אחד משלנו

פעם, ממש מזמן, בתקופה שהייתי צרכן של המוצר, היה הסלוגן של אחת מחברות השמפו: "לא תהייה לך הזדמנות שנייה להותיר רושם ראשוני". הרושם הראשוני, כך טוענים בעלי מקצוע, הוא מרכיב חשוב מאוד בתפיסה ובתחושות שלנו לגבי בני האדם בהם אנו נתקלים. וכך גם עם אלעד בונפלד. המשחק המשמעותי הראשון בו בונפלד פתח היה רגע מכונן בתולדות הפועל באר שבע בדרבי נגד בית"ר. שבוע לפני כן, הקבוצה התפלשה בתחתית הליגה השניה, גוראן מילנקו, שהיה מועמד, הגיע למשחק בקרית גת "לבחון" את הפועל באר שבע. לאחר המשחק הוא פלט משפט בסגנון של "זה לא אתם, זה אני", והחליט לחתום בסכנין, גם היא אז בלאומית.

ואם זה לא מספיק, אז בית"ר באר שבע ההיא התחילה לאיים על ההגמוניה העירונית ורגע לפני הדרבי התבססה לה בצמרת, משקיפה עלינו מלמעלה. ניצחון שלה בדרבי היה מוביל לאסון: בית"ר מובילה את הלאומית והפועל באר שבע סוגרת את הטבלה. הקבוצה הגיעה אחרי מכת פציעות והרחקות, כך שלא נותרה ברירה אלא לזרוק את הילד לגוב האריות ולתת לו מקום בהרכב בשבוע כל כך לחוץ. רבע שעה מאוחר יותר, אחרי שהוא רץ לצעוק על השופט, כבר הייתי מאוהב.

במשחק עצמו הפועל, איכשהו, עשתה מהפך וניצחה 1:3, בונפלד קנה לעצמו מקום בהרכב ולצד אופיר חיים, קורמן אבו לאבן וברדה, והיה כלי חשוב במחצית העונה שהתגלתה כמופלאה, ולא במקרה. מאוחר יותר גילנו שהילד ההוא שצמח מתוכנו הוא בעצם הברומטר, וכמו פורסט גאמפ של רגעי קסם, כמעט תמיד בונפלד היה שם. בריצה המרהיבה לגמר גביע המדינה תוך תצוגת ענק בשמינית הגמר נגד הפועל תל אביב, בחצי הגמר נגד מכבי חיפה ואפילו בחלק האחרון של העונה שעברה, אליו עוד נגיע. אם באר שבע נצצה לרגע, אתם יכולים להיות בטוחים שבונפלד היה שם.

אבל אולי בגלל אותה אהבה ואותו קשר רגשי, הרשתי לעצמי גם להתאכזב ממנו ולהרגיש מתוסכל. שחקן עם כמות כישרון שאינה נופלת מזו של אליניב ברדה הסתפק לרוב בשני פסים מפוארים במשחק והצליח לג'עג'ע בין ספסלים להרכבים. כעסנו עליו כשלא הצליח לממש את הכישרון והפוטנציאל, כי במובנים רבים זה סימל את חוסר היכולת של הפועל באר שבע עצמה לממש את הכישרון והפוטנציאל שלה. ואנחנו מדברים, לא נשכח, על מי שעלה פעמיים ליגה, הגיע לגמר הגביע ושיחק מול יובנטוס בליגת האלופות.

בפתיחת העונה שעברה עוד חזינו בבונפלד הישן והנרגן, זה שנע בין גאונות לאדישות, בין דקות משחק לספסל, עד שלקראת אמצע העונה חל מהפך. בגיל 28 בונפלד חדש והרבה יותר טוב עלה על הדשא. לבונפלד הישן, זה שכאילו רואה את המשחק מהיציע ומצליח ליצר מסירה שאי אפשר לחשוב עליה גם בפלייסטיישן, הצטרף אחד חדש: שחקן שעושה הגנה, בא אל הכדור ברגעים הפחות טובים של הקבוצה. שיאו של הבונפלד החדש היה בפעולה שהכי לא מייצגת את בונפלד, האיש והמסירה, זאת אומרת את הבונפלד הישן. זה קרה מול אצטדיון מלא שבא לחגוג עלייה ונדהם למצוא עצמו בפיגור 3:1 מול רמת השרון. משום מקום, בונפלד, ההוא שלא הגיע לשער בבעיטה מחוץ ל-16, הדביק טיל אדיר לחיבורים של רמת השרון - שער שהחזיר את באר שבע למשחק והצליח לראשונה זה שנים להפוך את וסרמיל המלא למקום שיוצאים ממנו בשירה וריקודים.

בעולם מושלם זו היתה העונה של בונפלד, רק שהעולם הזה כידוע רחוק מלהיות מושלם, ובמשחק האימון מול בית"ר ירושלים לפני פתיחת העונה הוא קרע את הרצועה הצולבת והשבוע החליט לפרוש ממשחק פעיל. בונפלד היה המוהיקני האחרון של הימים בהם היה חיבור ממשי בין שחקנים-אוהדים-מועדון, אולי החיבור הכי טוב שהיה כאן ב-20 השנים האחרונות, כפועל יוצא של מנהיגותם של סתיו אלימלך ואסי רחמים. בונפלד היה אחד האחרונים שהכיר את כל מילות השירים ביציע בו גדל, ממש אחד משלנו. אם יש תחושת החמצה אחרי הפרישה של בונפלד, הרי שהיא קודם כל באובדן הזה של שחקן שידע את מילות השירים בווסרמיל.