חגיגה בסופר

"בתור שחקני פוטבול באולמות, לא קיבלנו שום כבוד מהקהל".

"כן, אה... תזכיר לי על איזה משטח אתם משחקים שם? שולחן ביליארד?"

(ג'יי לנו מראיין את קורט וורנר, תכנית "הלילה", פברואר 2000)

סתיו 1994, סידר פולס, אייווה. קורט וורנר, בוגר האוניברסיטה המקומית, חוזר עם הזנב בין הרגליים ממחנה האימון של גרין ביי ומגיע לקמפוס במטרה למצוא עבודה. הוא מתקבל לצוות האימון של קבוצת הפוטבול, המשחקת בדרג השני של המכללות, בגייטוויי קונפרנס. בין אימון לאימון הוא ממשיך לחשוב על החוויה שעבר בקיץ, ממשיך להאמין שרק צירוף נסיבות מנע ממנו מקום בסגל המקצועני, ממשיך לקוות שעוד יקבל את ההזדמנות שלו על הבמה הגדולה מכולן. בינתיים, מכיוון שהמשכורת לעובד זוטר בתכנית הפוטבול הצנועה של אוניברסיטת צפון אייווה אינה גבוהה במיוחד, משלים וורנר הכנסה במשמרות לילה – כמעמיס מדפים בסופרמרקט המקומי, "היי-וי". זוהי רשת חנויות שסניפיה פזורים ברוב מדינות המישורים הגדולים, ובעיקר באייווה, שם נוסדה. החדירה היחידה שלה לגדה המזרחית של המיסיסיפי הייתה לאילינוי, ממש מעבר לנהר. ניתן לומר ש"היי-וי" היא העסק הסטריאוטיפי של המערב התיכון: צנועה, מוכרת רק באזור פעילותה, ממוקדת בעיירות קטנות, נמצאת בבעלות העובדים, ומתגאה בשירות חם וחייכני על ידי עובדים המוכרים ללקוחות – בני המקום. קשה לתאר רשת כמו "היי-וי" על אחד משני החופים. היא מייצגת ערכים שרווחו בארה"ב בשנות החמישים ותחילת השישים, וכמעט נשכחו היום. אין זה מפתיע אם כך שהרשת היא המעסיקה הגדולה ביותר במדינת אייווה – ורוב עובדיה, ממש כמו קורט וורנר בן ה-23, מרוויחים שכר מינימום.

וורנר, כמו מיליוני צעירים בני גילו, חברי "דור האיקס" התלוש והמבולבל, מצא עצמו בשנת 94' תקוע בעבודה מסוג "מקג'וב" (השם כמובן הוא מחווה למעסיקה האופיינית, חברת מקדונלד'ס) – עבודה זמנית באופייה, אך מתמשכת ללא אופק וללא שינוי, לפעמים שנים על שנים, בתנאים גרועים, בשכר נמוך, עם אפס אפשרות לקידום. עבודה שגורמת לעובדים להאמין כי היא רק תחנה בדרך להגשמת הקריירה ה"אמיתית" שלהם, אי שם בערפילי העתיד, ולבלות את שנות העשרים שלהם בהמתנה נצחית למשהו טוב יותר שנמצא, כביכול, ממש מעבר לפינה.

באותה תקופה, אמצע שנות התשעים, החלו בני "דור האיקס" לתאר את חוויותיהם בשורה של סרטים, חלקם מצליחים מאד, שבהם הופיעו שחקנים שהיו בערך בני גילם של הבמאים. בכל הסרטים האלה, ללא יוצא מהכלל, ניתן תפקיד מרכזי ל"מקג'וב". ברובם תואר המתח שבין עליבות ה"קריירה" הנוכחית לבין הציפות הגבוהות שהיו לעובד המדוכא בתקופת התיכון והמכללה – ממש כמו וורנר, שחקן ההתקפה של השנה בגייטוויי קונפרנס 1993, שניצל את כישוריו הפיסיים להרמת קופסאות קרטון תמורת חמישה וחצי דולר לשעה, פחות משנה לאחר זכייתו בתואר.

קווין סמית', צעיר אירי מניו ג'רזי, ביים והפיק את סרט הבכורה שלו, "מוכרים בלבד", בגיל 24, בתקציב אפסי שגייס על ידי מכירת אוסף חוברות הקומיקס שלו. חבריו הטובים מהשכונה שיחקו בתפקידים הראשיים. הסרט, שיצא למסכים באוקטובר 94', סמוך לחזרתו של וורנר לסידר פולס, עוקב אחר שני מוכרים מיואשים ומשועממים, אחד בספריית וידאו ואחד במינימרקט ("חנות נוחות" בטרמינולוגיה האמריקנית), המעבירים את זמנם בשיחות בטלות ובניסיונות להתעלם ממצבם. העובד במינימרקט נקרא למלא את מקומו של עובד אחר שחלה, ולאורך הסרט כולו, בכל פעם שקורה משהו רע, מתלונן: "אני אפילו לא אמור להיות כאן היום..." כמובן שלכל דבר ועניין, הוא אינו אמור להיות שם כלל, וכל יום שעובר עליו בעבודה הוא יום מבוזבז. אך הוא יודע שלא יעשה דבר כדי להיחלץ מהמצב הנוכחי – והוא מסתפק בעיסוק החביב על עובדי ה"מקג'וב": התבכיינות.

שיחה אחת בין שני המוכרים ממצה למעשה את הסרט כולו.

רנדל: "מה יש לך, בנאדם? אתה שותק כבר עשרים דקות. מה הבעיה שלך לעזאזל?"

דנטה: "החיים האלה".

רנדל: "החיים האלה?"

דנטה: "למה יש לי חיים כאלה?"

רנדל: "תאכל צ'יפס, תרגיש יותר טוב..."

דנטה: "אני תקוע בחור הזה, מקבל פחות ממשכורת של עבד, עובד ביום החופשי שלי, אפילו תריסי המתכת סגורים כאן, אני צריך להתמודד עם כל מניאק פרימיטיבי בעולם, אני מסריח ממשחת נעליים, האקסית שלי נכנסה להלם כי היא שכבה עם אדם מת, והחברה הנוכחית שלי מצצה ל-36 גברים!"

רנדל: "37..."

סמית' לא היה היחיד, כאמור, שתיאר את חיי בני דורו מגובה הדלפק. בן סטילר, בנו של הקומיקאי היהודי הנפלא ג'רי סטילר (אביו של ג'ורג' קוסטנזה בסדרה "סיינפלד"), ביים את סרט הבכורה שלו בגיל 29. הסרט, "מציאות נושכת" או "פיסות מציאות", יצא מוקדם יותר באותה השנה. הוא תיאר את חייה של לליינה (ווינונה ריידר), התלמידה המצטיינת בתיכון וסטודנטית מבטיחה לקולנוע, שלאחר האוניברסיטה מוצאת עצמה "עוזרת" (למעשה משרתת) של כוכב טלוויזיה מקומי בטקסס מתוך תקוות שווא שכך תתחיל את התקדמותה ב"תעשיה". בשעות הפנאי היא מנסה ליצור סרט תיעודי על חבריה מהתיכון ושותפיה לדירה, הנמצאים במצב דומה: טרוי (אית'ן הוק) חולם על קריירה מוסיקלית ו"בינתיים" מחליף שרשרת אינסופית של "מקגו'בים"; ויקי (ג'נין גרופאלו) עובדת כמוכרת ברשת "גאפ" ו"בינתיים" מחליפה שרשרת אינסופית של גברים ללילה אחד. לליינה מאמינה שמצאה את ההזדמנות שלה כשהיא מתחילה לצאת עם מפיק יאפי בערוץ מוסיקה (סטילר עצמו), שמבטיח לקדם את הסרט שלה ולמעשה להוציא אותה מהמעגל השוטה של חבריה. כמובן שלהצלחה הזו יש מחיר: הפיכת הסרט שתכננה לסדרת ריאליטי מטופשת ומזויפת בסגנון "העולם האמיתי" של רשת MTV.

שנה לאחר מכן יצא סרט הבכורה של במאי בן 26, נוח באומבך, יהודי מברוקלין, שסיים את לימודיו באוניברסיטה בשנת 91'. סרט זה, "בועטים וצורחים", בחן את התופעה מזווית אחרת: הוא תיאר ארבעה חברים שסיימו לימודיהם ומסרבים לעבור לשלב הבא בחיים. הם ממשיכים לגור יחד באותו בית בו גרו בתקופת הלימודים, ממשיכים ללכת לאכול בקפיטריה של הסטודנטים, ממשיכים (כמובן) לרדוף אחרי סטודנטיות, ובמידה שהם בכלל עובדים – ממשיכים לעבוד באותם "מקג'ובים" שפרנסו אותם כסטודנטים. האידיאל של החבורה הוא הברמן בפאב החביב עליהם – בגילומו של אריק סטולץ בן ה-34 – ש-12 שנה לאחר שסיים את הלימודים באופן רשמי ממשיך לגור בקמפוס, לצאת עם סטודנטיות, ואפילו "להשתתף בקורסים" מדי פעם, כי חינוך זה דבר חשוב מאד בכל גיל. הלוזר האופייני של החבורה, אוטיס, עובד בספריית הווידאו המקומית, שם כל העובדים האחרים צעירים ממנו בקרוב לעשור, ובעוד הם מתחלפים מדי כמה חודשים – הוא נשאר שם ללא תזוזה, ללא קידום, ואפילו לא מבין מדוע הבוס רוצה לפטר אותו – הרי לא היו לו שום דרישות. כעבור כעשור השתמש הקומיקאי המצליח וויל פרל ברעיון של "בועטים וצורחים" לקומדיה הוולגרית שלו "אולד סקול", ופרל אפילו עשה סרט אחר שנקרא "בועטים וצורחים". אך בסרטיו של פרל אין תחושה של אכזבה והחמצה – יש רק בדיחות.

בשנת 98' יצא הסרט "אומר לך", סרט הבכורה של במאי בן 28, רוברט דיפרנקו, המתאר שני בוגרי אוניברסיטה שהיו המצטיינים בכיתתם בתיכון, אך כעת נאלצים לחזור לעיירת הולדתם ולעבוד ב"מקג'וב" בפיצריה, חסרי תקווה כלשהי לעתיד, מלבד השאיפה לכבוש את ליבה של מלכת הכיתה לשעבר (ג'ניפר לאב יואיט). הם מגלים שכל חבריהם מבית הספר שנחשבו פחות מוכשרים מהם מתקדמים בחייהם ומתבגרים, בעוד הם נותרים תקועים מאחורי הדלפק עם חלומות שנכזבו, ועוסקים בפריסת מגשים עגולים ובשיחות על מה-היה-קורה-אילו.

אולי הביטוי החד והממצה ביותר של מצבו הנפשי של עובד ה"מקג'וב" מצוי בסרט מסוג שונה לחלוטין מהארבעה שהזכרתי: הקומדיה השחורה והצינית "גרוס פוינט בלנק" משנת 97', בכיכובו של ג'ון קיוזאק. בסרט (שנסקר בסדרה "אריות של נייר", בהקשר אחר) מתואר דווקא בחור ש"התקדם" בחיים: מרטין בלנק שירת בצבא והפך למקצוען שמרוויח מאות אלפי דולרים לשנה בשוק הפרטי, אמנם במגזר יוצא דופן מעט (רוצח שכיר). הוא חוזר לעיירת הולדתו לפגישת המחזור של ביה"ס התיכון, בה הוא מתקבל כמצליחן ש"עשה את זה" ואפילו מחדש את הקשר עם אהובת נעוריו - ובמקביל מנסה לבצע משימת חיסול אחרונה, תוך שהוא עצמו הופך יעד למתנקשים.

באחת הסצנות בסרט מנסה רוצח באסקי לחסל את גיבורנו בתוך מינימרקט שנבנה על חורבות הבית בו גדל. מתפתח קרב יריות בין המעברים, כאשר העובד במינימרקט אינו מודע לו כלל: הוא משחק במכונת משחקי וידאו המוצבת בחנות, ומאזין בווקמן לשיר "אס עלה" של "מוטורהד", להקת הבי מטאל החביבה במיוחד על דור האיקס. לאחר שבלנק מצליח להניס את יריבו מהחנות, הוא מגלה שהשאיר לו "מתנה": פצצה מתקתקת בתוך מיקרוגל. בלנק שועט החוצה, ואז עוצר ועושה את המעשה המוסרי הראשון בחייו: הוא חוזר פנימה, לופת את העובד המופתע, וגורר אותו בעקבותיו. השניים מצליחים לרוץ אל מעבר לכביש כשהמבנה כולו מתפוצץ ועולה בלהבות, וכעת הם מתבוננים בהלם במחזה הסוריאליסטי בליבה של העיירה השלווה.

"למה עשית את זה, בנאדם?" מטיח העובד ההמום.

"זה לא אני", עונה בלנק את תשובתו הקבועה שכולה בריחה מאחריות.

"שיט, בנאדם! עכשיו אני חייב למצוא עבודה חדשה!", מיילל העובד, ללא כל הכרה בכך שחייו ניצלו בנס. הוא מחזיר את האזניות לאוזניו ומתרחק משם באכזבה – ככל הנראה ל"מקג'וב" הבא. החיים שניתנו לו במתנה, "החיים האלה" שמדכאים את גיבוריו של קווין סמית', אינם מציאה גדולה בעיניו – וכנראה שהשינוי אינו באופק.

מה בעצם מנע ממעמיס המדפים קורט וורנר להפוך לעוד נתון סטטיסטי של דור האיקס ולהיתקע ב"מקג'וב" שלו לשנים ארוכות, עד שחלומותיו על קריירה בפוטבול המקצועני היו נמוגים? ניתן להצביע על שני גורמים: האל והאישה.

וורנר, שהתקרבותו לדת החלה כזכור עוד בזמן מחנה האימונים של גרין ביי, ראה בנסיבות חייו המאכזבות לא יותר ממבחן – מבחן לאמונה ולאופי. והוא לא היה נטול מטרה – כעת לקח על עצמו גם עול פרנסת משפחה. כאן נכנסת לתמונה האישה – ברנדה קרני, קצינה במיל' של חיל הנחתים, מבוגרת ממנו בכמה שנים טובות, גרושה ואם לשניים, שלאחר גירושיה ושחרורה מהשירות חזרה לעירה סידר פולס כדי להשלים תואר באוניברסיטה – ושם פגשה את וורנר. "אין הרבה בחורים בני 23 שלא היו בורחים במהירות הבזק ממפגש כזה", סיפרה ברנדה לימים, "אבל קורט לא נבהל מהמצב המשפחתי שלי או מגילי. להיפך – הוא הופיע בביתי עם זר פרחים ודרש לפגוש את הילדים". כעבור זמן קצר עבר וורנר לגור עם ברנדה ושני ילדיה ב"ביתה" – מרתף בית הוריה. השכר הנמוך משתי המשרות שלו כבר לא הספיק – הבן זכארי סבל מעיכוב התפתחותי ודרש טיפולים יקרים. וורנר החל לחפש קריירה חדשה.

בראשית 1995 החליטה הנהלת ליגת הפוטבול באולמות – ליגה שהלכה וצברה פופולאריות בשווקים קטנים ובינוניים ברחבי ארה"ב – להעניק קבוצת אקספנשן לעיר דה מוין, בירת אייווה. הקבוצה נקראה "בארנסטורמרס" – על שם המנהג הידוע של פוליטיקאים ופעילים במערב התיכון לנהל מסעי בחירות או תעמולה בדילוגים בין אסמי ענק, ששימשו כמקומות כינוס עממיים במרחבים החקלאיים. המנהיג שהפך את הבארנסטורמינג לטקטיקה מבוססת ומצליחה היה כמובן הנשיא מהמערב התיכון, הארי טרומן ממיזורי, שניצחון האנדרדוג שלו בבחירות 48' נחשב לאחת ההפתעות הגדולות בתולדות הפוליטיקה האמריקנית. השם בארנסטורמרס התייחס כמובן לדמיון הרב שבין האסמים המקוריים לבין אולמות הספורט המקובלים במערב התיכון, שצורתם כצורת אסם והם מכונים "פילדהאוס" – מבנה בשדות (האולם החדש של הקולטס באינדיאנפוליס נבנה בדיוק לפי דגם זה, אך בקנה מידה גדול יותר). בעלי הקבוצה החדשה היה ג'ים פוסטר, ממציא הפוטבול באולם ומייסד הליגה, והיא שיחקה באולם האירועים המרכזי של דה מוין, המכונה – כמובן – "האסם".

וורנר לא ידע אם משחק בליגה הצנועה והבלתי מוערכת ישמש כמקפצה בחזרה לליגה הבכירה, אך השיקול הכלכלי דחף אותו לגשת למבחנים בדה מוין, ועם פתיחת עונת 95' הוצג כק"ב הפותח של האייווה ברנסטורמרס.

מהו, בעצם, פוטבול באולם? חשוב להבין כי המשחק אליו התקבל וורנר בשנת 95' אינו ממש דומה למשחק המוכר לנו מימי ראשון בסתיו. מידות המגרש, כמובן, קטנות בהרבה, ובהתאם לכך – רק שמונה שחקנים משחקים בכל קבוצה. ההתקפה חייבת להציב ארבעה שחקנים (במקום שבעה) על קו ההתנגשות, וההגנה חייבת להציב שלושה. רק הליינבקר האמצעי רשאי לבצע "בליץ". ההבדל הבולט ביותר הוא כמובן בשוליים: אין רווח בין המגרש לקהל, ולכן שחקן שמגיע לקו האורך פשוט נתקל בקיר מגומי בגובה 1.2 מטרים ו"נהנה" ממפגש קרוב מאד עם הקהל. גם עמודי השער מוצבים במרווח צר בהרבה, הקורה התחתונה גבוהה בהרבה, משני עברי השער מוצבות רשתות מתוחות ענקיות לשם יצירת מצב של "ריבאונד", והפאנט – מחוץ לחוק. בדאון רביעי מותר רק לנסות לעבור 10 יארד או לבעוט לשער.

ליגת האולמות נוסדה בשנת 1987 ונסגרה כעבור 22 עונות, כשהמשבר הפיננסי של 08' הכניס את הקבוצות לחובות עתק (במושגיהן). בשיאה, בראשית שנות האלפיים, היא הייתה הליגה המקצוענית שצמחה בקצב המהיר ביותר בספורט האמריקני, וממוצע הצופים במשחקיה הגיע ל-11,000. שילוב של שני מהלכי שיווק חכמים – התמקדות בשווקים שהיו קטנים מכדי להחזיק קבוצה מקצוענית בליגות הבכירות, ומשחק בחודשי האביב נטולי הפוטבול – יצר תמיכה מקומית נלהבת לקבוצות מצד ציבור בעל רעב עצום לפוטבול. גם בדה מוין, אייווה – עיר בגודל פתח תקוה לערך – מילא הקהל את "האסם" ותמך בקבוצה בדבקות.

מובן מאליו, כי היחס לפוטבול באולמות מצד קבוצות הליגה הבכירה נע בין זלזול לשעשוע (כנרמז בציטוט המופיע בתחילת הכתבה), ומבחינה זו לא התקדם וורנר בהרבה לעומת נקודת הפתיחה שלו בדראפט 94'. אך בדומה למקנייר באלקורן סטייט, הוא מצא את הדרך למשוך את תשומת ליבם של הסקאוטים המקצוענים – הוא פשוט שיחק טוב יותר מכל יתר השחקנים בליגה. כבר בעונתו הראשונה הוביל וורנר את קבוצת האקספנשן למאזן 5:7, מקום שני בבית המרכז והופעה בפלייאוף. הוא גבר על אריזונה ראטלרס ברבע הגמר 52:56 (תוצאה ממוצעת-מינוס בליגת האולמות) אך הפסיד לאורלנדו פרדטורס בחצי הגמר 49:56. יכולתו הגבוהה הקנתה לו כמובן חוזה גם לעונת 96', אליה התייצב ככוכב הבלתי מעורער של הבארנסטורמרס, ולמעשה – כספורטאי המקצועני מס' 1 במדינת אייווה, נטולת הנציגות בליגות הספורט הבכירות. וורנר הוביל את הקבוצה למאזן 2:12, אליפות בית המרכז, ולאחר שני ניצחונות צמודים בפלייאוף – על סט. לואיס סטמפיד ואולבני פיירבירדס – למשחק הגמר של הליגה, ה"ארינה-בול", שנערך ב"אסם" באוגוסט 96'. בהיעדר משחקי פוטבול תחרותיים בתקופה זו של השנה, סמוך לפני פתיחת העונה ב-NFL, שידרה רשת ESPN את המשחק בשידור ישיר, וחובבי הפוטבול ברחבי המדינה קיבלו את ההזדמנות הראשונה להכיר את וורנר – שמסר לארבעה טאצ'דאונים, מה שלא מנע הפסד של קבוצתו לטמפה ביי סטורם (הניו יורק יאנקיז של ליגת האולמות), 38:42.

הצלחתו בליגת האולמות החזירה לוורנר את הביטחון ביכולתו לשחק פוטבול מקצועני על הבמה המרכזית, ולפני פתיחת עונת 97' פנה לשיקגו ברס והשיג הזמנה למבחנים בשורותיה. הברס סיימו זה עתה עונה איומה במאזן 12:4, וחיפשו ק"ב מחליף שיוכל להכניס מוטיבציה בשחקן ההרכב שלהם, אריק קריימר (על הקריירה ה"וורנרית" של קריימר ניתן לקרוא בהרחבה בסדרה "אריות של נייר"). וורנר ראה את ההזדמנות לה קיווה מגיעה באיחור של שלוש שנים: הוא עדיין היה צעיר, בן 25 בלבד, וכבר חשב שימיו כפוטנציאל בלתי ממומש עברו להם לבלי שוב. הוא התחתן עם ברנדה, אימץ רשמית את שני ילדיה, וממש לפני מועד המבחנים יצאו השניים לירח דבש בחיק הטבע. אלא שהטבע פועל לעתים בדרכים מפתיעות, ועקיצת עקרב הגבילה את התנועה בזרוע הזורקת של וורנר. הוא נאלץ לבטל את השתתפותו במבחנים, ולחזור ל"מקג'וב" של הפוטבול המקצועני: הק"ב הפותח של אייווה בארנסטורמרס.

אדם אחר היה אולי רואה בכך סוף פסוק, רמז ברור לחוסר סיכוייו להתקדם מעבר לשלב הנוכחי בחייו, לחוסר התוחלת של החלום. וורנר ראה בכך רק עוד מבחן, עוד מכשול שמטרתו לחזק את אמונתו ולשפר אותו כשחקן וכאדם. הוא חזר לדה מוין נחוש מתמיד.עונת 97' של וורנר היתה חזרה כמעט מוחלטת על עונת 96'. הוא הוביל את הקבוצה למאזן 3:11, אליפות בית המרכז, ולאחר שני ניצחונות קלים יותר בפלייאוף – על אורלנדו וסן חוזה סייברקטס – ל"ארינה בול" בפיניקס, אריזונה, נגד הרטלרס. המשחק הפעם היה מוצלח פחות עבור וורנר, שמסר "רק" לשני ט"ד, ואייווה הפסידה 55:33.

אבל אז, בפעם הראשונה, קיבל וורנר אות שאישר את אמונתו: בעקבות עונת 97' הוחתם ללא מבחנים על ידי הקבוצה הגרועה ביותר ב-NFL, סט. לואיס ראמס, ומאמנה דיק ורמיל. יכולתו הגבוהה לאורך שלוש עונות "מאחורי הדלפק" של ליגת האולמות, והופעתו בשני משחקי "ארינה בול" רצופים ששודרו מחוף אל חוף, הספיקה כדי להקנות לו כרטיס כניסה למשחק הגדול מכולם, משאת נפשו מאז ילדותו – וכל זאת במרחק הקצר ביותר האפשרי מדה מוין.

בראשית שנת 98', בגיל 26, הגיע וורנר סוף סוף אל הבמה המרכזית של הפוטבול המקצועני, והסתיים פרק ההמתנה. איש לא יכול היה לשער את נתיבו של הפרק החדש, אף לא וורנר עצמו, אך הוא ראה גם באירוע זה חלק מתכנית גדולה יותר, בדרך להגשמת הייעוד שבחר לו האל. אוהדי הראמס וחובבי הפוטבול בעולם כולו יראו בכך, כעבור שנתיים בלבד, לא פחות מנס.

בפרק הבא – "רוחות" השינוי