התקווה מתה אחרונה

לפני תשע שנים התקשר אלי חבר. "שמע, זאביק", אמר לי, "תבדוק איזה סיפור על אולם אגרוף בברוקלין עם איזה מאמן ישראלי שהוא כמו גורו שם". באותם ימים הייתי עסוק בעיקר בלראות שידורים חוזרים של הסופרנוס, וכיוון שכבר גרתי בברוקלין החלטתי שאנסה לראות מה הסיפור. ב"גליסונס ג'ים", אחד מאולמות האגרוף היותר מפורסמים של הרובע, פגשתי את מיכאל קוזלובסקי, המאמן. במשך ששת החודשים הבאים ליוויתי אותו לכתבה שהתפרסמה לבסוף בשבועון אמריקאי. הוא סיפר לי על איך חלום חייו היה להיות מפורסם (כי ראה הלוויה ענקית של גנרל רוסי והחליט שהוא לא רוצה להיקבר לבד), איך בצעירותו הוא חתך חלק מאוזנו כדי להוכיח לאישה אחרת את אהבתו.

קוזלובסקי, לא יהודי, סיפר לי כיצד באמצע שנות התשעים שכנעה אותו אשתו היהודייה להגר לישראל ואיך במטוס שהעלה אותם לארץ ישב גם נשיא המדינה דאז, עזר וייצמן. "וייצמן שמע שאני מאמן אגרוף נחשב והוא בא אליי במהלך הטיסה ודיבר איתי כשהוא מגונן על פניו בשתי ידיו וקופץ מרגל לרגל", סיפר לי. "הוא אמר לי שהוא רוצה שאני אביא מדליה לישראל, שהוא רוצה לשמוע את ההמנון הישראלי מנוגן באולימפיאדה, שהוא יעשה הכל כדי לעזור לי".

קוזלובסקי מצא עבודה כמורה לחיונוך גופני, וכדי לתמוך באשתו ובשתי הבנות עבד בלילות במרכז קניות כמאבטח. במקום לישון בצהריים, הוא חיפש ברחובות חיפה מתאגרפים שיבואו ללמוד אצלו את אגרוף הווקטורים שלו. יורי פורמן היה הנער הראשון שהוא גייס. יורי היה אז בן 15, עלה מרוסיה רק ארבע שנים לפני כן. קוזלובסקי נזכר בטורנירים הראשונים בארץ, כשאוהדים יהודים היו נכנסים לאקסטזה מזה שמתאגרפים רוסים וערבים היו מחסלים אחד את השני בתוך הזירה. הוא היה מרוויח רק 1,000 דולר בחודש וישן שעתיים בלילה, אבל הייתה לו הבטחה לוייצמן שאותה אמור היה לקיים.

הרשויות בעטו בקוזלובסקי. הערבים אמרו לו ללכת ליהודים והיהודים שלחו אותו בחזרה לערבים. שר רוסי הזכיר לו שהוא בכלל לא יהודי. קוזלובסקי הביא את המתאגרפים שלו להתאמן בחצר הבית, אימון שאחריו רובם היו נשפכים לישון אצלו בחצר. הוא התחיל לעשן כמו קטר. אשתו לקחה את הילדות ועזבה את הבית לברוקלין, נמאס לה מכל ההבטחות של הארץ המובטחת. קוזלובסקי לא ויתר. "יש משפט ברוסית שאומר שהתקווה מתה אחרונה", הוא אמר לי אז. קוזלובסקי פתח בשביתת רעב מול בית הנשיא וייצמן.

יורי פורמן, נער הרחוב הראשון שקוזלובסקי גייס, היה רץ מדי יום קילומטרים על גבי קילומטרים. רץ מהבדידות והניכור של הישראלים, מהסטריאוטיפים על העלייה הרוסית, מההשפלה של אביו המהנדס ששטף רצפות בישראל, מאימו החולה שאושפזה 16 פעמים תוך שנתיים. ביוני 1998 יורי זכה במדליית כסף בתחרות באיטליה, הישג שהקנה לו כרטיס טיסה לאליפות העולם בארגנטינה. כשחזר לישראל, עטור במדליה ומדים רשמיים של הנבחרת הישראלית, בלונדיני, כחול עיניים ובתול מסכיני גילוח, עצרה אותו האבטחה הישראלית במשך שעות ותחקרה אותו למה הוא בא לארץ. כשיצא מהחקירה והגיע באישון לילה לבית בחיפה, חיכה לו פתק מאביו שביקש ממנו לבוא לבקר את אמא שלו בבית החולים. יורי שם את האוזניות של הווקמן על האוזניים ורץ בשגרתיות חמישה קילומטר לבית החולים. כשהגיע, הרופאים יצאו להודיע שהאם לא שרדה את הלילה

יורי קם מהשבעה והתיישב על המדרגות בואכה עיריית חיפה. הוא החליט לשבות רעה כתמיכה במאבק של קוזלובסקי. אף אחד לא דיבר איתו. הוא איים על סגן ראש העיר שביום שבו יזכה במדליה, הוא ידאג להזכיר כמה הם לא תמכו בו. "אתה לעולם לא תהיה אלוף", הפטיר לעברו סגן ראש העיר. וייצמן מעולם לא טרח לראות את קוזלובסקי שובת רעב מחוץ ללשכתו. קוזלובסקי ארז שתי מזוודות, קיפל את דגל ישראל הענק מהסלון והצטרף למשפחה בברוקלין.

קוזלובסקי עבד במפעל בגדים מחמש בבוקר עד חמש בערב. בסיום המשמרת הוא הלך לחפש מקום שבו יוכל ליישם את תורת האגרוף שלו: פסיכולוגיה על פני פיזיות, אגרוף של מרכזי כובד ותנועה. כשקוזלובסקי מצא את גליסונס ג'ים, מתחת לנקודת המפגש של גשר מנהטן וגשר ברוקלין, הוא התקשר ליורי והורה לו לבוא. תוך שלושה חודשים יורי זכה במדליית הזהב בטורניר כפפות הזהב במישיגן, משם הם נסעו לשיקגו, שם ניצח יורי שני סיבובים, עלה לגמר ונפסל משום שמישהו הלשין עליו שהוא אזרח לא חוקי. כשחזרו לברוקלין, אשתו של קוזלובסקי לקחה אותו למטבח והציבה לו אולטימטום: אני או יורי. קוזלובסקי ארז שתי מזוודות ועבר לגור עם יורי, שני בתים מאשתו והילדות.

יורי מצא עבודה בתור נער המחסן בחנות סיטונאית לבגדים ברחוב 38 בין ברודוויי והשדרה השביעית. הוא הרים קופסאות, ארז, הדביק, הכין למשלוח. שישה ימים בשבוע, בין תשע לשש. הבעלים היהודי שילם לו מאתיים דולר בשבוע. יורי היה מעביר 180 דולר לקוזלובסקי עבור שכר דירה, דלק, הוצאות ואוכל. 17 דולר הוא שילם לכרטיס הסאבוויי שלו. ליורי, אז בן עשרים, היו שלושה דולרים בשבוע לפנק את עצמו. הוא לא ידע מה הטעם של הפיצה השכונתית, ותשכחו מדייטים. שלושה ימים בשבוע הוא היה רץ מהשכונה שלו, ביי רידג', למקום עבודתו במנהטן. חמישה קילומטרים הם מספיק זמן להיזכר בפעמים שהבטחת לאמא שלך, זאת ששלחה אותך להתאגרף אחרי שהגויים הציקו לך בבריכה, שאתה הולך להיות אלוף אגרוף.

אחרי יורי, הצטרפו לקוזלובסקי בברוקלין עוד שני נערים בני 16 שעזבו את המשפחות שלהם בישראל ובאו לרדוף אחרי מדליה אולימפית וקריירה מקצוענית, מאמון הערבי ואתגר הרוסי. ארבעת הגברים חיו בבית שהמושג "ריקנות" הוגדר בו בכל פעם מחדש כשהיו פותחים את המקרר. הם אכלו ארוחות בריאות וצפו בערוץ האגרוף. פעם בשבוע הייתה אשתו של קוזלובסקי מגיעה. קוזלובסקי היה מוציא שטר של מאה דולר שהחביא בספר התנ"ך שהתחיל לקרוא ונותן לה. הם לא היו מחליפים מילה. בלילה, שלושת המתאגרפים היו נרדמים בחדר השינה, וקוזלובסקי על המזרן בסלון, מתחת לכותל המערבי של הבית, היכן שקוזלובסקי תלה את הדגל הישראלי שנשא איתו ממקום למקום. בלילות הוא היה חולם על ראש ממשלת ישראל שמברך אותו, הפטריוט האחרון, על הזכייה במדליה. בבוקר המתאגרפים היו קמים בשש, מתמתחים ומנקים את הבית. שני הצעירים היו רצים שני קילומטר לבית הספר (למרות שלא הבינו מילה באנגלית), יורי וקוזלובסקי יצאו לעוד יום עבודה. התקווה מתה אחרונה.

מאז קצת ניתקתי קשר. קראתי שקוזלובסקי הצליח לגייס עוד ועוד מתאגרפים ללמוד את תורת האגרוף שלו. קראתי שיורי קצת הסתכסך איתו, מצא כלה והתקרב לדת. ביום שבת האחרון בלאס וגאס, יורי הפך להיות אלוף העולם. הוא לא הזכיר את סגן עיריית חיפה. מאחוריו התנוסס דגל ישראל.