פעמיים כי טוב?

לסטילרס יש השנה בעיית כיסוי קשה בהחזרת הבעיטות של היריב. אם במשחקים נגד קליבלנד ומינסוטה זה לא פגע בהם, הטאצ'דאון שספגו הפלדות בשבוע שעבר מסינסינטי היה הטאצ'דאון היחיד במשחק ובדיעבד גם הכריע אותו. בקנזס סיטי ג'מאל צ'רלס היה המפרק התורן והעלה את הצ'יפס ליתרון 0:7 כבר בפתיחה. בהמשך הפכו הפלדות ועלו ליתרון גדול, כך שאי אפשר לזקוף את ההפסד למחדל הזה, ובכל זאת, את החשבון תעשו בעצמכם - פחות שבע נקודות לקנזס סיטי על הלוח, עוד ניצחון לפיטסבורג.

זאב אברהמי כבר דיבר על זה, וזה המקום לחדד. כמעט שום דבר שלא קוראים לו פייטון מאנינג במשחק של אינדיאנפוליס, לא מסביר למה הקבוצה הזו עומדת על מאזן של 0:10. מאנינג סופרמן שעובד עם שני תופסי על, רג'י ויין ודאלאס קלארק, וחבורה אלמונית של שחקני התקפה, אבל גם אותם, כפי שהוכיחה בולטימור, אפשר להגביל.

העניין הוא שמאנינג כל כך מרתיע את היריבה, שהוא אפילו יותר מפחיד כשהוא משקיף על המשחק מבחוץ. כך היה מול ניו אינגלנד במהלך ה"4 ו-2" המפורסם, וכך היה גם השבוע, כשג'ו פלאקו והרייבנס ניסו בפיגור שתי נקודות לכפות את דרכם לאנדזון, משום שידעו ששער שדה עם כל כך הרבה זמן על השעון לא יספיק. מגיע קרדיט להגנה של הקולטס, ובמיוחד לגארי בראקט על המהלך הגדול של המשחק, אבל לא בטוח שהחטיפה הזו הייתה נרשמת אלמלא נמצא מאנינג עמוק בתודעתם של ג'ון הארבו ופלאקו.

דייויד גרארד תמיד נחשב לקוורטרבק סולידי, אחד שלא לוקח סיכונים. פסגת הקריירה שלו הייתה המשחק המצוין בו ניצחה ג'קסונוויל את פיטסבורג בסיבוב הראשון בפלייאוף ב-2007. מעבר לכך, לגרארד יש דימוי של למל"מ - לא מריח, לא מסריח. לא אחד לצאת אתו למלחמה, אבל גם לא כזה שיבייש את הפירמה.

השבועיים האחרונים העמידו את גרארד במבחנים גדולים, כשהפסדים לג'טס ולבפאלו היו מחסלים את העונה של הג'אגוארס. בשני המשחקים הנהיג גרארד דרייבים מופתיים, שהעניקו לחתולי הפרא הרבה חמצן לקראת המשך מאבקי הוויילד קארד. מוריס ג'ונס-דרו עושה את היארדים הנוצצים, אבל גרארד הוא זה שמראה שיש לו ביצים.

משבר גיל 30 לא פסח גם על הרץ האחורי של סן דייגו, שנראה היה שהקריירה שלו מאחוריו. כמו פיצ'ר-על בבייסבול שעבר את שיאו, גם LDT הבין שהוא כבר לא יכול להיות מכונת סטרייקאאוטים והתחיל "למצוא את הפינות", קרי להשתמש יותר בתבונה ופחות ביכולת הפיזית שבלתה. התוצאה: 96 יארד ב-24 נשיאות ושני טאצ'דאונים נגד פילדלפיה, 74 יארד ב-20 נשיאות וטאצ'דאון מול דנבר. אם ימשיך כך, תתחילו לספור את הצ'ארג'רס כמועמדים רציניים ללכת עד הסוף.

גם לקאטלר, כמו למאנינג, אין יותר מדי כלים להצליח במבט ראשוני, רק שקאטלר הוא לא מאנינג, והוא לא יכול להפוך תופסים בינוניים למפלצות מאיימות. אף אחד לא מצפה ממנו לכך. מה שכן מצפים ממנו הוא שינהיג לפחות דרייב אחד שיראה שהוא שווה את הטרייד שעשו עליו הברס עם דנבר.

בסן פרנסיסקו זה נגמר עם חמישה איבודים, שניים מהם ברד-זון. נגד פילדלפיה ביום ראשון, לקאטלר היו שני דרייבים לשים נקודות על הלוח לקראת הסיום ולהכריע את המשחק. הראשון הסתיים לאחר שלושה נסיונות, השני נגמר בחטיפה. בסדר, הבנו, הסטר לא תופס, פורטה בסלאמפ רציני ועדיין - עם כמות האיבודים של הקוורטרבק של שיקגו ברגעי המפתח, אי אפשר להסיר ממנו את האחריות.

אין הבדל בין ההתקפה של דאלאס במשחק מול גרין ביי לזו שהתמודדה ביום ראשון עם וושינגטון. טוני רומו ממשיך לעצבן את כולם, ובעיקר מראה שקשה לו להנהיג את התקפת הקבוצה של אמריקה כשהציפיות עולות. רומו היה טוב עד שהבוקרים כבשו את פסגת ה-NFC מזרח, ומאותו רגע הפסיק לשחק.

כמו בשבוע שעבר, דאלאס שותקה במשך שלושה רבעים ורשמה טאצ'דאון עמוק בתוך הרביעי. ההבדל הוא שב"למבו פילד" זה קרה בגארבג' טיים והפעם, הודות לאנמיות המזעזעת של הרדסקינס, זה היה מהלך מנצח. אז רומו יכול לרשום ניצחון, אבל הדרך מעידה על כך שיש הרבה סיבות לדאגה בטקסס.

בעיקרון, לו נשאר לביל בליצ'יק ערעור במשחק באינדיאנפוליס, ייתכן מאוד שהוא היה יוצא גאון במהלך שבחר, משום שלפחות למראית עין, קווין פולק עשה את הדרוש כדי להשיג דאון ראשון. אבל הוא בזבז את הערעורים שלו מוקדם יותר ולא הייתה לו הזדמנות לזרוק את המטפחת.

במשחק מול הג'טס לא התפתחה דרמה, בסופו של דבר, אבל אי אפשר להגיד שניהול המשחק של מאמן ניו אינגלנד היה מבריק, בלשון המעטה. הוא לקח שני ערעורים מופרכים, אחד בסיום המחצית הראשונה והשני בתחילת השניה, ונותר שוב בלי אפשרות לערער לקראת הסיום. מה עבר לבליצ'יק בראש לא ברור, מה שברור הוא שלו היה אנדי ריד, האיש שהמציא את הערעור הגרוע, בנעליים של בליצ'יק, הוא היה שוב עולה על המוקד.

למי שלא זוכר, רוני בראון נפצע במהלך המשחק מול טמפה ביי, כשמיאמי הייתה ביתרון, הבאקנירס הפכו את התוצאה, ולדולפינס לא נשאר יותר מדי זמן. דרייב טוב של צ'אד הני קירב את היונקים למטרה, אבל עדיין, שער שדה של 51 יארד הוא לא עסק פשוט גם לבועט טוב כמו דן קרפנטר. ריצה של ריקי וויליאמס ל-27 יארד סידרה לקרפנטר הזדמנות נוחה יותר, והיונקים ניצחו.

מול קרוליינה זה כבר לא היה מהלך נקודתי. וויליאמס נשא את הדולפינס על כפיים, ועם משחק שיא שהזכיר למה ניו אורלינס ציפתה כשבחרה אותו בדראפט של 1999, הוביל את מיאמי לניצחון שני בתוך חמישה ימים ולתקוות מחודשות לכרטיס לוויילד קארד.

יארדים במסירה:

1. פייטון מאנינג (אינדיאנפוליס) - 3,171
2. טום בריידי (ניו אינגלנד) - 3,049
3. מאט שאוב (יוסטון) - 2,958
4. בן רות'לסברגר (פיטסבורג) - 2,867
5. ארון רוג'רס (גרין ביי) - 2,788

יארדים בריצה:

1. כריס ג'ונסון (טנסי) - 1,242
2. סטיבן ג'קסון (סט. לואיס) - 1,031
3. אדריאן פיטרסון (מינסוטה) - 999
4. ד'אנג'לו וויליאמס (קרוליינה) - 982
5. מוריס ג'ונס-דרו (ג'קסונוויל) - 926

יארדים בתפיסה:

1. רג'י ויין (אינדיאנפוליס) - 968
2. רנדי מוס (ניו אינגלנד) - 925
3. אנדרה ג'ונסון (יוסטון) - 878
4. סידני רייס (מינסוטה) - 875
5. ווס וולקר (ניו אינגלנד) - 854

תיקולים:

1. קרטיס לופטון (אטלנטה) - 101
2. פטריק וויליס (סן פרנסיסקו) - 96
3. לונדון פלטשר (וושינגטון) - 90
4. בריאן קושינג (יוסטון), דווין האריס (ניו יורק ג'טס) - 88

הפלות קוורטרבק:

1. אלוויס דומרוויל (דנבר) - 12
2. ג'רד אלן (מינסוטה) - 10.5
3. ג'יימס הריסון (פיטסבורג) - 10
4. דווייט פריני (אינדיאנפוליס) - 9.5
5. רוברט מאת'יס (אינדיאנפוליס), טרנט קול (פילדלפיה) - 8.5

חטיפות:

1. ג'יירוס בירד (בפאלו) - 8
2. דארן שארפר (ניו אורלינס) - 7
3. אסאנטה סמואל (פילדלפיה), אקיב טאליב (טמפה ביי), צ'רלס וודסון (גרין ביי), לי בודן (ניו אינגלנד), ג'ונתן ג'וזף (סינסינטי) - 5