הגיע הזמן, אומרת אמי

בין אם אלישע לוי ירצה או לא, ליגת העל תנצח בקרוב מאוד את מכבי חיפה ותגרור אותה יותר קרוב לרמה הכללית והירודה. כרגע, הדעה הרווחת היא שמכבי חיפה משלבת נהדרת בין אירופה לליגה, אבל אנשים שוכחים שהשילוב הזה נבחן בעיקר בסיבוב השני והשלישי ולא במחזור השמיני. את הקנס על הפתיחה המטורפת שלה בקדנציה הקודמת בליגת האלופות מכבי חיפה שילמה בשלבים מאוחרים יותר. בסיבוב הראשון של 2002/3 היא איבדה 6 נקודות, בסיבוב השני 12 ובסיבוב השלישי שוב 12. רק כשמביטים בנתונים האלה מבינים שיש מחיר לפתיחה רצחנית של העונה ושאי אפשר לשמור על אותה רמה במשך עונה שלמה. בטח כשאתה משחק בליגה בינונית כל כך, שבה שמירה על ריכוז לאורך עונה שלמה כמעט בלתי אפשרית.

אלישע לוי חייב לחשוב על הימים האלה, הימים הכי חשובים בעונה שלו, ולהגיע לשם עם שני דברים עיקריים: 1. עם אנרגיות – לא לשרוף הכל עכשיו. אולי לביים איזה משבר בחדר ההלבשה כמו שמאמן פנאתינייקוס, זליקו אוברודוביץ', נהג לעשות כדי שהכל לא יראה טוב מדי בתחילת העונה, אולי להוריד הילוך בליגה, העיקר להגיע לשיא חדש בעוד כמה חודשים ולא להישחק לגמרי. 2. לסיים עם הישג כלשהו באירופה, אחרת יהיו מספיק אנשים שיזכרו לטפטף את זה כשהמשבר יבוא - והוא יבוא. הישג שיחזק את הקבוצה ואת הביטחון שלה בעצמה בימים שיהיה לה קצת מדי מזה. הישג שיזכיר לה שכל המאמץ של פתיחת העונה היה שווה ויש טעם להתאמץ מחדש כדי לעשות זאת שוב. לכן, שני משחקי הבית הקרובים בליגת האלופות הם קריטיים בבניית המיתוס של הקבוצה הזו. כרגע האכזבות באירופה מביאות את מכבי חיפה רעבה לליגה, אבל יותר מדי אכזבות עלולות לשנות את האפקט.

דבר אחד חייבים לומר לזכותו של אבי נמני – הוא הצליח להרגיע את מכבי תל אביב, המועדון אולי הכי סוער במדינת ישראל. הוא הצליח לשכנע מספיק אנשים להאמין בתהליך שהוא אומר שהקבוצה שלו עוברת כדי שזה יקרה. מאמן מכבי תל אביב מגיע למשחק שבא אחרי הפסד בדרבי כמעט באותו מצב מלפני הדרבי. אחרי הרבה שנים, מכבי תל אביב חושבת מעבר למשחק הבא, או במקרה הספציפי שלה בשנים האחרונות - ההפסד הבא. היא מטפחת שחקנים ולא גוערת בהם אחרי כל טעות, ובעיקר סופסוף מבינה שהפתרון לבעיות ההיסטוריות שלה לא יהיה מיידי.

הבעיה היא שהתהליך הזה התחיל לפני כשנה, ובפרק הזמן מותר כבר לדרוש מאבי נמני שיציג בפנינו קבוצה שפחות מושתתת על מוטיבציה ויכולת אישית, ויותר על תכנון ושיטת משחק. כשאלי גוטמן לקח את הפועל תל אביב ממעמקי המקום האחרון הוא סיפק טביעת אצבע על סגנון המשחק תוך זמן קצר בהרבה. גם כשראשי המועדון מתרצים זאת בחילופי משמרות, מוטב שגם הם ישימו לכך פרופורציות: שפונגין זה לא חילוף משמרות, גם לא גפני, ליאור ז'אן, שירן ייני ויוסי שבחון.

בקרוב מאוד יתברר לנמני וראשי מכבי תל אביב האם הם באמת האמינו בתהליך הזה או רק רצו להאמין בו כדי להרוויח שקט, להרוויח זמן בבית המשוגעים. שקט במועדון כמו מכבי תל אביב ואמונה בדרך של המאמן וההנהלה אלו הישגים חשובים, השאלה היא מה היא באמת איכות הפרחים בחממה הזו. האם סך הכישרון הכולל יצדיק את זה בסופו של דבר. כשבית"ר הלכה למהפך דומה ב-2002, היא סימנה שחקנים שיכולים לעשות זאת. יצחקי, ארביטמן, מליקסון, ברוכיאן. כשמכבי חיפה עשתה זאת בעונה שעברה היא ידעה שיש לה את גולסה וגדיר. האם במכבי תל אביב יש בכלל כישרונות כאלה? ספק רב. האם מכבי מטפחת את השחקנים הנכונים או סתם מחממת מרק שהתקרר? נחכה ונראה, פריבילגיה שכבר אין למאמן שלה שחייב אחרי שנה בתפקיד להפוך אותם לקבוצה עם שיטה וסגנון ברור.

שמ.ס אשדוד מצליחה לשבור עדיין שיאי תמימות, ועוד מול עולה חדשה כמו הפועל באר שבע, ממנה ציפתה להוציא את הכדור אחרי ששחקן שלה נפל על הדשא.

נכון לעכשיו, קשה לומר שליגת ה-16 של לוזון יותר גרועה מליגת ה-12 הקודמת. נכון לעכשיו, לא נרשמה נפילה קשה ברמה כמו בתחזיות המוקדמות. לפעמים קיבלנו גם יותר משחקים פתוחים עם יותר שערים, והכי חשוב קיבלנו את הפועל באר שבע. אבל אפרופו באר שבע ולמרות באר שבע, הליגה המורחבת לא מצליחה להכניס קהלים חדשים ונחוצים. רק בסוף השבוע האחרון כ-500 צופים ראו את המשחק בין עכו לבני יהודה, כ-300 חגגו את הניצחון הראשון של רעננה, כ-500 הטריחו את עצמם לוינטר לראות הפועל רמת גן מביכה עוד יותר את בני סכנין וכ-800 העדיפו את מכבי פתח תקווה נגד אחי נצרת. שמונה קבוצות מכל האזורים ומכל המגזרים לא ממלאות ביחד חצי קופסה.

אחת הסיסמאות בנושא היתה כדורגל לכולם, הבעיה שכולם כבר היו בכדורגל. גם אם לוזון יגדיל את הליגה ל-20 קבוצות, אין ממש קהלים חדשים שאפשר להגיע אליהם. לאותם אוהדים שאמורים לבוא עם עכו, נצרת ורעננה לליגה היתה כבר קבוצה לפני כן. לא התחבאו שם יותר מדי אנשים שרק חיפשו סיבה לבוא לראות כדורגל ישראלי, היה להם באזור את מכבי חיפה ומכבי והפועל תל אביב. למעטים שכן מיעטו להגיע ליציע, עכו, רעננה ונצרת זו לא סיבה מספיק טובה לחזור לשם, והרוב פיתחו הרגלי כדורגל ברורים עוד לפני שהגדילו את הליגה. לפחות לוזון היה במשחק של מכבי פתח תקווה נגד אחי נצרת כדי לראות חלק מהחרפה מהיציעים, חבל רק שהוא בחר להתעסק דווקא עם השופט.

בני סכנין – הפועל תל אביב

סיכום ביניים של עונת השגרירים שלנו שוב מוכיח שלא תמיד כדאי לצאת לאירופה, או ליתר דיוק: לא כל שחקן ישראל מתאים לכך. שחקן ישראלי צריך להיות באמת רמה אחת מעל הרמה הרגילה, באופי ובאיכות, כדי לגרד יותר מרבע שעה פה או מעורבות באיזה שער שם. אחרת, ההתקדמות שלו היא חסרת ערך עד לא קיימת.

בפנים אנחנו יודעים את זה, אבל זה לא מפריע לנו לשלוח כל פעם מחדש שחקן ישראלי שנותן חודש טוב לכבוש את היבשת. הקורבן האחרון של השיטה הוא איתי שכטר. חלוץ הפועל תל אביב בקושי נתן חודש אחד שתואם את רמת הכישרון שלו, וכבר כולם שואלים מתי יגיע לאחת הקבוצות הטובות באירופה: בינואר או בקיץ הבא. אלו הן המחמאות המוקדמות מדי, שהן המחמאות הכי מסוכנות. מחמאות שעדיין לא מגיעות לך ועלולות לגרום לך להאמין בהן ולקחת החלטות לא נכונות בהמשך.

כדי שאיתי שכטר יהיה בנוי לאתגר אירופי שכולם כבר מתכננים לו, יש לו עוד כמה תחנות בדרך לשם: הוא צריך לתת עונה שלמה ברמה גבוהה בהפועל תל אביב ולהיות גורם מכריע באליפות שהקבוצה שכחה לקחת. הוא צריך להיות השחקן הכי טוב בארץ לא רק דרך יכולת אישית, אלא גם דרך תארים קבוצתיים. נכון, שכטר בכושר הכי טוב בקריירה שלו, אבל כישרון ויכולת גבוהה, גם אם במינון נמוך יותר, ראינו ממנו כבר בנתניה. בלי חותמת של ממש על ההיסטוריה של הפועל תל אביב, הקריירה האירופית שלו תראה בדיוק כמו זה של עמרי אפק וסלים טועמה.