אינטריגו חי באיגו מת'

בתחילת המילניום, אחרי שמיכל התאבדה ואחרי שחבורת מתאבדים הנחיתו שני מטוסים על מה שהיה פעם הנוף של המרפסת שלי בלופט בוויליאמסבורג, נכנסתי גם אני למעגל הדיפרסיה. חלק מהטיפול שלי כלל התקף הימורי ספורט אובססיבי. החלק הגרוע באמת היה שהייתי טוב בזה. ממש טוב. אני אגדיר מה זה טוב: מעולם לא הרווחתי בעבודה רגילה שליש מהממוצע החודשי שלי בהימורי ספורט. וככל שהרווחתי יותר, בתי ההימורים משכו אותי אליהם יותר: כרטיסי טיסה, לימוזינות מנמל התעופה, סוויטות עם שירותים בגודל של דירת סטודיו במנהטן. הייתי בא בשישי - בלאק ג'ק, הימורי קולג' פוטבול, קצת כדורסל, קצת בייסבול, ובימי ראשון ההימורים הגדולים: פוטבול מקצועני. אני לא זוכר את עצמי מחוץ למלון. אולי בבריכה. ביום שני הייתי חוזר הביתה, לחופשה.

לאנשים כמוני עמד לאונג' שירות ליד הקבלה. היו שם תמיד שתי יפהפיות שענו לכל שאלה, שולחנות עמוסים בשתייה, פירות ומתוקים. אם היפהפיות לא יכלו לענות לך, הן היו מבקשות ממך לחכות, לוחצות על כפתור ובתוך פחות מדקה היה נכנס לחדר אחד מאחראי השירות לאחמ"ים. לאלו היתה מערכת קשרים יותר מסועפת מאוטוסטרדה בלוס אנג'לס. אין מקום במסעדה שאתה מעוניין לאכול בה? סודר. כרטיסים למופע? סודר. טיסת הליקופטר מעל לגרנד קניון? תוך שנייה היה לי בוקינג. הם יכלו לספק כל תאווה מינית של כל אורח, בלי קשר לנטיות, העדפות, גזע, מין ושרשראות. למארח הפרטי שלי היו עיניים שחורות ועמוקות. הוא תמיד לבש בלייזר כחול, חולצה לבנה מכופתרת, מכנסיים ונעליים שחורות. הוא טיפח קרחת עם יערות של שיער בצדדים. על כיס המקטורן שלו הוא ענד סיכת זהב עם אותיות שחורות שזיהו את שמו. פעם שאלתי את אחת היפהפיות אם למארח מייק אגאסי יש קשר לטניסאי המפורסם. אני זוכר שזה די הכה אותי בשוק וגם מאוד הרשים אותי, כשנודע לי שמדובר באבא של.

עכשיו, כך מתברר מ"פתוח", ספרו החדש של הבן, יש מצב שמייק אגאסי היה מארח הרבה יותר נחמד מאשר אבא נאמן. אגאסי כותב בספר (ובראיון ביום ראשון בתוכנית התחקירים "60 דקות") על אבא אובססיבי, שלא ראה באנדרה מאומה מלבד הגשמת חלומו האמריקאי של האב. בראיון הטלוויזיוני מספר אגאסי על ההחלטה שלו להפוך למקצוען בגיל 14. הוא הרים טלפון לאביו כדי לקבל עצה ותמיכה. האבא ענה לו שאין בכלל על מה לחשוב, שדוקטור הוא כבר לא יהיה. הלב של אגאסי נשבר מתגובת אביו. במשך העשור הבא הוא היה מכור למשחק שהוא שנא בכל נימי נפשו.

כמובן שגולת הכותרת של הספר היא הגילוי של אגאסי, לפיו השתמש במשך כמעט כשנה בקריסטל מת', ואיך שיקר לאיגוד הטניס העולמי כשבדיקת סמים גילתה שהוא "מלוכלך", וחבל שכך (אלא אם מתעמקים בצורה שבה איגוד הטניס העולמי השתיק את הפרשה). הספר של אגאסי הוא ספר מצוין בפני עצמו (אגאסי נעזר בשירותיו של זוכה פרס הפוליצר ג'יי.אר מורינגר), והרבה יותר מסנסציית הסמים - שהחלק החשוב ביותר בה, לטעמי, הוא דווקא ההחלטה של אגאסי כן לאמץ את המשחק - הספר מתאר את החיים הלא באמת גרנדיוזים של כוכבי ספורט ותרבות הפופ, את היריבויות בין שחקנים (סמפראס מתגלה שם כקמצן כרוני), ואת מערכת היחסית התלותית-התעללותית בין אגאסי לאביו.

זה ספר שרק אנדרה אגאסי היה יכול לכתוב. בניגוד לסמפראס (הגשתי, רצתי לרשת, הקאתי, הגשתי, זכיתי, התחתנתי עם שחקנית בהוליווד), אגאסי מזמין את הקורא למסע נטול מחסומים או צנזורות לתוך העולם הרגשי הסואן שלו. הסמים יצאו לאור כי מישהו היה צריך להצדיק את חמשת מיליוני הדולרים שניתנו לאגאסי כמקדמה, אבל כמו בסיפור חייו, מי שמצליח לצלוח את שלב הסנסציה, יגלה שם אדם שלם (אבל רחוק ממושלם(, שהשלים עם העבר שלו, כמעט חסר עכבות בנכונות שלו להיפתח, לספר, לבקש עזרה. הפעם היחידה שבה עיניו דמעו בראיון היה כשהמראיינת שאלה אותו על הביקורת שהוטחה בו, בין השאר מפיה של מרטינה נברטילובה. אגאסי, ברגע נדיר של כנות נטולת יחצ"נים, אמר שהוא הופתע. האיש שלא פספס שום כדור, לא ראה את התגובה הזו באה. גם לא את התגובות של שחקני צמרת בסבב. "הייתי מצפה מהם לקצת חמלה", השיב.

אני יודע שזו חכמה מאוד קטנה לאחר מעשה, אבל תמיד היה באנדרה אגאסי משהו מאבא שלו. משהו ממגנט, שכוחו הלך והתחזק ככל שהוא היה אמור להיות ממגנט פחות. באליפות ארצות הברית האחרונה שלו, כשאגאסי נראה כמו בית חולים גריאטרי, לבוש בלבן פשוט, עם קרחת גאה, ערום למשפט ציבורי, הבנתי שמדובר בעיניים. העיניים של אגאסי תמיד סיפרו משהו למי שהיה מוכן להסתכל באמת. הוא תמיד נראה אותנטי יותר ברגעי העצב, או כשבכה משמחה. העיניים של אגאסי תמיד היו חלולות, טרגיות. זה לא השתנה אחרי רצף הזכיות המדהימות שלו בגיל שבו טניסאים מתחילים לדעוך. זאת אולי שאלת הספר: כמה תארי גרנד סלאם שווה ילדות אבודה.