עשור למשחק ההוא

    רגל אחת בחוץ: השורשים של קוסבי

    סטיב מקנייר יכול היה ללכת למכללה מעורבת, אבל בחר באלקורן סטייט השחורה, ומשם לא הפסיק לנתר. פרק ג' בסדרה

    עידן מסר

    "הפרדה היום, הפרדה מחר, הפרדה לנצח!" (סיסמתו של ג'ורג' וואלאס, מושל אלבמה, במסע לבחירתו מחדש, 1960).

    "אני בן לאב שחור ואם לבנה... ולעולם לא אשכח שרק במדינה הזו יכול סיפור כמו שלי להתקיים" (ברק חוסיין אובמה, הסנטור הזוטר מאילינוי, בנאום בחירות בפילדלפיה, מרץ 08').

    עוד בוואלה! NEWS

    מתכוננים ללמידה מהבית - כך תקנו לילד מחשב בהכי זול שיש

    בשיתוף וואלה!שופס
    לכתבה המלאה
    אז מה אתה אומר, יהיה פעם קוורטרבק שחור ב-NFL? ג'ורג' וואלאס, מושל אלבמה (צילום: AP)

    22 באפריל, 1995. נציגי 28 קבוצות הליגה ושתי קבוצות האקספנשן מתכנסים במדיסון סקוור גארדן במנהטן לצורך הדראפט. קרוליינה החדשה ויתרה על הבחירה מס' 1, והעבירה אותה בטרייד לסינסינטי, שבחרה את הרץ קי-ג'נה קרטר (עוד פרסומת מהלכת לטעות שבבחירת רץ בטופ-5); ג'קסונוויל החדשה, עם הק"ב מארק ברונל ומאמן ההגנה דיק ג'אורון שעברו מגרין ביי, בחרה את התאקל השמאלי טוני בוסלי (שחקן ברמה גבוהה מאד, ההיפך הגמור מקרטר); וכעת עולה לבמה הקומישינר פול טגליאבו כדי להכריז על הבחירה מס' 3.

    "בבחירה מס' 3 באסיפת הבחירה השנתית", הכריז טגליאבו, נמנע כדרכו מהשימוש במונח העממי "דראפט", "היוסטון אוילרס בוחרים את סטיב מקנייר, ק"ב, אלקורן סטייט".

    מי?

    מה?

    מאיפה?!

    בתא השידור של ESPN, בפאתי האולם, פנה כריס ברמן בתדהמה לפרשן כריס מורטנסן וקרא: "אייר מקנייר! האויילרס בחרו את אייר מקנייר!". מה היה בבחירה הזו שהיכה גלים בקרב הקבוצות והתקשורת? מה בעצם קרה שם, באותו יום אביב בניו יורק, שהיה כה יוצא דופן?

    ככה פתאום לקחת אותו, ועוד בבחירה השלישית? סטיב מקנייר באלקורן סטייט (צילום: AP)

    המספרים יספקו לנו את תחילתה של התשובה: סטיב מקנייר היה רק הק"ב השלישי ממכללה שחורה שנבחר בסיבוב הראשון בדראפט. הראשון, אלדריג' דיקי מטנסי סטייט, נבחר במס' 25 בשנת 67' ע"י אוקלנד. כמקובל אז לגבי ק"ב שחורים, עבר הסבה מיידית לתופס, ושיחק במשך שתי עונות (לא רצופות) כמחליף בשורות הריידרס. הקריירה שלו כק"ב בליגה הסתיימה לפני שהחלה. השני, דאג וויליאמס ממכללת גרמלינג, נבחר במס' 17 על ידי טמפה ביי כעבור עשר שנים. הפעם אפשרה לו הקבוצה לשחק כק"ב, והוא היה שותף להפיכתה מבדיחת הליגה לקבוצת פלייאוף בשנים 79'-82'. לאחר פציעה ממושכת החל את פרק ב' בקריירה כמחליף בוושינגטון, והיה שותף מפתיע לאליפות של 87', כאשר מילא את מקומו של הק"ב הפותח שריידר (שנפצע) במהלך הפלייאוף, ניצח בכל שלושת משחקי ההכרעה ונבחר לשחקן המצטיין בסופרבול XXII.

    לאחר שהיה לק"ב השחור הראשון (והאחרון, עד עתה) שזכה באליפות קיבל וויליאמס הזדמנות לפתוח בהרכב בעונת 88' , שיחק גרוע, ובעונה הבאה פרש סופית עקב פציעה חוזרת. למרות יכולת בינונית עד גרועה בעונה הסדירה, פרץ וויליאמס את הדרך עבור ק"ב שחורים בליגה בזכות הצלחותיו הקבוצתיות. נזכיר רק שבאותה עונה בה נבחר וויליאמס בדראפט, לא נמצאה אף קבוצה שתיתן הזדמנות לוורן מון, מוסר איכותי בהרבה, שנאלץ לגלות לשש שנים בקנדה עד שהגיע לליגה בתנאיו שלו, כק"ב פותח.

    לאחר בחירת וויליאמס לא חזרו הקבוצות לבחור בק"ב ממכללה שחורה בסיבוב הראשון במשך 17 שנה – עד בחירתו של מקנייר; ומאז אותו יום באפריל 95', לא קרה מקרה כזה שוב, עד היום. 74 שנים, רק 3 ק"ב בסיבוב הראשון. שני הק"ב השחורים שהצליחו בליגה עד הגעת מקנייר, וורן מון שהזכרנו ורנדל קנינגהאם האתלטי, למדו במכללות מעורבות (וושינגטון ונבדה לאס וגאס, בהתאמה). כאמור, מון לא קיבל הזדמנות בליגה במשך שש שנים, ואילו קנינגהאם הפך לאבטיפוס של תפקיד חדש – הק"ב הרץ, תפקיד שנועד לגשר בין עמדה המזוהה עם כישורים שכליים לבין צבע עור שזוהה עם כישורים פיסיים בלבד. גישה זו לא היתה חדשה וגם לא ייחודית לעמדת הק"ב: בשנות השבעים עדיין סברו רוב המומחים והסקאוטים כי שחורים אינם יכולים לשחק בעמדת הליינבקר המרכזי, הק"ב של ההגנה. אילו נותרה גישה זו בעינה, לא היינו זוכים לראות את ריי לואיס, ג'סי טאגל ומייק סינגלטרי משחקים בעמדתם.

    מדוע בעצם ממעטות הקבוצות לבחור בק"ב ממכללה שחורה במקומות הגבוהים של הדראפט? מדוע היתה הבחירה של יוסטון במקנייר צעד כה נועז ובלתי שגרתי?

    על מנת להבין זאת, ובעצם להבין במידה רבה מי היה סטיב מקנייר, עלינו להבין קודם כל מהי מכללה שחורה, ולשם כך ניעזר בעד המומחה שלנו להיום, הלא הוא הד"ר לחינוך וויליאם ה. קוסבי ג'וניור, אמן הפרצופים המטופשים. אך תחילה, שיעור קצר בהיסטוריה אמריקנית.

    נפרדים ולא שווים

    לאחר תבוסת הדרום במלחמת האזרחים הוטל משטר צבאי על כל המדינות המורדות. מטרתו, כפי שהכתיב הנשיא אייברהם לינקולן, היתה לוודא כי מדינות אלו יחזרו לברית רק לאחר שתיישמנה את שלושת התיקונים החדשים לחוקה: ה-13 (ביטול העבדות) ה-14 (שוויון בפני החוק) וה-15 (זכות הצבעה לבני כל הגזעים). אך זמן קצר לאחר שלינקולן נרצח התברר שהמילים היפות על גבי המגילות בוושינגטון לא היו קלות למימוש בשדות הכותנה ומטעי הטבק של הדרום החרב. פקידים ונבחרי ציבור מקומיים עשו ככל יכולתם למנוע את השינויים הדרסטיים במבנה החברתי בדרום, ובסופו של דבר שבו המדינות המורדות לברית בעזרת פשרה היסטורית: שלושת התיקונים כובדו על הנייר, אך בשטח – עברה שורה ארוכה של חוקים ספציפיים, שהפרידו פיסית ומנטלית בין שחורים ללבנים, ונקראו "חוקי ג'ים קרואו".

    ההצדקה הרשמית לחקיקת החוקים היתה "שימור התרבות והחברה המקומיות", ובעברית פשוטה: מניעת יחסי מין בין נשים לבנות לגברים שחורים (המקרה ההפוך לא הטריד איש בדרום, ולמעשה היה חלק בלתי נפרד מ"התרבות והחברה המקומיות"). הצדקה זו קיבלה חותמת "כשר" של בית המשפט העליון בזכות דוקטרינה שהגדירה את הגזעים כ"נפרדים אך שווים". במשך קרוב למאה שנה חיו תושבי הדרום בהפרדה גזעית כמעט מוחלטת, מחדרי שירותים נפרדים בתחנות דלק ועד מוסדות חינוך נפרדים. החוקים היו כה מקובלים עד ש"זלגו" למדינות שלא היו חלק מהקונפדרציה ואפילו למדינות שמעולם לא היו בהן עבדים.

    במצב נתון מראש של הפרדה, לא היתה אפשרות ממשית לאף תושב שחור בדרום להחלץ מחיי העוני והנחשלות. על מנת לפתור בעיה זו החלו לקום ברחבי הדרום מוסדות חינוך גבוה המיועדים לשחורים. מוסדות אלו מכונים כיום "מכללות שחורות היסטוריות". כמה מאות נוסדו בתקופת ההפרדה הגזעית, ו-105 שרדו כיום. הראשונה מבין המכללות השחורות שנוסדה כמוסד חינוך ציבורי היתה אלקורן סטייט, בעיירה הקטנה לורמן, מיסיסיפי.

    ככל שהבינו צאצאי העבדים המשוחררים את ההזדמנות שנקרתה בפניהם, התמלאו המכללות השחורות במאות אלפי סטודנטים שראו בהן את השער לחופש: הן בתחום האקדמי (כי האוניברסיטאות היוקרתיות היו כמובן ללבנים בלבד) והן בתחום הספורטיבי (כי גם אימפריות הפוטבול אלבמה, ג'ורג'יה ולואיזיאנה סטייט היו ללבנים בלבד). תלמידים מצטיינים ונערים מחוננים פיסית נהרו למכללות מתוך תקווה להשאיר מאחור את החיים הקשים והמרים תחת שלטון "ג'ים קרואו".

    פול בראון עושה (עוד) היסטוריה

    בשנת 1946 החליטו שני אנשים, כל אחד בנפרד ומסיבותיו שלו, לשבור את ההפרדה הגזעית בפוטבול המקצועני, ולשלב בקבוצותיהם שחקנים שחורים. פול בראון, מייסד ומאמן קליבלנד בראונס מליגת AAFC, החתים את מריון מוטלי, רץ ממכללת סאות' קרוליינה סטייט השחורה, ואת ביל וויליס, שחקן קו הגנה ממכללת אוהיו סטייט המעורבת.

    הצלחתם הגדולה של השניים (שהגיעו בסופו של דבר להיכל התהילה) והצלחת הבראונס כתוצאה מכך היו האישור הטוב ביותר לצעד המהפכני של בראון. חודשים ספורים לאחר מכן החתים דן ריבס, בעלי אלופת ה-NFL, קליבלנד ראמס (אותה העביר במקביל ללוס אנג'לס), שני שחקנים ממכללת יו. סי. אל. איי. המעורבת, האנד (במונחי ימינו: תופס) וודי סטרוד והרץ קני וושינגטון. הם הצליחו פחות מהצמד של הבראונס, אך די היה בקריירה הקצרה שלהם בשורות הראמס כדי לפתוח את השערים, ושחקנים שחורים החלו להכנס לליגה בשטף הולך וגובר, כולל בבחירות דראפט (החל מ-49'). הסקאוטים המקצוענים, כמובן, לא התכוונו להסתפק במועמדים ממכללות מעורבות בלבד; הם ידעו שיש מאגר עצום של כשרונות בדרום, שנחבאו מעיני הציבור עקב ההפרדה הגזעית, וכמו מוטלי (שעבר באמצע לימודיו למכללת נבדה המעורבת) נאלצו לשחק במשחקים "קטנים" בלבד.

    המכללות השחורות הפכו ליעד מועדף של הסקאוטים, והליגה הלכה והתמלאה בשחקנים שחורים, שמצדם ראו בה מפלט מההפרדה הגזעית. השחקן השחור הראשון שנבחר להיכל התהילה, מלך החטיפות אמלן טנל, בא אמנם ממכללה מעורבת, אך במשך השנים הצטרפו אליו בוגרי מכללות שחורות רבים. כיום יש 21 חברים בהיכל התהילה שבאו ממכללות שחורות, כשהמפורסמים שבהם הם מוטלי, ג'ון סטולוורת', ארט של, דייוויד "דיקון" ג'ונס, וולטר "סוויטנס" פייטון, ווילי דייוויס וצ'רלי ג'ויינר.

    אך תור הזהב של המכללות השחורות כחממות לשחקני פוטבול גדולים היה קצר ביותר. שמונה שנים בלבד לאחר הצעד המהפכני של פול בראון קרה אירוע מהפכני בהרבה, ששינה לא רק את פוטבול המכללות – אלא את ארה"ב כולה, ובעקבותיה – את העולם.

    חרב הצדק – חרב פיפיות

    ה-17 במאי 1954 היה היום החשוב ביותר בתולדות הקהילה השחורה. ביום זה מסר בית המשפט העליון את החלטתו בתיק "בראון נגד מועצת החינוך". פה אחד (0-9) החליט בית המשפט לסגת מקרוב לתשעים שנה של תורת "נפרדים אך שווים", וקבע כי ההפרדה כשלעצמה מונעת שוויון. חוקי ג'ים קרואו בתחום החינוך הציבורי הוכרזו כבטלים. לכאורה, נפתחה הדרך בפני השחורים בדרום ללמוד במוסדות חינוך "לבנים" – כולל אוניברסיטאות ומכללות. בפועל, שומרי "החברה והתרבות המקומיות" המשיכו במגוון דרכים ושיטות למנוע את עירוב הגזעים, וכמובן שחוקי ג'ים קרואו האחרים המשיכו לחול במלוא עוצמתם. התחום העיקרי בו ניטש המאבק היה נושא זכויות ההצבעה, כאשר תומכי ההפרדה ובראשם ארגון ה"קו קלוקס קלאן" פעלו להרתיע שחורים מלהירשם להצבעה. קמפיין הרצח של הקו קלוקס קלאן נגד רישום השחורים להצבעה בבחירות בראשית שנות השישים ממלא תפקיד מרכזי בשני סרטים מפורסמים – "מיסיסיפי בוערת" בכיכובו של ג'ין הקמן ו"רוחות הרפאים של המיסיסיפי" בכיכובו של ג'יימס וודס. כפי שנראה בהמשך, לא במקרה מככבת מדינת מיסיסיפי בכותרות הסרטים.

    המצב הגיע לנקודת הכרעה לאחר בחירתו של הנשיא הצעיר ג'ון קנדי בנובמבר 1960. על בחירתו לנשיאות, משמעותה לגבי החברה האמריקנית, והקשר שלה לפוטבול – מוזמנים הגולשים לקרוא בסדרה "פוטבול מאפור לזהוב". קנדי ופרקליט המדינה שלו, אחיו בובי, החליטו כי על הממשלה הפדרלית ליישם בפועל את ההגיון של פסק דין בראון בכל מדינות ארה"ב ובכל תחומי החיים. הם איחדו כוחות עם תנועת זכויות האזרח המתעצמת בדרום, בהנהגת הכומר מרטין לות'ר קינג, ושלחו יחידות של המשמר הלאומי הפדרלי כדי לאפשר לקומץ סטודנטים שחורים ללמוד באוניברסיטת אלבמה הענקית. המושל ג'ורג' וואלאס, מתנגד נחרץ של עירוב הגזעים, ניסה למנוע פיסית מהסטודנטים להכנס לבניין (צופה הקולנוע הישראלי הממוצע מכיר את הארוע מהסצינה המפורסמת בסרט "פורסט גאמפ"), אך נאלץ לסגת עקב התערבות הממשלה הפדרלית. ב-11 ביוני 1963 מתה ההפרדה הגזעית באוניברסיטאות בדרום ארה"ב. כשנה מאוחר יותר, לאחר שקנדי נרצח, חתם יורשו לינדון ג'ונסון – בן טקסס שגדל במערכת חינוך נפרדת – על חוק זכויות האזרח, שביטל את תוקפם של כל חוקי ג'ים קרואו. שרידים להפרדה הגזעית נותרו בדרום עד לאמצע שנות השבעים, אך כיום – כאשר בראש המדינה עומד הסיוט הגדול ביותר של תומכי ההפרדה, בן לאישה לבנה וגבר שחור – קשה לעתים להאמין כי ההפרדה התקיימה אי פעם.

    פריצת הדרך של הנשיא קנדי היתה, באופן פרדוקסלי, בשורה רעה מאד עבור המכללות השחורות: הן איבדו את המונופול שלהן. מעתה יכלו סטודנטים שחורים מוכשרים ללמוד בכל מוסד אקדמי, במגבלות כלכליות בלבד, וספורטאים מוכשרים יכלו להתקבל לאוניברסיטאות הענק המעורבות ולשחק במשחקי ה"בול" לעיני עשרות אלפי צופים. כח המשיכה המובן מאליו של המכללות השחורות נגוז כמעט בן לילה.

    אך למרבה הפלא, גם לאחר שנפלו חומות ה"גטו", המשיכו צעירים שחורים לנהור למכללות הקטנות והעניות יחסית. על מנת להבין מדוע, נזמין כעת את הקומיקאי ביל קוסבי לתרום את חלקו לסדרה.

    שורשים חלופיים

    בשנת 1965, שנה אחת בלבד לאחר חקיקת חוק זכויות האזרח, החלה ברשת NBC הקרנתה של סדרת הרפתקאות חדשה, "אני מרגל". סדרה זו נקטה צעד נועז וחסר תקדים: היא ציוותה שני כוכבים, אחד שחור ואחד לבן, במעמד שווה לחלוטין מבחינת משקלם בעלילה ומבחינת שורות הדיאלוג. רעידת האדמה שחוללה הסדרה שיחקה תפקיד מכריע באינטגרציה של התרבות האמריקנית שאנו עדים לה היום. במוקד תשומת הלב עמד כמובן השחקן ששבר את המחיצה הגזעית, ביל קוסבי.

    קוסבי , יליד פילדלפיה, לא נתקל באופן אישי בהפרדה הגזעית. הוא למד באוניברסיטת טמפל המעורבת בעיר הולדתו, ובמהלך לימודיו החל להופיע במועדוני קומדיה וקיבל חשיפה בתכנית "הלילה" עם ג'וני קרסון ובסדרה הקומית "דיק ואן דייק". הצלחתו – ולא פחות מכך הימנעותו המוחלטת מהתייחסות כלשהי לצבעו וליחסי הגזעים בהופעותיו – סללו עבורו את הדרך לתפקיד הראשי המהפכני ב"אני מרגל".

    בשנות השבעים, כמו ארה"ב כולה, צפה קוסבי בסדרה "שורשים" לפי ספרו של אלכס היילי – סדרה שמטרתה היתה להמחיש את הרקע ממנו באו השחורים בארה"ב, ולהבהיר שלפני היותם עבדים, היו בני אדם חופשיים במסגרת תרבותית עתיקה ונפרדת מזו של המערב. קוסבי, שדרכו בתעשיית הבידור נעה במסלול מנוגד לזה שהתוותה הסדרה, החליט להשתמש במעמדו המיוחד בעולם הבידור ובקהילה השחורה כדי להציג אלטרנטיבה: השתייכות ולא נפרדות.

    בשנת 1984 חזר קוסבי לרשת NBC, והפעם ככוכב היחיד, המפיק והיוצר העיקרי של הקומדיה "משפחת קוסבי". בסדרה זו השתמש קוסבי בחוויותיו כאיש משפחה ויצר קומדיה שהיתה אמורה מלכתחילה לדבר אל בני כל הגזעים במידה שווה – למחוק סופית את ההפרדה הגזעית, 20 שנה אחרי החוק הפדרלי. הסדרה הצליחה מעל למשוער, והובילה את הרייטינג במשך חמש שנים רצופות. רק תכנית אחת נוספת בטלוויזיה האמריקנית הגיעה להישג דומה – הקומדיה השחורה והארסית בעניין יחסי הגזעים ופערי הדורות בארה"ב, "הכל נשאר במשפחה". קוסבי היה האנטיתזה המוחלטת לארצ'י באנקר הגזען (קרול אוקונור האירי). למעשה, לא היה כמעט שום אלמנט בסדרה החדשה שהיה משוייך אוטומטית דווקא לקהילה השחורה. רבים טענו כי מדובר למעשה במשפחה לבנה לכל דבר המגולמת בידי שחקנים שחורים. את אשתו של קוסבי בסדרה שיחקה פלישה רשאד, אשתו של התופס המצטיין של מינסוטה, אחמד רשאד, המוסלמי השחור, ואחותה של דבי אלן, כוכבת הסדרה "תהילה". את בתו גילמה ליסה בונה היפהפיה, ממוצא שחור/אינדיאני/קייג'ון. אך למרות הרקע המגוון הזה של השחקנים, העלילה והדיאלוגים בסדרה יכולים היו להשתבץ בכל סדרה קומית "רגילה" שקדמה ל"מופע של קוסבי".

    בנקודה אחת בלבד התייחס קוסבי לרקע הגזעי של גיבורי הסדרה: המשפחה הדמיונית "הקסטבל" באה מהדרום, והן אב המשפחה, הן אם המשפחה והן הסבים למדו במכללה השחורה "הילמן" בווירג'יניה - שם דמיוני המזוהה עם מכללת ספלמן מאטלנטה. הקסטבל האב עודד את ילדיו באופן עקבי ללמוד ב"הילמן" ולא באוניברסיטה בצפון (למרות שמשפחת הקסטבל גרה בברוקלין!), והבת הסוררת דניז (ליסה בונה) אכן עשתה זאת – בסדרת הספין-אוף "עולם אחר" שלא ממש שחזרה את הצלחת סדרת האם.

    קוסבי, דווקא בתכנית שנועדה להכניס את השחורים למיינסטרים של התרבות האמריקנית ולהבהיר שמבחינתו אין "תרבות שחורה", דאג להמחיש לצופים כי דרכם של בני הקסטבל למעמד הבינוני-גבוה של החברה האמריקנית (האב היה גניקולוג והאם – עו"ד) נסללה בזכות מכללה שחורה. הוא הזכיר להם כי ההפרדה הגזעית הכריחה את השחורים בדרום לצעוד בדרך חתחתים אל הגשמת החלום האמריקני. והוא הדגים להם – על ידי הצלחתו שלו כקומיקאי ועל ידי הצלחת המשפחה הדמיונית – את חשיבות ההזדמנויות השוות לכל. הוא עצמו, שלא נאלץ להתמודד עם המציאות הקשה בדרום, וקיבל את ההזדמנויות הטובות ביותר שניתנו לבדרן שחור מאז ומעולם, בחר דווקא בשיא הצלחתו לעשות מחווה למוסדות שהיוו את ההזדמנות היחידה של בוגריהם.

    שחורים רבים בדרום העריכו במידה דומה את חשיבותן של המכללות השחורות, המשיכו להירשם אליהן – ומצאו בהן בית חם, לא רק מורשת. ספורטאים שחורים גילו כי במכללות השחורות קל להם יותר לבוא לידי ביטוי – ושחקני פוטבול שחורים בעיקר נהנו מההזדמנויות הרבות יותר לשחק בעמדות הקריטיות. יותר מכל, המכללות השחורות הפקידו בידי שחקנים שחורים את עמדת הק"ב, מה שעדיין היה נדיר מאד במכללות מעורבות, בדרום או בצפון. כתוצאה מכך המשיכו לשמש אבן שואבת לכל צעיר שחור שחלם להיות ק"ב בליגה המקצוענית.

    בחודש אוגוסט הקרוב ייכנס להיכל התהילה שחקן ההתקפה המצליח בכל הזמנים, ג'רי רייס – בוגר מכללת מיסיסיפי ואלי סטייט השחורה. אולי זו ההוכחה הטובה ביותר לכך שהמכללות השחורות לא נעלמו מזירת הפוטבול בעקבות חוק זכויות האזרח.

    אייר מקנייר

    סטיב מקנייר נולד בשנת 1973 בעיירה הקטנה מאונט אוליב במיסיסיפי, מרחק 190 ק"מ מעיר הולדתו של ברט פארב, ומרחק 70 ק"מ מהנהר הגדול. הוא נולד אמנם לאחר ביטול חוקי ההפרדה הגזעית, אך כמו כל בני מיסיסיפי, התקשה להתעלם מהמציאות הלא פוטוגנית של המדינה הנחשלת, הגזענית והעניה ביותר בארה"ב (כשנבחר ביל קלינטון לנשיאות ארצות הברית, ועתונאים מכל העולם החלו לערוך כתבות על מדינת ארקנסו השכנה, התברר להם שהמוטו הלא רשמי של המדינה המפגרת והמושחתת הוא "תודה לאל שיש את מיסיסיפי"...). מקנייר הצטיין בענפי ספורט רבים בביה"ס התיכון המקומי, ובקבוצת הפוטבול התבלט כסייפטי מעולה (15 חטיפות בעונה). עם זאת, שאיפתו היתה לשחק כק"ב. מייד עם סיום לימודיו בתיכון קיבל מקנייר שני איתותים: הוא נבחר על ידי סיאטל מארינרס בדראפט הבייסבול, והוצעה לו מלגה מלאה מאוניברסיטת פלורידה הענקית על מנת שישחק כדיפנסיב אנד בקבוצת הפוטבול. מקנייר סירב לשתי ההצעות. נאמן לחלומו, החליט לפנות דווקא למכללת אלקורן סטייט הקטנה, המרוחקת 60 ק"מ בלבד מעיר הולדתו (וכ-20 ק"מ בלבד מהנהר), ומשובצת בדרג השני של פוטבול המכללות, כי ידע ששם יקבל את ההזדמנות המתאימה.

    מי שלומד באלקורן סטייט מתקשה מאד להתנתק מההיסטוריה העגומה של הדרום. לא רק שזו המכללה השחורה הציבורית הראשונה – היא גם המכללה בה למד מדגר אברס, פעיל זכויות האזרח השחור שנרצח על ידי אנשי הקו קלוקס קלאן בשנת 1963 (על כך נעשה הסרט "רוחות הרפאים של המיסיסיפי" שהזכרתי קודם).

    אלקורן סטייט גם המשיכה לשחק בקונפרנס של מכללות שחורות, ביניהן גרמלינג וג'קסון החזקות. כתוצאה מכך, רוב קריירת המכללות של מקנייר כללה משחקים בדרג השני שנערכו הרחק מאור הזרקורים הלאומי. הסקאוטים המקצוענים, נאמנים למסורת, התרכזו בשחקנים ששיחקו במכללות מהדרג הראשון, כאלה שהוכיחו עצמם לעיני קהל עצום באצטדיון וקהל גדול אף יותר בשידור מחוף לחוף. מקנייר שיחק מתחת לרדאר שלהם, ממש כמו קורט וורנר הוותיק ממנו בשנה.

    דרכו של מקנייר לפרוץ את הגדר היתה אחת ויחידה – לשחק טוב יותר מכל מוסר אחר במכללות. הוא בנה לעצמו מוניטין של מוסר בחסד, וקיבל את הכינוי "אייר מקנייר" בהשראת "אייר ג'ורדן". בעונתו האחרונה במכללה (94') צבר "אייר מקנייר" לא פחות מ-6,000 יארד באוויר ועל הקרקע, עם בונוס של 53 טאצ'דאונים. מספרים יוצאי דופן אלה, יחד עם תכונותיו הפיסיות המרשימות – הכח העצום, הקשיחות, הזרוע האדירה, המהירות והזריזות – גברו בסופו של דבר על הרקע ה"בעייתי" של המכללה. הסאוטים כבר לא יכלו להתעלם ממנו. בניגוד לוורנר, הגיע שמו של מקנייר לידיעת מנהלי קבוצות הליגה המקצוענית, ובסופו של דבר נבחר, כפי שסיפרנו בפתיחה, במקום השלישי בדראפט 95', בצעד מפתיע ויוצא דופן .

    מקנייר בן ה-22, שכמו ספורטאים שחורים רבים סיים את המכללה כשהוא כבר אב לשני בנים (משתי נשים שונות), עזב מאחוריו את מיסיסיפי ונסע מערבה, אל יוסטון, טקסס, נחוש להמשיך ולהצליח כנגד כל הסיכויים. הוא היה מודע היטב לעובדה שהמקרה שלו היה נדיר ביותר, אך ההכרה לה זכה בדראפט חיזקה את בטחונו העצמי לקראת הקריירה במקצוענים. הוא היה בטוח כי זו תהיה פשוט המשך טבעי של הקריירה המוצלחת במכללות.

    מהר מאד יגלה, כי שום דבר בפרק החדש של חייו לא ידמה למה שקדם לו.

    *בפרק הבא – חגיגה בסופר

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully