אפשרות שבירה

קצת לפני עונת 2009, כשדודי סלע בנה את לוח הזמנים שלו והתכונן לטורנירי הטניס הגדולים, שאלתי אותו עד כמה הוא מתרגש מהמעבר מסבב הצ'לנג'ר לתחרויות הגדולות באמת. עד כמה הוא שמח שייותר על חורים בהודו ובערבות רוסיה לטובת ביקורים בניו יורק, פריז, לונדון וטוקיו. שאלתי אותו כי תמיד ראיתי תמונות שהגיעו מיחסי ציבור של טורנירים שונים, בהן האחיות וויליאמס שוחות עם דולפינים במיאמי, או נדאל ופדרר משחקים טניס על גג העולם בדובאי. חשבתי שהולך להיות לו ממש כיף. אבל סלע בכלל לא התרגש מהשאלה ואמר: "זה אותו דבר, רק שבמקום לאסוף אותך עם ב.מ.וו משדה התעופה, יאספו אותך עם מרצדס".

דודי סלע אוהב את הטניס ואת הכישרון שלו, אבל כנראה שכמו רבים וטובים הוא לא ממש אוהב להיות טניסאי, ואת הביטוי לזה ראינו בחודשים האחרונים. אנחנו תמיד מקנאים בהם, ספורטאים שנעים ממדינה למדינה לאורך כל השנה כמו במרוץ למיליון, עושים את המיליון אם הם טובים, והכי חשוב – עוסקים במה שהם אוהבים לעשות. אבל ניסיתם לחשוב פעם מה קורה אחרי כמה שנים כאלה, ועוד בידיעה שאסור למעוד במלחמה היומיומית על המקום בדירוג והפרנסה? ומה קורה כשיש מעריצים שעוקבים, ותקשורת שמבקרת? בספורט כל כך פופולארי, כל זה יכול להביא לקריסה, ובמקרים כאלה אפשר להבין טניסאים שפורשים או קורסים בגיל צעיר, ויש הרבה.

כל כך הרבה טניסאים נשברים מנטלית, ומסתבר שהלחץ האדיר הזה הוסיף מלח על הפצעים הפיזיים של רפאל נדאל, הוא גם הודה בזה. הבריון הספרדי שיחק יותר טורנירים מכל טניסאי צמרת אחר בתהליך הרדיפה שלו אחרי רוג'ר פדרר, וזה השתלם לו רק זמנית. הוא עלה אמנם למקום הראשון בעולם, אבל הסתבך בפציעות בשתי הברכיים, מהן הוא עדיין לא התאושש לגמרי. נדאל הוא דוגמה לטניסאי שניסה לנצל את האפשרויות שלו עד הסוף, וההוכחה לכך שבעולם הטניס הנוכחי אף אחד לא יכול לעשות את זה.

בכתבה מרתקת ששודרה לאחרונה בסי.אן.אן, קיבלנו טעימה של מה זה להיות רפאל נדאל ליום אחד, רק הצפייה הייתה מעייפת. צוות צילום ליווה אותו במשך יום שלם בטורניר שנחאי. מאימון הבוקר המפרך, דרך המעריצים שלא מפסיקים לרדוף ולצלם, הדרישות הבלתי פוסקות לראיונות, ועד למשחק הערב אליו הוא הגיע בשארית כוחותיו. למגה סטארים של הטניס אין שניה אחת לנשום בזמן שהם בטורניר, וכל אחד מהם מחויב להשתתף ב-18 כאלה בשנה, נדאל נטה להשתתף ביותר. אפשר להגיד שמדובר בחיים של כוכב רוק, אבל לכוכבי רוק מותר לזייף בהופעות, אחר כך יגידו שזה חלק מהקסם. נדאל, כמו כל טניסאי צמרת, חייב להגיע מפוקס לכל משימה. עבורו, כבר אין כזו אופציה שנקראת אורח חיים נורמלי, והמקום היחידי שבו הוא יכול להקדיש זמן לעצמו הוא חדר השינה שלו באחד המלונות המזדמנים. יש לו כל כך הרבה כסף, אבל את רוב השנה ואת שנותיו היפות בכלל הוא מעביר בהסתגרות בחדר, צפייה בסרטים, הודעות בטלפון הנייד ושינה – הייתם רוצים לחיות ככה?

העובדה שנדאל עבר את תהליך ההחלמה בביתו שבמאיורקה, גרמה לו לקחת דברים קצת יותר בפרופורציה, ואולי לעכב מעט את החזרה שלו לסבב. בראיון האחרון שהעניק השבוע בפריז הוא הודה שהתקופה הרעה שלו בטניס נבעה גם מבעיות אישיות: "ההורים שלי התגרשו, וזה תסכל אותי שבמקום להיות שם ולעזור להם הייתי צריך להסתובב במקומות אחרים בעולם. לא יכולתי לדעת מה בדיוק קורה בבית" – ואחרי הכל צריך לזכור שמדובר בילד בן 23, שפחות או יותר ויתר על חיי המשפחה שלו בגיל 16. "לפחות לפציעה היה צד חיובי, ויכולתי לבלות זמן עם המשפחה והחברים", הוסיף נדאל.

אנדרה אגאסי הפתיע כשהודה בשימוש בסמים קשים באוטוביוגרפיה שלו. זה הפתיע אנשים בגלל שמדובר באגאסי, אבל באופן כללי אף אחד לא מתרגש מטניסאים שמנסים לברוח מהמציאות. הקוקאין עצר סופית את הקאמבק המרשים של מרטינה הינגיס לסבב, ואחריה נתפסו גם רישאר גאסקה הצרפתי ולורדס דומינגז לינו הספרדיה. גאסקה טען שהקוקאין נמצא בדמו אחרי שהתנשק עם בחורה במסיבה, נשמע קצת מופרך אבל בסבב החליטו לבוא לקראתו ולקצר את עונש ההשעייה שלו משנה לחודשיים וחצי. ובכל זאת, זה אותו גאסקה שניצח את רוג'ר פדרר בגיל 16 ונחשב אז לדבר הגדול הבא של הטניס העולמי. טניסאי סופר מוכשר, שמשחק מצוין על כל משטח ובמקום להיות בעשירייה הראשונה בעולם, הוא נאבק על המקום ה-50.

במקרה של אגאסי, גאסקה וכנראה של לא מעט טניסאים אחרים מדובר בשימוש בקוקאין או מתאמפטמינים – סמים חברתיים שעוזרים לאנשים בעלי בעיות רגשיות "להיפתח" לעולם. אין ספק שהחיים של טניסאים ברמות הגבוהות, ההקרבה ובמיוחד ההבנה של משמעות ההקרבה אחרי גיל ההתבגרות, גורמות לעיתים לבעיות פסיכולוגיות קשות. זה יכול לגרום לצרות קטנות כמו טניסאי שמאבד חשק ומעדיף להתמקד בבילויים (מקרה דודי סלע) או לצרות גדולות שבהן אותם בילויים כוללים מעשים שיכולים לחסל את הקריירה.

לאורך שנים טניסאים מתלוננים על עומס בתחרויות ועונה ארוכה מדי, ואם זה לא מסכן אותם בבעיות מנטליות זה די שוחק את העצמות והשרירים כמו במקרה של אנדי רודיק השנה. אז תמיד יהיו את אלה שיגידו שכדורגלנים ברמות הגבוהות בקושי נחים, וששחקני אן.בי.איי משחקים 82 משחקים רק בעונה הסדירה – הכל נכון, אבל צריך לזכור עוד פרט חשוב, והוא שבספורט הקבוצתי לכל אחד יש מחליף, ובספורט האישי אין עוד ענף שוחק ותובעני כמו הספורט הלבן. ככה זה כשמדובר בענף הספורט האישי הפופולארי ביותר.