1. לחץ
בשלב מסוים הנוכחות של 40 אלף הצופים הפכה מסתמית לקצת מעיקה. 40 אלף, רובם המכריע עומדים בשקט, אוהדי הצלחות שבאו כי יובנטוס באו, עומדים בשקט ומצפים כבר לשער. מצד אחד, בקושי הרגישו אותם. מצד שני, הלחץ שלהם, שלנו, של כולם, לגרד סופסוף משהו בליגת האלופות הורגש בכל נקודה באצטדיון וישב טוב טוב בראש לרוב השחקנים של מכבי חיפה.
עבור שחקני מכבי חיפה, מדובר היה בלחץ שונה ממשחקי חוץ. זה לא מקרי ששני המשחקים הכי גרועים של הקבוצה בליגת האלופות היו דווקא בבית. לא חלילה בגלל הקהל, אלא בגלל הלחץ המחייב שבבית צריך ואפשר לעשות יותר. הלחץ הזה מול יובנטוס היה גדול במיוחד. אחרי שלושת המשחקים בהם מכבי חיפה הרוויחה את הכבוד בעצם ההשתתפות, הפעם היא הגיעה למשחק כשהיא יודעת שהיא חייבת להרוויח ממנו משהו. פתאום זו לא רק חוויה.
עד יובה, ובעיקר בחוץ, חיפה הייתה משוחררת להראות מה היא יודעת. היא לא הצליחה להביא נקודה או שער, אבל היא שיחקה כדורגל נהדר כי אף אחד לא ציפה ממנה. פתאום, כשהופיעו הציפיות, הסילונים של אלישע לוי קפאו במקום לא בגלל כבוד יתר ליובה. הם הלכו אחורה, ברחו מאתגרים, מיהרו לשחק בכדורים ארוכים ביותר מדי מקרים, וחיפשו את ההברקה במקום את המהלך. הלחץ הרג בסופו של דבר את הסיכוי הקטן שהיה מלכתחילה להפתיע את יובנטוס.
עכשיו בטח יקומו כמה חכמים שינסו להשוות זאת ליכולת של הפועל תל אביב באירופה ולחפש נגזרת מכך לזהות הקבוצה הכי טובה בליגה. ככה זה בישראל, משווים כאן בין כישלון של נבחרת כדורגל לזה של נבחרת כדורסל, במקום ללמוד ממדינות מתוקנות יותר בהן הישג של גוף אחד גורר אחריו גוף ספורטיבי אחר להישג משלו. אירופה, כדאי כבר עכשיו להדגיש, היא בונוס עבור הפועל תל אביב. היא מגיעה לשם ללא לחץ להביא אליפות, ומקבלת במה מושלמת לבטא איזו קבוצה מצוינת בנה אלי גוטמן על הנייר. תהיו בטוחים שבלי הלחץ הזה מכבי חיפה כבר הייתה עומדת עכשיו לפחות עם שער זכות ואולי אפילו עם נקודה, וזה לא מעט בבית האכזרי והקשה אליו הוגרלה.
2. ולדימיר דבאלישווילי
אותו לחץ היה הסיבה העיקרית למפולת של חיפה, אבל גם אלישע לוי עשה שתי טעויות קטנות בדרך לשם. הראשונה, הויתור על מוחמד גדיר תמורת שחקן שלא רגיל להיות חלק מחוליית הקישור ולא תרם מספיק חילוצי כדור, לחץ על היריב והנעת כדור שתוריד מהלחץ. השנייה, החילוף של ולדימיר דבאלישווילי. לא בטוח שהחלוץ הגאורגי היה כובש את שער השוויון, אבל במעט מדי זמן שמכבי חיפה כן סיכנה את השער, אפשר היה לראות למה אלישע לוי התעקש בתקופה האחרונה לפתוח איתו ולא עם שלומי ארבייטמן.
השבוע פסטיבל ארבייטמן הגיע לשיאו, אבל גם בעיני דבאלישווילי עולה עליו בדברים הקטנים שעושים חלוץ לשלם יותר: הוא הרבה יותר פעלתן, בונה לעצמו את המצבים ולמרות ההחמצות וחוסר המזל מול השער, זה לא מקרי שהוא מגיע לכל כך הרבה הזדמנויות. דבאלישווילי משחק טוב יותר עם שתי הרגליים, מגוון יותר באזורים רבים יותר של המגרש וכשהוא יתאקלם במכבי חיפה כמו ארבייטמן ויהיה רגוע יותר כמוהו מול השער, הוא יוכל גם לעקוף את האחרון בטבלת מלך השערים של ליגת העל. לארבייטמן יש כרגע יתרון בולט נוסף על דבאלישווילי, חוץ משקט מול השער: הוא ישראלי. הוא משלנו.
דבאלישווילי היה הדבר הכי מסוכן מול יובה. אם רק היו למכבי חיפה עוד כמה זרים דומיננטיים, הפגיעות המנטלית והפיזית שלה הייתה קטנה. סוד הקסם של מכבי חיפה הוא הישראלים, אבל באירופה, מול קבוצות חסונות וממושמעות, זה יכול גם להיות חסרון לא קטן.