. עותמאן אולי מוכשר מאוד, אבל הוא לא עשה מספיק בקריירה כדי לשחות היטב בבריכה הזו. הייתה לו עונה טובה בסכנין, לא מעט הבלחות, אבל הוא לא עבר תהליך מספיק רציני וממושך שיכין אותו לאתגר הזה.

יכול להיות שבסוף כל דקות המשחק שאלישע לוי נותן לעותמאן היום בחיפה יעזרו לו כדי לבקוע מהביצה עוד העונה, אבל הרבה יותר הגיוני שהתהליך הזה ייקח הרבה יותר מדי זמן ממה שאלישע לוי יכול להעניק לו. להבא, אולי עדיף לא להביא שחקן שעבר את ההכנה לעונה בקבוצה אחרת ולתת לו להשלים שם עוד עונה טובה, כדי ליצור את הרצף והבגרות הנפשית והמקצועית שהיתה מכינה אותו טוב יותר למעבר למכבי חיפה.

שעיתונות הספורט ירדה השבוע לרזולוציות כל כך לא ספורטיביות כמו זכויות תנאי הפרישה של ארז מסיקה. מה השלב הבא: ראיון עם יועץ הפנסיה שלו?

לנו היהודים, שאוהבים לחיות מתרומות של עשירים פטריוטים-לאומנים בארץ ובחו"ל, לא מובן למה אנשי עסקים ערבים מצליחים לא רוצים לפרוס חסות על קבוצות הספורט הבכירות שלהם. למה כל קיץ הן צריכות לקושש תקציב, להתחנן על כל שקל, להזיע כדי לאשר בבקרה איזה ראובן עובד או תומר חמד. למה כל אותם יוצאי נצרת, סכנין והסביבה, שהקימו אימפריות כלכליות במימדים שלהם, התגברו על האפליה, על תנאי הפתיחה הנחותים, לא רוצים להעניק מעט מהמזל ששפר עליהם לאחת מקבוצות הכדורגל הערביות. רגש הפטריוטיות אמור לפעום בחוזקה כאשר מדובר במגזר מקופח שמחפש זהות, לא?

בקיץ הבא, כשנגלגל שוב את השאלות האלו, כדאי שנזכור את ההתפרעויות במהלך המשחק של אחי נצרת מול מכבי נתניה. את ההתפטרות של היו"ר דרך מערכת הכריזה תוך כדי משחק ותמונות האלימות מסביב. לא אלימות בין קהלים יריבים, אלא מלחמת אחים של ממש. לכך, אם רוצים, אפשר להוסיף את הקרבות הקבועים בהנהלת סכנין, את הפאדיחות הקבועות שלהם מאז שמאזן גנאים הפסיק להחזיק להם את היד, את הקרחות ביציעי דוחא ועילוט, כדי לקבל תמונת מצב מאוד עגומה של קבוצות הכדורגל הערביות, בסיומו של עשור בו חלקן החלו לחמוק מעליבות הליגות הנמוכות כדי לקבל צ'אנס בליגת העל. דווקא בעונה בה המגמה כוללת שתי קבוצות ו-16 אפשריות להשתלב במקום 12, ההרגלים של נצרת וסכנין עדיין נטועים הרבה יותר בעולם ממנו הן באו – הליגות הנמוכות. עבר מספיק זמן מאז תחילת התהליך כדי להגיע למסקנה הזו.

בימים בהם מגיעים 100 צופים למשחק בליגת העל (זה לא נתפס גם כשקוראים את זה פעמיים), זה יכול להיות נחמד לראות מפגני רגש מהסוג הזה. רק לא מזמן הלב התחמם לראות משחק כדורגל לוהט כמו בסיפורים בין מצרים לאלג'יריה, אבל במקרה של סכנין ונצרת המשקל שהם נותנים לרגש הוא מוגזם ומסוכן. הוא הורס אותן מבפנים ומרחיק את אותם אנשים שכן יכולים לעזור להם אבל בורחים מהדימוי והתדמית. אם אותם אנשי עסקים לא מאמינים שיכולה בסוף לצמוח מהן איזו בני יהודה אחת או מ.ס אשדוד, למה שאנחנו נאמין שיום אחד זה יקרה? אם הם לא בטוחים שאפשר לשנות את הרגלי הניהול וההתנהלות הללו, למה שאנחנו נקווה שיום אחד זה באמת ישתנה.

דבר אחד טוב כן קרה לבית"ר ירושלים השבוע: באיחור של שלושה חודשים, היא סופסוף הבינה שהמרדף אחרי אליפות עלול להיות מסוכן ובטח מטופש לקבוצה שמחפשת לעצמה לב חדש אחרי שנים שהתבססה על כסף, וגם צריכה היום למצוא מחליפים לכל השחקנים המבוגרים שהיא הביאה בשנים האחרונות כדי לקחת תארים מיידיים. בית"ר לא יכולה להחליף מאמן מסיבות כלכליות, היא גם לא צריכה לעשות זאת כל עוד היעדים שלה יישארו אותו דבר העונה ואין יהלומים בשוק. פתאום לא צריך רק לדבר על חילוף משמרות, זה כבר צו השעה והדבר היחיד שנותר להשיג עד יוני 2010.

זה הזמן של בית"ר להריץ עוד ועוד שחקנים צעירים, למרות התוצאות. זה הזמן לשנות סופסוף את המערך והתפקודים, בעיקר כי זה לא עובד והיה צריך לעשות את זה הרבה לפני כן. יותר ברק משה, יותר דן אייבנדר. אולי גם הגיע הזמן להחזיר את אבירם ברוכיאן למרכז המגרש, ולתת לו לנהל את המשחק במקום עידן טל שמזמן היה צריך לעלות ליציע כדי להבין את חומרת מצבו. ברוכיאן מיצה את עצמו בקו. הוא במעמד אחר היום, יש לו פחות מוטיבציה לרוץ באגף כמו בתחילת הפריצה שלו והוא יכול להוסיף מעט סדר לבלגן (ואולי גם לחלץ יותר כדורים מעידן טל המתכלה). לפניו, יצחקי מימין, טוטו באמצע, בן שושן בשמאל, או ורד בימין, יצחקי באמצע וטוטו או בן שושן בשמאל. רק תבחרו. בכל מקרה, משחק מול רעננה הוא הזדמנות נהדרת לנסות סופסוף דברים חדשים.