מהכבד אל הקאלדוול

כל אחד מאיתנו רוצה להגיע מהר לראש הפירמידה. תרבות האינסטנט, שמייצרת כוכבים בן רגע, לא פסחה בעשור הזה גם על ה-NFL, ובשנים האחרונות החל תהליך הצערה מאסיבי, עם מאמנים כמו ג'ון גרודן, ליין קיפין וג'וש מקדניאלס, שהחלו את קריירת מאמן הראשי כשהם צעירים מחלק משחקני המפתח בקבוצתם.

ג'ים קאלדוול לא מיהר לשום מקום. הוא הגיע לאינדיאנפוליס יחד עם טוני דאנג'י מטמפה ביי ב-2002, המתין בסבלנות לתורו ועוד לפני שדאנג'י פרש, היה ברור שהוא המיועד. כשדאנג'י הודיע שהוא הולך לעשות לביתו (או יותר נכון, להיות דוברו של מייקל ויק) קאלדוול הפך למאמן הקולטס. בינתיים, לאחר חצי עונה כמאמן ראשי, אין לו עדיין הפסד.

אפשר להגיד שזו הקבוצה של דאנג'י ושזה יותר קל כשיש לך את פייטון מאנינג, אבל רצוי במקרה של קאלדוול להסתכל על העניינים בצורה שפויה. הנה בן אדם שהגיע לפני שנים למערכת, שהוטמע בה, שהשחקנים לא צריכים להתרגל אליו ולקפריזות שלו, שמבין שלא תמיד צריך להעביר הילוך ולפעמים מותר להישאר על קרוז קונטרול ולתת לספינה להשיט את עצמה למטרה. קאלדוול לא עושה באינדי שום דבר פאנסי, הוא פשוט נותן לה להיות אינדי.

בליגה שבה מטפחים שחקנים, ראוי כי גם הבעלים וגם המאמנים עצמם ילמדו מהמקרה של קאלדוול. יש סיכוי טוב שאליפות הוא לא ייקח, אחרי הכל מכת הפציעות בהגנה תתנקם בקולטס בסופו של דבר, אבל קאלדוול הוא דוגמה לתהליך בריא של הבשלה בתוך מערכת בריאה, תהליך שמונע הרבה פוילע-שטיקס בנוסח ניק סייבן במיאמי, ג'ים זורן בוושינגטון או אריק מנג'יני בקליבלנד.

2005 הייתה אחת השנים היפות לרצים ב-NFL. שון אלכסנדר וטיקי בארבר ניהלו ביניהם קרב צמוד על הבכורה, כשאלכסנדר לוקח לבסוף את תואר הרץ המוביל, עם 1,880 יארד, 20 בלבד יותר מבארבר. במקום השלישי סיים לארי ג'ונסון מקנזס סיטי עם 1,750, אחריו קלינטון פורטיס מוושינגטון (1,516), אדג'רין ג'יימס מאינדיאנפוליס (1,506) ולדניאן טומלינסון מסן דייגו (1,462).

נובמבר 2009. אלכסנדר כבר לא כל כך בעסק, בארבר פרש מזמן וארבעת הבאים קרסו בזה אחר זה בתוך שבוע אחד. מי שראה את המשחק בין הג'איינטס לסן דייגו, מבין כמה לא רלוונטי טומלינסון, כמה הצ'ארג'רס לא צריכים אותו, כמה איטי ומסורבל הוא נהיה. ג'יימס הודיע על פרישה לאחר מחצית עונה לא מוצלחת בסיאטל, פורטיס חטף זעזוע מוח ולא ברור כמה זמן ייעדר, ורק ביום שני התבשרנו כי ג'ונסון שוחרר מקנזס סיטי.

עצוב לעקוב אחרי קריירת רצים ב-NFL. מתוך העשירייה הפותחת של העונה ההיא (הבאים ברשימה היו רודי ג'ונסון מסינסינטי, ווריק דאן מאטלנטה, תומאס ג'ונס משיקגו ו-וויליס מגאהי מבפאלו), רק לג'ונס יש חלק אינטגרלי חשוב בהתקפת קבוצתו. השאר פינו את מקומם לדור הבא, שכולל את כריס ג'ונסון המדהים, מוריס ג'ונס-דרו, מייקל טרנר וכמובן, אדריאן פיטרסון. מעניין איפה הם יהיו בעוד ארבע שנים.

מבלי לפגוע בטמפה ביי ובהישג הנאה שלה בניצחון הבכורה ביום ראשון, קשה להבין איזה תהליך, אם בכלל, חל בגרין ביי בשנים האחרונות. רוב החצים מופנים כלפי המאמן מייק מקארת'י וההגנה הרעועה וכלפי קו ההתקפה, אבל חשוב לבדוק גם את עמדת הקוורטרבק, בה נמצא ארון רוג'רס, שהוכיח שהוא יודע למסור ולנווט משחק, אבל לא מצליח לזרוח במאני טיים ואוכל הרבה דשא. קו ההתקפה של רוג'רס אשם, כמובן, לא פחות ואולי אפילו יותר, אבל אתם יודעים איך זה: קוורטרבק טוב עוזר לקו ההתקפה להשתפר ולהפך. גם פייטון מאנינג התמודד לא אחת עם OL בינוני מינוס, וזה לא הפריע לו להתחמק מסאקים.

בשבוע שעבר כתב כאן זאב אברהמי, כי ברט פארב רצה להישאר בגרין ביי כדי להגן על המורשת שלה, וכשהגיע ל"למבו פילד" עם מינסוטה, עשה זאת כדי להוכיח שאין ממשיך לדרכו. איני מסכים עם הקביעה הזו, פארב בעיניי הוא אגואיסט עצום וטובת הקבוצה מעולם לא עברה בראשו בסיטואציה הזו, אבל בתמונה הכללית הצדק עם אברהמי: לפחות כרגע אין למספר 4 תחליף. לרוג'רס יש הכל - זרוע חזקה, ראייה נבונה, ניהול משחק נכון, רק דבר אחד הוא עדיין לא גידל - ביצים. זו רק העונה החמישית שלו והשניה בסך הכל כפותח בליגה, ככה שעדיין מוקדם לשפוט אותו, אבל עדיף שיתאפס על עצמו מהר, כי עוד עונה עם מאזן שלילי תתחיל להעלות הרהורים לגביו בוויסקונסין.

- אומרים שלמיאמי אין תופסים, אבל לדבון בס דווקא יש עתיד.

- לווינסנט ג'קסון יש וואחד הווה.

- לא לקח יותר מדי לפוצץ את הבלון של אלכס סמית', הא?

- דאלאס. פאקינג דאלאס.

- אולי ההפסד הזה של הג'איינטס ילמד את טום קאפלין שמותר ללכת על טאצ'דאון גם ביתרון קטן סמוך לסיום.

- כמה זמן עוד תמשיך ניו אורלינס בשיטה שעבדה מול מיאמי וקרוליינה?

- הגיע הזמן שמאט ריאן יתעורר. בינתיים הוא מנצח על האדים של מייקל טרנר, זה לא יימשך יותר מדי אם הוא ימשיך בצניחת השנה השניה שלו.

יארדים במסירה:

1. מאט שאוב (יוסטון) - 2,653
2. פייטון מאנינג (אינדיאנפוליס) - 2,545
3. טום בריידי (ניו אינגלנד) - 2,364
4. דרו בריס (ניו אורלינס) - 2,336
5. בן רות'לסברגר (פיטסבורג) - 2,295

יארדים בריצה:

1. כריס ג'ונסון (טנסי) - 959
2. סדריק בנסון (סינסינטי) - 837
3. סטיבן ג'קסון (סט. לואיס), אדריאן פיטרסון (מינסוטה) - 784
5. ד'אנג'לו וויליאמס (קרוליינה) - 768

יארדים בתפיסה:

1. אנדרה ג'ונסון (יוסטון) - 800
2. רג'י וויין (אינדיאנפוליס) - 753
3. וינסנט ג'קסון (סן דייגו) - 722
4. סטיב סמית' (ניו יורק ג'איינטס) - 719
5. רנדי מוס (ניו אינגלנד) - 712

תיקולים:

1. קרטיס לופטון (אטלנטה) - 84
2. בריאן קושינג (יוסטון) - 78
3. פטריק וויליס (סן פרנסיסקו) - 77
4. לונדון פלטשר (וושינגטון) - 75
5. קירק מוריסון (אוקלנד) - 70

הפלות קוורטרבק:

1. ג'רד אלן (מינסוטה), אלוויס דומרוויל (דנבר) - 10.5
3. דווייט פריני (אינדיאנפוליס) - 9.5
4. ג'יימס הריסון (פיטסבורג), אנטואן אודום (סינסינטי) - 8

חטיפות:

1. ג'יירוס בירד (בפאלו), דארן שארפר (ניו אורלינס) - 7
3. אסאנטה סמואל (פילדלפיה), אקיב טאליב (טמפה ביי) - 5