הכרה במציאות

נדמה שהשבוע הגיעה ליגת הפוטבול האמריקאית לנקודת האל-חזור בהתייחסות שלה לפגיעות הראש של שחקנים במהלך משחקים, וההשפעות של הפגיעות הללו שנים לאחר פרישת השחקנים. הקומישינר רוג'ר גודל הודיע ששני יושבי הראש של הוועדה לבדיקת פגיעות ראש פינו את מקומם, ושהליגה החליטה לפתוח בשורה של מיזמים, ביחד עם איגוד השחקנים, כדי ללמוד את הנושא ולהביא למינימום את מספר הפגיעות ותוצאותיהן.

המהלך השבוע הוא שיאו של תהליך ארוך שנכנס בחודשיים האחרונים ללופ מסחרר. באוקטובר פרסם ה"ניו יורקר" כתבה מ-ז-ע-ז-ע-ת של מלקולם גלדוול על ההשפעות האמיתיות של פגיעות הראש בשחקנים (גלדוול, בכתבה שאתם יכולים לקרוא בלינק במסגרת תרבות השבת, מנפץ מיתוס לפיו רק תיקולים חזקים במיוחד גורמים לפגיעות הללו. לפי הכתבה, לכל תיקול יש השפעה מצטברת, ואפילו תיקול קטן יכול להוליך לדמנציה ואיבוד הזיכרון בגיל צעיר יחסית). באותו חודש התקיים דיון בקונגרס האמריקאי (שהופך למקבילה הספורטיבית לתא הווידויים הקתולי), שאליו סירב להגיע דוקטור אירה קאסון, אחד מיושבי ראש הועדה. לינדה סאנצ'ז, חברת קונגרס דמוקרטית מקליפורניה, הציגה בדיון וידאו של דוקטור קאסון, שבו הוא טוען שאין קשר בין פגיעות ראש בפוטבול לפגיעות ארוכות טווח, והוכיחה שקאסון, ביחד עם יושב הראש השני, דוקטור דייויד ויאנו, שינו נייר מחקר שכתבו ביחד עם שני חוקרים נוספים, ומחקו את החלק שמראה על קשר ישיר בין פגיעות ראש בפוטבול לבין דמנציה. סאנצ'ז האשימה את ה-NFL בהתנהגות דומה לזו של ראשי תעשיית הטבק.

הפעולות הנקודתיות של גודל הן נקודת התחלה, כדי לנער מהליגה את האימג' הרע שנדבק בה. הוא החליט שכל קבוצה תחויב להחזיק נוירולוג נייטראלי על קווי המגרש, שבלי האישור שלו שום שחקן לא יכול לחזור לשחק אחרי פגיעת ראש (עד עכשיו היו מחליטים על כך רופאים שהיו על רשימת השכר של הקבוצה ופעלו מתוך ניגוד אינטרסים חמור). ההסטה של ויאנו וקאסון מתפקידם היא עוד ביטול של ניגוד אינטרסים. יש עוד כמה דברים שגודל צריך לעשות ברמה הנקודתית: להפסיק עם כל הדיבורים המטורפים על ליגה של שמונה עשר משחקים, לבקש מג'ון מאדן להוציא את האלמנטים האלימים ממשחקי הוידיאו שלו (למאדן לא אמורה להיות בעיה להסכים: השבוע הוא הכריז על פאנל ביחד עם מאמני עבר להילחם בפגיעות הראש), הוא צריך לתת הוראה לכל מי שמראה חומר מצולם ממשחקי הליגה, מהאנשים שאחראים על המסכים באצטדיון עצמו ועד לתוכניות ההיי לייט בטלוויזיה, להפסיק להאדיר פגיעות חמורות. (אפשר לראות בלינק השני דוגמה קטנה מסגמנט של ESPN, שגורם לשדרים ולקהל מחוץ לאולפן להגיע לאורגזמה מפגיעות כאלו), ואולי גודל צריך לשבת בסוף העונה עם ראשי הקבוצות ולדון איך להטיל עונשים על פגיעות חמורות מבלי לפגוע באינטגריטי של המשחק.

אני חושב שמה שהרבה יותר מעניין פה היא העמדה שגודל לוקח, התפנית שהסכים לעשות. ההשוואה לחברות הטבק כבר לא מופרכת כל כך אחרי ההודאות הקטנות הללו. פוטבול אכן מזיק לבריאות שחקניו, וקריירה לטווח ארוך אכן תכה במשתמשים בפנסיה המוקדמת והעשירה שלהם. אני לא יודע אם זה יהיה קריטי כמו פרסום לוגו על קסדות השחקנים ("זהירות :פוטבול יכול לעשות אותך זומבי"), אבל ההודאה של גודל, בליגה שבה הודאה נתפסת כחולשה, היא צעד חשוב מאוד במלחמה הזאת.

ומלחמה היא המילה הנכונה. פוטבול תמיד היא קשור בהכרה של אוהדיו כסוג של מלחמה. עם גנרלים על המגרש ובתאי הזכוכית, קסדות, מדים, מתקפה קרקעית ומתקפה אווירית. בעולם מצ'ואיסטי כזה, תיקול חזק הוא אות גבורה, פציעה היא איתות של חולשה. חזרה לאחר איבוד הכרה היא שיא הגבורה המצ'ואיסטי. ילדים שרק מתחילים להתעניין בעולם הפוטבול רואים את בן רות'לסברגר חוזר למשחק אחרי תיקול ראש שגרם לו לאבד את ההכרה, הם שומעים את השדרים, ובתת ההכרה שלהם המעשה הזה נתפס כמעשה גבורה, כקורבן פרטי אמיץ עבור טובת הקבוצה.

אפשר רק לקוות שהתזוזות של ה-NFL בנושא יגרמו לשינוי ההכרה בנושא. לשחק לא כשיר לאחר תיקול ראש ואיבוד הכרה היא אולי החלטה אמיצה, אבל מדובר בגילוי האומץ הכי מטופש שיש.