יותר מדי נייס, גיא

לא בטוח שגיא גודס החל את עונתו השנייה בהפועל ירושלים בידיעה שהקבוצה הולכת השנה על שני המפעלים, בכל הכוח. רק שאז גומא אגייאר הגיע, ואיתו גם הציפיות. עם התנאים החדשים-ישנים, ושתי עונות שחונות באירופה ובליגה, המטרות ברורות - וההוכחה הסופית התקבלה עם החתמתו של פו ג'טר. אולי אחרי שתי העונות האחרונות, קל היה להתמקד בכיבוש הזירה המקומית ולהשאיר את אירופה כבונוס. אבל לגודס וגם לקליין, אין את הפריבילגיה של חיפה, גליל, או בני השרון. המסורת, הכוח ביציעים והסמל מחייבים גם בזירה האירופית. כך שהשאלה הזו לא ממש רלוונטית (קצת בדומה למכבי, אבל ממש לא).

שאלת התקציב, המרחפת מעל המועדון כמעט כל עונה, כבר לא כל כך מאיימת. דני קליין מוכיח כל קיץ שהשפנים בכובע שלו לא נגמרים, ונדמה כי לעד יימצא בעל ההון שייספק את התמיכה הדרושה. כמעט כל מאמן שהגיע בעשור האחרון לירושלים קיבל לידיו כלים להעמיד סגל ראוי (לפחות במושגים מקומיים), בצד ציפיות גדולות ולחץ הקהל. ואין שום סיבה לעצור את האופטימיות המחודשת מקיץ לקיץ. הציפיות סביב הקבוצה בתחילת כל עונה הן שמגדירות את המועדון. ללא הדרייב הזה, הפועל ירושלים לא היתה ממצבת עצמה כקבוצה מספר שתיים בישראל, וכיריבה האולטימטיבית למכבי ת"א – יריבות שסיפקה ותספק קלאסיקות כדורסל מקומיות.

את המעמד הזה השיגה ירושלים לא רק דרך הליגה, אלא גם ובעיקר דרך הצלחותיה באירופה בעשור האחרון. החל מהגביע ההיסטורי ב-2004 עם שרון דרוקר, חצי גמר עם ארז אדלשטיין ב-2006 ורבע גמר בעונה שלאחריה עם דן שמיר - עונה שהגדירה מחדש את השאיפות של הקבוצה, עם כמעט דאבל היסטורי בישראל ועם טעם לעוד, עוד שלא הגיע. בעונה החולפת הכישלון האירופי עבר חלק, ולו בשל העובדה שלאף אחד לא היה ממש כוח לגביע האתגר. השנה, ביורוקאפ, הסיפור אחר. גודס נכנס לעונה הכי חשובה שלו כמאמן – עונה שבסיומה נדע אם הוא אכן נמנה עם צמרת המאמנים בארץ - והדרך לשם עוברת דרך הופעה מכובדת בזירה האירופית. לכאורה, הסגל החדש שנבנה במלחה עמוק, מוכשר ומגובה כמעט בכל עמדה, אך לא בטוח שהדרך להשתמש בו בצורה אולטימטיבית ידועה גם לגודס עצמו. ההופעות הלא ברורות מול חולון, בני השרון (למרות הניצחונות) ונתניה, מוכיחות שבכושר הנוכחי אין לגודס מה למכור מול קבוצות מהדרג היותר בכיר ביורוקאפ, לשם ירושלים כל כך רוצה לחזור, ושם גם כנראה ייחרץ גורלו, לטוב או לרע.

למרות הקיץ המעורפל, בסופו של דבר קובצו בירושלים שחקנים מוכשרים עם יכולת מוכחת, גם ברמות הגבוהות. הפתיחה החלומית בגביע ווינר כנראה עשתה רק רע לקבוצה, שנראית כאילו היא בונה משחק אחרי משחק על היכולת האישית של כוכביה, וברגע שאלו קצת מזייפים ההתקפה נתקעת. בצד ההגנתי הסיפור דומה, כאשר התלות בסימונס מתחלפת בתלות בתומפסון, שאיתו בשטח לא סביר שנתניה היתה חוגגת כמו שחגגה במוצאי שבת. ועם כל הכבוד ליובל נעימי, והביצים הגדולות במאני טיים, לירושלים אין עדיין היררכיה ברורה בסגל.

הנקודה המדאיגה ביותר קשורה לפער בין האופי הנחוש והווינרי של גודס השחקן לבין ההתנהלות הנרפית של קבוצתו בשני חלקי המגרש. הסימנים המקדימים החלו להופיע כבר בעונה שעברה, כשירושלים הרימה ידיים בכל משחק מכריע. העונה ההתנהלות של הקבוצה - בשני צידי המגרש - נרפית לאורך רוב דקות המשחק, ולא תמיד אפשר לחיות על יכולת אישית ורגעי מומנטום, המגיעים בדרך כלל בחסות הקהל. מאכזב לראות שכמו מרבית המאמנים הישראלים, גם גודס מבסס את ההגנה שלו על גימיקים וחילופים אוטומטיים, במקום דם, יזע ומכות. הגישה הרכה הזאת גם לא מתאימה לכדורסל האגרסיבי שמתאים כל כך לאולם החם במלחה.

כך גודס נכנס לעונה האירופית שלו ברגל שמאל. פרט לפציעות של ששון (שגם כך נראה כבוי מתחילת העונה) ואוחיון, הוא עוד אמור לשלב את ג'טר בקבוצה, מבלי לפגוע במעמדו הרגיש של נעימי, שמסתמן כסמל הבא של המועדון. ועם סמל, כידוע, לא מתעסקים. הסבלנות של דני קליין והקהל במלחה נמתחה בנדיבות עד כה. כמו שהקבוצה נראית בשלב הזה של העונה, שעון החול של גודס הולך ואוזל. פתיחה אנמית גם ביורוקאפ, והקרקע תחת רגליו של גודס תתחיל לרעוד. והאמת, די בצדק.