טעם של פעם

קשה להמעיט בחשיבות הניצחון של מכבי תל אביב ברומא. בשורות מקצועיות לא היו בו – במשך 35 דקות אמש נחשפנו לכדורסל די מייגע – אם כי מבחינה תדמיתית, מקצועית ומוראלית, היה זה משחק שאולי יסומן בעתיד כנקודת המפנה של העונה הנוכחית.

בואו נהיה כנים עם עצמנו: מכבי הזו לא תיקח את היורוליג. אם לא יקרה משהו דרמטי, כנראה שגם לא תגיע לפיינל פור. יש יותר מארבע קבוצות טובות ממנה במפעל. אין ספק שאנשי מכבי יחתמו בשמחה על דיל שכולל טופ-8 ביורוליג ודאבל בארץ, תוך מינימום שערוריות מחוץ לפרקט.

ובכל זאת, הניצחון ברומא הזריק הרבה צבע לפרויקט הדהוי הזה. כי הוא נותן תקווה. הוא אולי יעורר את הבאזז המקצועי מחדש. אולי יעזור להרים במעט את הרייטינג והעניין הכללי הדועכים. יקרב מחדש אוהדים מהמעגל השני והשלישי, שהתרחקו מהמועדון בשנים האחרונות, ובפרט מאז שעברה מכבי להיות משודרת בערוצים בתשלום. הוא יסיט את הדיון הציבורי מפרשת פנאן, וישיב את הפוקוס אל הכדורסל.

כי לא היה זה עוד ניצחון; זה היה ניצחון בטעם של פעם. חתיכת פלאשבק; השלשה הגדולה של וויזנייבסקי וצהלות הספסל לאחר הבאזר הציפו מחדש תמונות מימים נשכחים. קצת מוזר לכתוב את זה, אבל היה כיף. זה לא הכדורסל, כאמור. אלא המלחמה. הרצון. התשוקה. שחקנים שלפו ציפורניים ונפלו על הפרקט והתאבדו על הריבאונד. העובדה שלא היה מדובר במשחק של חיים ומוות מחזקת את ההערכה למאמץ הכולל. "אמרנו לעצמנו שלא משנה מה, אנחנו לוקחים את המשחק הזה", סיפר גיא פניני בסיום. היה יפה לראות קבוצה שחוזרת להאמין בעצמה.

יהיה קלישאתי ומרחיק-לכת לדבר כעת על אופי ועל אתוס של מועדון ועל עניינים מטאפיזיים כאלו ואחרים. מכבי לא חוזרת לישראל כמנצחת בגלל המדים. וגם לא בגלל שאיבי ג'אבר עשה במכנסיים ברגעי ההכרעה (והוא עשה). מכבי ניצחה פשוט כי היא זיהתה את המקום הראשון על הרצפה, התכופפה והרימה אותו. זה לא דבר מה מה-בכך. זה לא קרה לה כבר הרבה מאוד זמן.

מנגד, צריך גם להעריך את הביצים של נאנדו ג'נטילה. מאמן רומא התעקש לקבל את הכדור האחרון של המשחק ביד. הוא רצה להיות אדון לגורלו. לא רצה לבנות על החטאה של מכבי. ואולי גם לא רצה ללכת להארכה נוספת. זו החלטה שנגזרת מאופי. מבחינה אובייקטיבית, אפשר להגיד הרבה דברים על ההחלטה הזו – בדיעבד, היא הייתה מוטעית וגם תעלה לרומא לפחות בשני המקומות הראשונים בבית – אבל אולי היא עוד תשתלם לאיטלקים בעתיד. רומא של ג'נטילה היא קבוצה אקטיבית, לא פאסיבית, גם כשהיא פוגשת קבוצה טובה ממנה בדמותה של מכבי. זהו צעד משמעותי.

ברמת הכדורסל בשורות גדולות לא היו, אבל יכולנו לחדד כמה תובנות. למשל, שגרשון ודרוקר לא רואים במאצ'יי לאמפה שחקן לגיטימי למשחקים מהסוג הזה. לאמפה עדין, רך, וכשהעסק הופך למלוכלך הוא כמעט תמיד נעלם מהנוף. הוא יכול לקלוע 15 נקודות במשחקי גארבג'-טיים כמו מול צסק"א, יכול לתפור שלשות קלילות על הראש של ראשון לציון, אבל העובדה שרשם אמש 6 דקות בלבד היא בגדר הכאה פומבית על חטא של המאמן שהביא אותו לקבוצה, וגם סידר לו משכורת שיכולה בעוד עונה או שתיים להוציא אותו לפנסיה. אין דרך נחמדה לומר זאת: לאמפה הוא לא שחקן שאפשר לצאת איתו למלחמה.

עם אנדרו וויזנייבסקי ואלן אנדרסון בהחלט אפשר לצאת לקרב. אמת, וויזנייבסקי הוא לא השחקן המבריק ביותר שנצפה במחוזותינו, אבל בהחלט יש לו לב גדול והרבה רצון. אין לו את המוג'ו של שאראס או את הכריזמה של מקדונלד, אבל ביחס לקרלוס ארויו האנטיפת מדובר בשינוי עצום. גרשון מאוהב בו, שם את המושכות בידיו, ואתמול קיבל בתמורה יכולת נהדרת ברגעי הקלאץ'.

אפרופו קלאץ': בתחילת המחצית השנייה ראינו בבירור עד כמה תלויה מכבי, בשלב זה של חייה, באנדרסון. אל המחצית ירדה מכבי ביתרון שתי נקודות. אנדרסון פתח את הרבע השלישי על הספסל, בשל מצוקת עבירות. דורון פרקינס עלה במקומו. בחמש הדקות הראשונות של הרבע קלעה מכבי שבע נקודות. חמש מהן הושגו דרך מהלכים אישיים של פרקינס. המשחק הקבוצתי של מכבי קרס. רומא הפכה את התוצאה ועלתה לפלוס חמש, ואז שבע-תשע. גרשון הרגיש שהמשחק בורח לו, והחזיר את אנדרסון. מכבי התייצבה, אבל לקח לה עוד עשר דקות תמימות למחוק את הפער הזה.

במצב העניינים הנוכחי, אין תחליף לאיכויות שמביא עימו אנדרסון. הוא מזיז את ההתקפה, מכווץ את ההגנה, ובעיקר תוקף את הסל. חוץ ממנו ומפרקינס, יתר השחקנים של מכבי משחקים לרוחב. גם איידסון בקושי הולך לטבעת.

כך נראה פילוח הזריקות של מכבי בסוף הרבע השלישי: 15 מ-28 מ-2, 3 מ-12 מ-3, 12 מ-17 מהקו. במהלך הרבע הרביעי וההארכה השתלט אנדרסון על המשחק. זה ניכר בסטטיסטיקה: עד לסיום המשחק זרקה מכבי עוד 15 פעם מ-2 (וקלעה 8), 7 פעמים מ-3 (קלעה 3), ובעיקר עמדה עוד 16 פעם על הקו (קלעה 16, 100%). אנדרסון עצמו היה אחראי על 9 מ-9 מהעונשין. הניצחון הזה שייך לו. אתמול, ההבדל בין מכבי תל אביב לרומא היה כמו ההבדל בין אנדרסון לאיבי ג'אבר.

ועוד אנקדוטה אחת: אחד הנפגעים העיקריים מהאמונה המוחלטת של גרשון בסטפון לאזמה הוא דיוויד בלות'נטאל. רק 13 דקות בממוצע רושם המתאזרח ביורוליג. ובלות'נטאל, כידוע, הוא הסקורר ההתקפי הגדול בסגל של מכבי, למעט אנדרסון.

העובדה שגרשון מעדיף את לאזמה על פניו, ומנגד הפך את בלות'נטאל לשחקן למשימות מיוחדות – שעולה לפרקט בעיקר כשמכבי צריכה חמצן ונקודות – מהווה אינדיקטור נוסף לשינוי התפיסתי שחל במאמן: ההגנה נמצאת בחשיבות עליונה. ההתקפה בחשיבות משנית. כל עוד פוגשת מכבי ביורוליג קבוצות בעלות יכולות אופנסיביות בינוניות ומטה, הסיפור הזה עובד. אולם כפי שכולנו יודעים, אמונה של ממש נמדדת ברגעים קשים. בשלב זה, מכבי בעיקר מכייפת.

ohad@walla.net.il