המקרה המוזר בשעת לילה מאוחרת

אם מנתקים לרגע את שאלת המוסריות ממקרה "יד האלוהים 2" של תיירי הנרי (ובמבחינה מוסרית אין כלל שאלה- מדובר ברמאות), חייבים להודות שהיה במעשה הזה במובן מסויים גם משהו מאוד מקסים. תיירי הנרי הוא גאון. וגאונות משמעותה היכולת לחשוב ולראות דברים שאחרים לא יכולים לראות, להגות רעיונות שלא יעלו כלל על דעתו של אדם מן השורה. השער שאולי הכי זכור לי מתיירי הנרי הוא דווקא מן הפחות מפורסמים שלו- במשחק גביע נגד ליברפול בינואר 2007- הכדור עמד לצאת לחוץ, לא רחוק מדגל הקרן בחצי המגרש של ליברפול, כששום שחקן של ארסנל לא בסביבה ושחקני ההגנה נותנים לו להתגלגל בנוחות לאיטו. אף אחד מבין עשרים ושניים השחקנים על המגרש, ארבעים אלף הצופים באצטדיון או המליונים שראו את המשחק בטלוויזיה לא העלה על דעתו במחשבה הפרועה ביותר שתוך פחות מעשר שניות הכדור התועה הזה שנמצא בדרך לשום מקום יפרפר ברשת של שוער ליברפול דאז, ייז'י דודק.

אף אחד, חוץ מהנרי כמובן. כי תיירי הנרי הוא לא "אף אחד אחר". הוא לא חושב ורואה את המשחק כמו כל "אחד אחר". מי שצפה במשחק בין צרפת לאירלנד ביום רביעי האחרון בערב לא הבין ברגע הראשון על מה ולמה משתוללים השחקנים האירים מייד עם כיבוש השער של וויליאם גאלאס. אולי אופסייד? גם הקוון והשופט הביטו אחד בשני במבוכה וניסו להבין מה לעזאזל הם פיספסו כאן. רק בהילוך החוזר היה אפשר להבחין בבירור מה עשה הממזר הקטן...

הצורה שבה כייס הנרי את האירים היתה בדיוק הצורה שבה הנרי עושה דברים - בערמומיות, עם המון תושייה ואלתור. מעמדו של הנרי כאחד הגדולים ששיחקו את המשחק קובע כבר מזמן, אבל להיות מוזכר בנשימה אחת עם דייגו ארמנדו מראדונה זה משהו שגם הנרי לא זכה לו עדיין. עד יום רביעי בערב. אז וודאי שמראדונה היה (וכנראה יהיה) רק אחד, אבל יש בכל זאת לא מעט דמיון בין השניים, גם מעבר לעובדה ששניהם שדדו נבחרות בריטיות ביד חזקה. כמו הנרי, גם מראדונה עשה תמיד את הבלתי צפוי - הדבר האחרון בערך שכל אחד אחר היה חושב עליו. כן, גם לתת פליק קטן לכדור מעל פיטר שילטון.

הסופר האנגלי מארק האדון פרסם בשנת 2003 ספר שהיקנה לו שם עולמי ונקרא "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה מאוחרת", ובו תיאר את קורותיו של כריסטופר, נער בן 15 הלוקה בתסמונת אספרגר. הספר הפך במהרה לרב מכר והעלה למודעות העולמית את "תסמונת האספרגר". אנשים הלוקים בתסמונת נוטים להתאפיין ברמת משכל גבוהה מאוד מהממוצע וביכולות קוגניטיביות יוצאות דופן, עד כדי כך שנוטים לייחס להם גאונות. מן הצד השני, אותם גאונים סובלים מבעייה תקשורתית ומיכולות חברתיות נמוכות - מאפיינים דומים לאלה הסובלים מאוטיזם.

כשהאדון תיאר בצורה עדינה ומלאת רגש את הקשיים איתם מתמודד אותו אחד הסובל מקיצוניות בולטת שכזו בין כישרון ייחודי בתחומים מסויימים ופיגור בתחומים אחרים, קשה היה שלא להזדהות ולפתח סימפטיה עמקוה כלפי הילד כריסטופר וחבריו 'הגאונים'. תיירי הנרי לא סובל חלילה מפיגור כלשהו, אבל חייבים להודות שיש לו נטייה לא לגמרי ברורה לקיצוניות: בין היכולת בארסנל ליכולת בנבחרת צרפת (ובעצם כל קבוצה שהיא לא ארסנל), בין משחק אחד למשנהו ואפילו בתוך המשחקים עצמם. לא פעם הוא נראה כמו עוד שחקן שלא ברור מה כל המהומה לגביו. עד שלפתע הוא צץ עם אחד מאותם מעשי גאונות שלו שגורמים לכל מי שהיה עד לכך למרוט שערותיו בתדהמה.

זהו עולמם הייחודי של הגאונים. פרצי הגאונות שלהם ספורדיים, לא סדורים ולעתים נדמה שהם בעצמם לא יודעים מתי ומהיכן יצוצו. לא פעם ניתן היה לראות את הנרי אחרי עוד אחד מהשערים "האלה" שלו מניד ראש מצד לצד בתימהון כאילו גם הוא עומד נדהם כאחד הצופים אל מול מה שעולל כרגע... הוא עצמו.

לא על הרבה דברים בחיי אני מביט אחורה בתחושת החמצה. אחד היחידים שבהם הוא זה שלא ראיתי יותר משחקים של תיירי הנרי.